שלא נפספס - התגובה לאיראן חייבת כלול גם את המגרש האחורי שלנו והזרוע השיקומית של השלוחים האיראניים-הוצאתה של איראן בכוח מסוריה
השיח העיקרי המנוהל בתקשורת ביממה האחרונה הוא על התגובה הישראלית באיראן. זה טוב ויפה, אבל יש מרכיב אחד בציר ההתנגדות שבו העיסוק התקשורתי נמוך במיוחד, על אף שחשיבותו לאיראן עלתה בשנים האחרונות בקצב אקספוננציאלי וכיום הוא מהווה במידה רבה את ההאב האיראני האזורי בציר - סוריה.
מספיק מבט אחד במפה גיאוגרפית של האזור, אפילו באטלס ישן של משה ברור מהסוג שבו השתמשנו אנו כתלמידים, בכדי להבין - סוריה היא מדינת גשר בין איראן לבין שלוחיה במזרח התיכון. חלק יקראו לזה "ציר פילדלפי" הצפוני, חלק ישתמשו בשפה תחבורתית ויקראו לזה ה-DEPOT האיראני כאן וחלק יבואו בכלל מעולם הלוגיסטיקה ויכנו זאת האב איראני אזורי.
לא משנה איך נקרא לזה, עובדתית זה מה שקורה בשטח וזה לגבולנו. לא רק לגבולנו אלא גם לגבול לבנון כעורף של חזבאללה, ולגבול ירדן בניסיונות חוזרים ונשנים לערער את המשטר ההאשמי ולהיכנס במקומו. לא תמיד זה היה המצב, אבל אי שם בשנת 2015, משטר אסד בכוחותיו האחרונים, העניק דריסת רגל בסוריה לרוסיה ולאיראן בתמורה לכך שיסייעו בהצלתו. זה הצליח והוא אכן שרד.
בניגוד לרוסיה שראתה במעורבותה הצבאית בסוריה כפעילות המכוונת למטרות צבאיות, פוליטיות וכלכליות, איראן ראתה את מלחמת האזרחים בסוריה כהזדמנות להפוך את המדינה לבסיס להפצת השיעה במזרח התיכון ולבסיס קדמי לג'יהאד ולמאבק האסלאמי בישראל בפרט, תוך יצירת חזית רחבה נגד ישראל מדרום לבנון עד דרום הגולן ותוך השגת נכסים אסטרטגיים בסוריה (נמלים כדוגמה).
אבל בחלוף כמעט עשור למעורבות האיראנית בסוריה, נראה שלא מדובר רק בסיוע ובשימוש בסוריה לצרכיה של איראן. אנו עדים להשתלטות איראנית זוחלת על מדינת סוריה והפיכתה בתהליך הדרגתי למדינה שיעית, בדומה לנעשה בעיראק ובלבנון, כשבסיום התהליך (וכאן אפשר לפתוח שוב את האטלס) יהיו לאיראן שתי חגורות בתנועת מלקחיים שלופתת את המזרח התיכון - חגורה אסטרטגית צפונית (מאפגניסטאן מערבה כולל לראשונה גישה לים התיכון) ובמקביל אליה חגורה אסטרטגית דרומית הכוללת את תימן ועד לא מכבר גם את עזה.
כך, בעודנו עסוקים בעצירה אופרטיבית וטקטית של הברחות אמל"ח וטכנולוגיה לחזבאללה בלבנון בשורה של פעולות טקטיות מוצלחות, התוכניות האיראניות הצבאיות בסוריה היו אסטרטגיות במהותן, והפעילות הישראלית הייתה בבחינת האצבע בסכר בלבד.
רק כדי לתת מושג לקורא מה זה אומר השתלטות איראנית, אומר שבעוד אנו עסוקים בעיסוקינו או לחילופין ברצועת עזה, אצל איראן זה מתחיל באידיאולוגיה – מהדי טאא'ב, ראש "צוות החשיבה עמאר" של מנהיג איראן ח'אמנאי, ואחיו של ראש מערך המודיעין במשמרות המהפכה, חוסין טאא'ב, אמר במרץ 2013, כי סוריה היא "המחוז ה-35 [של איראן] והיא מחוז אסטרטגי עבורנו," אובדנה, הדגיש, יביא לאובדן טהראן.
באופן מעשי, ההשתלטות האיראנית על מדינת סוריה עוברת במישור האזרחי - הקמה של רשת מוסדות חינוך, תרבות ודת ברחבי סוריה, כשהמשטר הסורי מאפשר למיסיונרים איראנים לפעול בחופשיות ולחזק את האמונה השיעית בדמשק ובערים אחרות ליד החוף העלאווי, בנוסף לכפרים ועיירות קטנים. לפי מכון עלמא, איראן הקימה כ-40 ארגונים ללא מטרות רווח ועמותות בכל רחבי סוריה, שייעודם הגדלת ההשפעה איראנית באזורים שנחשבים לחיוניים בעצם היותם תחליף למוסדות הרווחה הכושלים של המדינה הסורית.
