צבי אל-פלג, אל״ם בדימוס, היה מבכירי המושלים הצבאיים שהעמידה ישראל. רב ניסיון, גויס לתפקיד השליטה באוכלוסייה הערבית כבר מצעירותו ולמשך שנים רבות.
הביוגרפיה שלו מלמדת על מסעות הכיבוש הישראליים (רשימה חלקית) – משירותו בממשל הצבאי בשטחי ישראל (בגליל, במשולש, בנגב) בשנות ה-50 וה-60, ברצועת עזה בכיבושיה השונים בשנות ה-50 וה-60, אל הגדה המערבית משנת 1967, המשך לסיני בשנות ה-70 וכלה בדרום לבנון בשנות ה-80.
ממרום שנותיו וניסיונו הוא מספק בסרטה התיעודי החדש והמרתק של נכדתו, דנאל אל-פלג (״המושל״, גם סרטים, 2024), אבחנה חדה. אנחנו, הוא אומר קודם למותו ב-2015, לא יודעים איך לסיים מלחמות. אנחנו לא יודעים מה לעשות ביום שאחרי המלחמה. לכן אנחנו מפסידים ניצחון.
אמנם, כמושל צבאי נאמן, אל-פלג מתקשה לצאת כנגד פרקטיקת הממשל הצבאי שישראל פיתחה ועיצבה משך כל שנותיה. שהרי מה עושים עם האוכלוסייה אחרי הכיבוש? הוא שואל.
הנה זה עתה הסתיימה המלחמה איתם, אי אפשר כך לאזרח אותם כאחד האדם. מול שנאה חייבים לשלוט, הוא אומר: שיהיה הנשלט תלוי בך לכל דבר. ליציאה מהכפר, לרכישת חמור, להקמת קיוסק בבית ספר.
הסרט משחזר בחדות היבטים אחדים של אותה שליטה בימי הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים, מצעירה הרה שחשה כפסע ממותה בלילה בו כרעה ללדת ולא יכלה להפר את העוצר ולנסוע לבית החולים; ועד לעיצובה של מערכת החינוך בידי המושל הצבאי, החלפת המורים הערבים במורים יהודים, וחיוב הילדים ללמוד ספרות עברית, ציונות ומסורת ישראל ולחגוג את יום העצמאות.
אך ביצירת התלות אין די. העיקר הוא, מתפאר אל-פלג, בלהפוך כל אחד ואחת לקוויזלינג. בלשון רווחת מתרגמים קוויזלינג למלשן. אולם, למונח זה משמעות עמוקה הרבה יותר.
כפי שמתוודה אחד התושבים, כדי לשרוד, כדי לחיות, כל אחד מאיתנו מכר קצת את המולדת. לא בכדי וידקון קוויזלינג הוא אב-הטיפוס של מוכר המולדת, כאשר הסכים ואף דרש להיות הבובה הראשית בממשלת הבובות שהקים המשטר הנאצי בנורווגיה.
כך מהותו של הממשל הצבאי היא לא רק לייצר תלות עמוקה של הפרט בשלטון, ולא רק להכתיב את החינוך למטרות המשטר, אלא גם להציב כל פרט בדיסוננס קוגניטיבי בין הבחירה בטובתו האישית לבין טובת המולדת.
בדרך זו מבקש המשטר לפרק את הזהות הלאומית, להרוס את הלכידות החברתית, למנוע התפתחות כלכלית ועצמאית, ולבסס את יחסי הכפיפות הכרוניים בין העבד לאדון. לטובת כך, יש אף לפשוט את הכפיף מנכסיו, מאדמתו, מביתו. להפכו לנייד בארצו, ואת השולט לנייח.
הדגמה למהלך זה מוצגת דרך סיפורו של מושל צבאי אחר, ישראל קרסננסקי, שאף הוא מגיבורי הסרט. קרסננסקי זה היה אף אחד מגיבורי פרשת אקרית הידועה לשימצה.
כאשר נכבש הכפר על ידי צה״ל באוקטובר 1948, חתמו נכבדי הכפר חתמו על כתב כניעה, ועם זאת נתבקשו בימים שלאחר מכן להתפנות ל-15 יום.
קרסננסקי טען לאחר מכן בתצהיר שהגיש לבית המשפט העליון בשנת 1951 כי לא הובטח לתושבי הכפר להחזירם בתאריך מסוים, אלא כשירשו זאת תנאי הביטחון את הדבר.
עם זאת, בחקירת שתי וערב בפני בג״ץ הוא הודה כי נאמר להם כי הפינוי הוא לזמן קצר. אך היתה זו לא יותר מאשר תקלה. למעשה, את אותו זמן קצר ביקשה ישראל להפוך לנצח.
תחילה טענה כי שהותם של התושבים מחוץ לכפר (בשל הפינוי שנכפה עליהם) שוללת מהם את מעמדם כתושבי קבע; לאחר מכן הפרה את צו בית המשפט שהורה על החזרתם והחזרת רכושם; ובהמשך הפקיעה את אדמתם, כ-24,591 דונם, בשל כך שלא היתה בחזקת בעליהם והייתה דרושה לצרכים ״חיוניים״.
צרכים חיוניים אלה התבררו אל נכונה כצורך בהחכרת משנה של הקרקע לתושבי ישובים בסביבה, הרואים בעצמם, כעדות אחד התושבים בסרט, ״בעלי הקרקע״.
גם אל-פלג וקרסננסקי בעצמם היו, בקרקעות אחרות, חוכרי משנה. לא במקרה, כך נראה, מודל זה של החכרת רכוש לא לך קיבל ביטוי מעוות בחיי היום-יום של אל-פלג וקרסננסקי: בין האחרון לבין אשתו של אל-פלג, נעמי, התקיימה מערכת יחסים אינטימית בעידודו התקיף של אל-פלג, כמעין החכרת משנה בהעדרו לצורך תפקידו כמושל, עד שהוא הורה לסיימה.
אם כן, איך יתכן שאל-פלג סבור שאנחנו לא יודעים איך לסיים מלחמות ושאנחנו מפסידים ניצחונות? שהרי המלחמות הסתיימו תמיד בממשל צבאי, לו לא הוצבו כל גבולות.
פעם אחר פעם ניתנה חירות מוחלטת למושלים הצבאים לטובת הפיכתם של התושבים לקוויזלינגים, לתלויים, לניידים, לחסרי אדמה. מדוע אל-פלג לא סבור שהדבר הביא לניצחון?
אמנם אל-פלג לא משיב לכך, אך אנחנו חייבים להשלים את החסר. דווקא היום, כשעוד ועוד מבקשת הממשלה לכבוש ולשלוט ו״למשול״ בעם אחר, חייבת התובנה מבוססת הניסיון לעמוד במלוא בהירותה הצורבת: דיכויו של היחיד ודיכויה של הקבוצה, שליטה קפדנית ואף אכזרית, התערבות בכל מימדי החיים וההוויה, הפניית אדם כנגד עצמו ועמו, כל אלה אין בהם כדי לגזול מן האדם את השאיפה המוחלטת שכל דיכוי רק מעצים – שעמו יהיה חופשי בארצו.
ד״ר לוין-שנור היא חברת סגל באוניברסיטת תל אביב, ממקימות ״פורום היום שאחרי המלחמה״.