זהבה קמין שחם, תושבת קיבוץ עלומים
"בעלי עמיחי ראה את המחבלים ממש על הבוקר, ובזכותו ניצלנו. באותה שבת עמיחי היה תורן ברפת, ולכן הוא היה צריך לצאת מוקדם. כשהתחילו היירוטים הלכנו לממ”ד, שהוא החדר של הילדים, וסגרנו את הדלת. בחמישה ל־7 התקבלה הודעה: ‘אין תפילה’. אבא שלי גר בקיבוץ, והוא לא מאלה שמדליקים את הטלפון, אז ביקשתי מעמיחי שילך להודיע לו, והוא יצא.
"בינתיים לקחתי את הטלפון איתי. הייתה לי ממש מעט סוללה. לא עוברות חמש דקות, אולי עשר, ועמיחי מגיע שוב ואומר לי: ‘זהבה, תנעלי מהר את כל הבית. תנעלי את הממ”ד. את לא יוצאת מהממ”ד’. הוא אפילו לא פתח את הדלת כשהוא אמר לי את זה, כך שראיתי רק את הצל שלו. נכנסתי לממ”ד, עם שלושה ילדים קטנים, וסגרתי את הדלת. ואז התחלתי לשמוע יריות. היום אני יודעת לומר שאלה היו יריות של נשק קל, אז לא באמת זיהיתי.
"כתבו לנו להיות בתוך הבתים כי יש מחבלים בקיבוץ. עשרות מחבלים פשטו על עלומים. כשאני חושבת על זה היום, אני לא בטוחה שהבנתי את המצב אז. הדרך היחידה שלי לדעת מה קורה מחוץ לבית הייתה דרך ההודעות, וגם דרכן לא הבנתי עד הסוף. מתוך הממ”ד, כשבקושי הייתה לי קליטה וניסיתי לשמור על הסוללה, לא יכולתי להבין את מה שהבינו בחוץ. למשל, לקח לי המון זמן לקרוא את המשפט שהמנהלת שלי בדפוס בארי כתבה בהמשך היום בקבוצה: ‘בארי לא תחזור להיות אותה בארי’.
"בכל פעם שהייתה הודעה שהתריעה על מחבלים בעלומים, כאבה לי הבטן בטירוף ורציתי להקיא. הסתמסתי עם חברה מעלומים, שעבדה איתי בעבר כגננת בכפר עזה. היא אמרה לי שכפר עזה במצב לא טוב. אני מכירה שם כל פרח וכל שיח, מכירה גם את ההורים ואת הילדים, כי הייתי גננת במשך שנה. ידעתי שאני ממש לא רוצה להישאר לבד, רציתי לדבר עם האחים שלי. אחותי שהייתה בתל אביב שאלה: ‘הדרום, הכל בסדר?’, ולא הבנתי איך היא יודעת מה יש בדרום. אז התברר לי שהיו אזעקות גם בתל אביב.
"בזמן הזה, עמיחי, שהוא חבר בכיתת הכוננות, נלחם מחוץ לבית שלנו, ובסביבות 9 וחצי היה בום ענק. בום שמעולם לא שמעתי, אפילו לא בחודשיים של 'צוק איתן'. כתבתי לעמיחי, שאלתי אותו: ‘הכל בסדר? מה קרה? איפה אתה?’. הוא הקליט לי הודעה ואמר שהכל בסדר איתו, שהייתה נפילה, וברקע שמעתי את האזעקה של הקיבוץ שהופעלה. איך שאני שומעת את ההקלטה של עמיחי שאומר לי שהכל בסדר, אני שומעת יריות. מלא יריות ומלא צעקות. ברגע הזה ידעתי שקרה משהו לעמיחי, לא ידעתי מה, אבל ידעתי שקרה משהו.
"באיזשהו שלב מיכאלה קורצקי, אחות הקיבוץ, שאלה אותי: ‘מה נשמע?’. הרגשתי שהיא לא סתם שואלת, הרגשתי שהיא יודעת משהו שאני לא יודעת. רציתי לשאול אותה מה היא יודעת, אבל לא שאלתי, רק אמרתי לה שכן, אני בסדר. עמיחי באמת נפצע באותו הבוקר ופינו אותו למיכאלה. היא גרה מאחוריי וטיפלה בו במטבח שלה. כשכבר לא הייתה ברירה, צביקי בעלה פינה אותו ואת איל יונג, שהוא גם חבר בכיתת כוננות והשכן שלנו בבית הצמוד, לבית החולים. מהדרך עמיחי התקשר אליי לומר: ‘אני בסדר, נפצעתי’. באמת היה פה קרב מטורף, הם היו ממש גיבורים.