והיא ממשיכה גם ואולי בעיקר גם במישור הצבאי - לפי פרסומים שונים, מתוך 830 בסיסים זרים כיום בסוריה, איראן מחזיקה ב-570. כוחות פרו-איראניים השתלטו על עיירה מדברית (אל-בוכמאל) והפכו אותה למפקדה שלהם, לצד יחידות של חיזבאללה, מיליציה עיראקית, משמרות המהפכה, מיליציה פקיסטנית ומיליציה אפגאנית שנפרסו באזור. יתירה מכך, ישנם פרסומים לפיהם איראן פרסה טילים גם בבסיסים סוריים בדרום סוריה בחזית עם ישראל.
לא יהיה זה מופרך להעריך, שלאור הפגיעה המשמעותית בחיזבאללה והתהליכים שאולי צפויים בלבנון ביום שאחרי, דווקא סוריה היא זו שתהפוך לנכס גדול יותר מחיזבאללה עבור איראן, וכי מיקומה האסטרטגי וחולשתו של משטר אסד, יחד עם הברית ההדוקה עם רוסיה מאפשרים לאיראן, וזה כבר בתהליך, ליצור סוריה חדשה - סוריה איראנית עם משטר בובות עלאווי (תהליך דומה לחלוטין לזה שהתחולל בעיראק).
בשבועיים האחרונים השתנה משהו מאוד מהותי במערך הכוחות באזור ואנו עדים לתחילתו של מפנה היסטורי ביחסי הכוחות במזרח התיכון. הפגיעה הקשה בחוליה החזקה בציר (חזבאללה) הותירה את איראן חשופה כשתעודת הביטוח שלה להמשיך ולפעול כרצונה באזור בדמותו של האקדח הטעון שנקרא חזבאללה אינה קיימת עוד בתפקידה זה.
על אף הדילמה האמיתית שהייתה באיראן באשר למאפייני התגובה הנדרשת מול ישראל לפגיעה בציר, ניכר שגורמי משמרות המהפכה ניצחו ואיראן בחרה בקו הניצי ונכנסה לעימות ישיר עם ישראל. זו כמובן טעות אסטרטגית איראנית חמורה, והיא פותחת לישראל הזדמנות שלא תחזור לטפל גם בהאב האיראני המרכזי באזור – סוריה.
במציאות הנוכחית, סוריה ומשטר אסד חלשים מאוד, וגם רוסיה שקועה עד צוואר במלחמת רוסיה-אוקראינה. לכן, סוריה היא בעיניי עכשיו יותר מתמיד ה"עקב האכילס" של ציר ההתנגדות.
דווקא בגלל מרכזיותה לתוכניות האיראניות, סוריה היא עבורנו המפתח ליצירת מציאות ביטחונית אחרת ביום שאחרי. חולשתה הפנימית וחולשתו של ציר ההתנגדות הופכים את האמירה הזו מסיסמה למשהו שניתן לביצוע פרקטי בשטח (ולאו דווקא עם מאמץ צבאי גדול). יתירה מכך, דווקא התמקדות בסוריה, תאפשר במידה מסויימת לעקוף חלקים מן הבעיה האופרטיבית שמציבה לבנון.
על ישראל להגדיר מטרה נוספת למלחמה בצפון שהיא פונקציה של ההתפתחויות האסטרטגיות מהותיות מאוד בשטח – סילוק לצמיתות של כלל גורמי משמרות המהפכה האיראניים ושל כל נוכחות איראנית על אדמת סוריה. זה יכול להתחיל באולטימטום לגורמי משה"מ ולריכוזים איראניים משמעותיים לפיו עליהם לעזוב את סוריה בתוך כ-72 שעות, בטרם צה"ל יחל לתקוף, תוך הדגשה שמדינת סוריה אינה המטרה, כי אם איראן, אבל אם מדינת סוריה תתערב, אז יש אפשרות שמשטר אסד עצמו יהפוך למטרה.
להערכתי, איראן כבר "ביזבזה" חלק יפה מארגז הכלים שהיה ברשותה (שתי מתקפות טילים ארוכי טווח שלא גורמו לנזק משמעותי) ולא על נוכחותה בסוריה היא תרצה "לבזבז" תגובות נוספות (כי אם כהגנה על נכסיה באיראן עצמה), כך שההתנגדות למהלך הישראלי לא תהיה חזקה במיוחד.
יתירה מכך, לארה"ב בסיסים בסוריה הסובלים לא אחת מתקיפות של מיליציות איראניות וגורמי משה"מ, ויש להביאה להעניק לגיטימציה מהירה למהלך בסוריה, דבר להערכתי ניתן להשגה בהינתן שיראו תוכניות אופרטיביות קונקרטיות על השולחן (גורמי ממשל ביטחוני שישכנעו את גורמי הממשל האזרחי שם).
זה אפשרי, זה בידינו ואסור לנו לפספס את ההזדמנות. היום שאחרי עם נוכחות איראנית כה חזקה ומשמעותית בסוריה יחבל קשות בניסיונות לעצב מציאות אזורית שונה וסדר חדש.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים