אלפים פקדו היום (ראשון) את אזור ביתם של לימור ויניב פאריזאט משכונת אם המושבות בפתח תקווה, שבנם הבכור איתי נפל במהלך השבת בעזה, כדי לחלוק לו כבוד אחרון. תושבים שאחזו בדגלי ישראל לא יכלו לעצור את הדמעות כשבני המשפחה ההורים והאחים ירדו מביתם אל הרכב שהוביל אותם לבית העלמין סגולה בעיר לשם הגיעו מאות של בני משפחה, חברים, תושבים וכמובן חברים מגדוד שקד בגבעתי שאליו השתייך.
סמ"ר איתי פאריזאט נפצע בראשית המלחמה כששבר את ידו אבל לא ויתר ודרש לחזור ללוחמה, למרות שהציעו לו לעבור תפקיד. "אני לא מוכן להפקיר את החברים הלוחמים שלי אני לא מפקיד את המדינה והעם שלי", וזה גם מה שביקשה אימו בהספד שנשאה מול קברו הפתוח: "אליכם הלוחמים היקרים לי. תמשיכו עד הניצחון. אל תוותרו. תילחמו עד שתסירו את האויב האכזרי הזה".
חברו ראם אמר: "אחי ביומיים האחרונים אני חושב איפה אתה ומה איתך. חשוב לי שתדע שאני אוהב אותך. מזמן הפכת מחבר לאח. אח שהחברים שלו מעל הכל בשבילו. לא האמנתי שיקרה לך משהו. לפני שבוע חיבקתי אותך בפעם האחרונה. אמרנו שנפגש בעוד חודש אבל זה כבר לא יקרה. אמנם לא תהיה פיזית איתי אבל תמיד תהיה איתי בלב, במחשבות ובזיכרונות".
החבר רועי, הקריא הודעת ווטצאפ ששלח לו פאריזאט לפני מספר שבועות לכל מקרה שיפול בקרב, כמי שניבא את הנורא מכל. "אני מקריא הודעה שאיתי ביקש להקריא אם יקרה לו משהו: 'לא מאמין שאני רושם הודעה כזאת במקרה שיקרה לי משהו. אמא ואבא כל הזמן שהייתי צריך הייתם איתי. אני אוהב אתכם ואתם חשובים לי. אני אוהב את האחים שלי. אני יודע שיכולתי להיות אח יותר טוב אבל אני אוהב אתכם. סבא וסבתא מאז שאני קטן גידלתם אותי ונתתם לי אהבה. תמיד תמכתם בי. סבא יחזקאל אני מאוד אוהב אותך. תמיד תמכת בי. לחברים, אני אוהב אתכם. לא הייתי לאחל לי חברים טובים כאלה. וכמובן החברים מהמחלקה. המחלקה הזו בדם שלי. אם אתם רואים את ההודעה הזו אז אני במקום שקט. נפלתי למען המדינה'".
האבא יניב: "איתי שלי, יפה שלי. החזרת את נשמתך הקדושה לקדוש ברוך הוא אתמול יום שבת. ידענו שאנחנו מגדלים מלאך. ידעת להכניס את המילים הנכונות לכל מי שצריך עזרה. חינכנו אותך לראות את הטוב. תמיד נתת רק אהבת חינם. לא שנאת אף אחד. החלטת שמשימת חייך להיות לוחם קרבי ולשמור על כולנו. בחודש האחרון ראינו שאתה מותש. מתנצל שלא הצלחתי לקרב אותך לקדוש ברוך הוא כמו שאני התקרבתי. הוא היה נותן לך כוחות ואולי היית היום איתנו. ביקשתי ממך שלא תהיה גיבור. החלטת בכל זאת להיות גיבור. אני גאה להיות אבא של גיבור קדוש שנתן את חייו למען כולם. תשמור עלינו מלמעלה. אמי מבקש מכם להרבות באהבת חינם. הלב שלנו שבור ובעזרת השם יתרפא עם הזמן. אני אוהב אותך".
האמא לימור: "איתי יקר שלי, בכורי. עטרת ראשי אתה. הפכת אותי לאמא לפני 20 שנה. לא מאמינה שאני מדברת עליך בלשון עבר. באת לעולם מלאך והלכת ממנו כמלאך. בכיתה י"ב אמרת לי שאתה רוצה ללכת לקרבי. אמרתי לך שיש לך עוד אופציות אבל אמרת: 'אם כולם ידברו כמוך אז לא יהיה צבא'. כשהתחילה המלחמה היית בבית עם גבס. אבל אתה כל כך רצית להצטרף לחברים שלך. דיברת עם מפקד שלך והוא אמר לך שאולי תעבור תפקיד בגלל הפציעה שלך. אמרת לו, שאין סיכוי ושאתה רוצה להיות לוחם. היית לי ילד מושלם כמו שכל אמא רוצה. תמיד דאגת לי. תמיד חיזקת אותי. עכשיו מי יחזק אותי? לוחמים יקרים תמשיכו להילחם. תשמרו על עצמכם ותנצחו אותם למען איתי ולמען כל הנופלים. איתי אמא תמיד אוהבת אותך. תשאר בן 20, יפה תואר ומלאך".
האח סער: "איתי היית לי לאח גדול. תמיד עזרת. דאגת לי. איך כולם אהבו אותך. היית אוהב ונאהב. תמיד רצית שכולם ישמחו. שמעתי את אמא ואבא אמרו לך שאתה יכול לרדת מתפקיד אבל אמרת שאתה לא תפקיר את החברים שלך במחלקה. אני רק מתחיל לעכל שאתה לא איתנו. איתי אני אוהב אותך. לא יכולתי לבקש אח יותר טוב".