"אחרי שנודע לי שעמיחי נפצע, אחי שגם קוראים לו עמיחי, רצה לבוא לחלץ אותי. התחננתי שלא יבוא כי פחדתי שהוא ימות. אמרתי לו שעמיחי בדרך לבית החולים, ושבבקשה יגיעו אליו ושימשיכו לנסות לתפוס את אבא שלי. עדיין לא ידעתי מה איתו. דיברתי עם האחים שלי בווידיאו והם ניסו לעודד אותי, לשחק עם הבנות, לעזור לי להתמודד, והזמן בינתיים עובר. אחרי שהחברות בצוות של דפוס בארי לא ענו כל הבוקר, בשעות הצהריים סוף־סוף כל אחת כתבה בקבוצה שהיא בסדר. הן כתבו: ‘עוד נזכור את היום הנורא הזה של בארי’. הצוות שלי שרד את הטבח, אבל מדפוס בארי יש 12 נרצחים, וכמובן הרבה מהם איבדו אחים, הורים, חברים.
"ואני בינתיים בממ”ד. לא יכולנו לצאת, אז הילדים השתמשו בכלי שהיה בחדר ובטיטולים כדי ללכת לשירותים. האקטימל שהצלחתי להביא להם לאכול נשפך לכל עבר, והיה ממש כאוס. ניסיתי לשחק איתם, להעסיק אותם. לא שכחתי שב'שומר חומות' ילד נהרג מרסיס שחדר דרך החלון, אז אמרתי להם לרדת מתחת לקו החלונות. הם נרדמו במהלך היום, אני לא יודעת להסביר למה ולכמה זמן. אחר כך הבנתי שזאת גם תגובה לטראומה, שפשוט נרדמים. זה הציל אותי לחלק מהזמן, כי הייתי ממש לבד.
"כשצביקי היה בדרכו חזרה מהפינוי של עמיחי ואיל, מיכאלה שאלה אותי אם אני רוצה שהוא יאסוף אותנו כדי שנהיה איתם ביחד, אבל לא הייתה קליטה וראיתי את זה רק 40 דקות אחר כך. מיד כתבתי לה שכן, אבל היא הגיבה שהוא כבר בבית ולא יוכל לצאת שוב. אני זוכרת שנשבר לי הלב. זה הרגיש שיכולתי להינצל באותו הרגע, ובגלל קשיי קליטה זה לא קרה.
"מתישהו במהלך היום אמרו לנו שיש חיילים שמסתובבים בקיבוץ והם יבואו אלינו. אני זוכרת שחיכיתי חצי שעה, ועוד חצי שעה, ועוד שעה, ועוד שעתיים. חיכיתי וחיכיתי, והחיילים לא הגיעו, והיה לי ממש קשה. ואז שוב שמעתי ירי לכיוון שלנו. בסביבות השעה 17:00 מיכאלה וצביקי דפקו לי על החלון וקראו: ‘זהבה, תפתחי מהר, זה אנחנו, באנו לקחת אותך’. זו כבר הייתה הרגשה עילאית, הוצאתי את הילדים, כל אחד מאיתנו לקח ילד ורצנו אליהם. מחוץ לבית היה מלא אבק וכדורים.
"כשנכנסנו לבית שלהם לא קלטתי את מה שקרה שם שעות קודם לכן. לא קלטתי שמיכאלה טיפלה בעמיחי ובאיל על הרצפה. ראיתי את הנשק של עמיחי שהתפוצץ לו בידיים, הוא היה מול הדלת. הווסט שלו היה בכניסה, והיד שלו שדיממה עשתה סימן על המשקוף, אבל לא באמת הצלחתי לקלוט את זה. כשיצאה שבת הודיעו לנו שמפנים את עמיחי לבית החולים מאיר בכפר סבא, ואני נשארתי אצל משפחת קורצקי בממ”ד עד לבוקר למחרת.
"משבת בבוקר עד ראשון בבוקר, חוץ מלרוץ אליהם הביתה, לא אני ולא הילדים יצאנו החוצה. בראשון, אחרי שחשבנו שיפנו אותנו כבר בלילה, צביקי ומיכאלה אמרו לי לבוא איתם. הרכב של עמיחי לא היה שמיש, הוא נפגע מקליע, והמנוע שבק. הכרחתי את אבא שלי לבוא איתנו ויצאנו. לצאת מהבית של קורצקי דרך הכביש החיצוני היה נורא. עוד היו מחבלים, ברפת הכל היה שרוף, היה ריח נורא, עוד היו יריות. אבל העיקר היה לצאת מעלומים, ובאמת היינו הראשונים לצאת. זה באמת היה נורא.
"בדיעבד, החבר’ה מבארי סיפרו לי שהם היו בטוחים שאף אחד לא שרד מעלומים, כי כשפינו אותם הם ראו בדרך את קיבוץ עלומים בוער. בסוף זה היה המתבנים ובית האריזה, אבל מבחינתם אף אחד לא שרד. הם היו בטוחים שכולנו נשרפנו. אבל בזכות כיתת הכוננות ניצלנו, גם בזכות כוחות המשטרה והצבא שהגיעו אחר כך, ובזכות האנשים שקפצו מהבית. בזכות כל אלה ניצלנו”.