כך התחיל העסק", אומר פרופ' יוסי גל ממקימי הכור הגרעיני בדימונה, "הנה הטרקטורים שעלו על הקרקע, זאת החפירה של בריכת השחייה, אלה הברזלנים בעבודה".
תמונות מהאזור החם אין לך?
"איזה אזור חם?".
של הכור בדימונה.
"למה אתה מתכוון אזור חם?".
האזור החם, כפי שקוראים לו, האזור שבו נמצא הכור.
"אזור חם הוא אזור שבו עובדים עם חומרים רדיואקטיביים ומטפלים במוטות הדלק. חם זה מקום שיש בו קרינה וצריך להיזהר מאוד. והאמן לי, אף אחד לא ניגש לשם".
יוסי גל. צילום: יוסי אלוני
בכור, כך הוא אומר, מנסים כיום לשמר את פוטנציאל הידע. לעדכן את ראשית החוכמה שפרצה ממכון ויצמן ומהאוניברסיטה העברית. חשוב לגל להדגיש זאת לאחר שבאחת הכתבות נקבע שיש לסגור את הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). "לבנות קאדר כזה של מדענים לוקח 40, 50 שנה. אז לומר להם שלא צריכים אותם יותר? מה יעשו איתם? הם יסעו לחו"ל".
גל עצמו עבד בקמ"ג כשש שנים, עד מאי 1966. כשעזב, הקים באוניברסיטת בן־גוריון יחידה לקרמיקות מתקדמות. "הדלק הגרעיני הוא גם קרמיקה", הוא גואל אותי מבורותי. לגל היו קשרים ענפים עם מקום עבודתו הקודם. הוא היה אחראי למיזמים משותפים לאוניברסיטה ולכור. לאחרונה ביקר שם, והוא עדיין יכול להגיע לביקור.
אתה מרגיש שותף להקמת כור בטוח?
"הכור בקמ"ג הוא אחד הבטוחים בעולם. אפילו אם ייפול עליו טיל לא יקרה לו כלום. אני אומר לך בוודאות".
אין היום משהו שיכול להשמיד את הכור בדימונה?
"בטח שאם יורידו עליו פצצה גרעינית זה יעשה משהו, אבל הפצצה תזיק יותר מהכור עצמו".
חרדה קיומית
זה סיפור על אטום ישראלי ללא תמרורי הסתייגות. פסוקים כמו "על פי מקורות זרים" לא תמצאו בו. הסתיו הזה מלאו 56 שנה לראשית ההקמה של קמ"ג, והעלילה כאן תובא מפי האנשים שהיו שם.
כראש חטיבת המינהל היה אלי שגיא אחראי למבצע הלוגיסטי הכי גדול שנעשה אז בארץ. כארכיטקט תכנן דן איתן את האזור הקר לרבות המקלט האטומי. כממונה על הבטיחות הגרעינית הוצב פרופ' יוסי גל בצומת קריטי: מניעת דליפות של קרינה גרעינית. שלושתם שירתו את השקפת העולם המיוחסת לבן־גוריון: לאחר השואה ישראל חייבת להצטייד בתעודת ביטוח אולטימטיבית שתרתיע את אויביה.
"מה שנעשה לשישה מיליון מאחינו", כתב בן־גוריון לאמריקאים, "עלול להתרחש לשני מיליון היהודים (שחיו אז - מ"ח) בישראל אם צבא ההגנה לישראל יובס חס וחלילה".
החרדה הקיומית מוציאה בראשית שנות ה־50 את הזקן לדרך הגרעין. הוא ממנה את ארנסט דוד ברגמן, ראש יחידת מו"פ בצה"ל, ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית. ברגמן הוא פרופ' לכימיה אורגנית. איש עם מנוע סילוני ועם אגו בממדי צנטריפוגה גרעינית. אבל ברגמן בתבונתו אינו נותן לדימויו העצמי לרמות אותו. הוא תופס שאינו שולט בתורת האטום ומבקש להחזיר מארצות הברית שלושה שיודעים: פרופ' צבי (הארי) ליפקין, פרופ' עמוס דה שליט ופרופ' יגאל תלמי.
הקריה למחקר גרעיני בדימונה. צילום: רויטרס
השלושה חוזרים, ומיד מתגלה פער הבנה בינם לבין ברגמן על מהות המיזם הגרעיני. הוא סבור שההקמה היא עסק למדענים, הם חושבים שלמהנדסים. התיאוריות ידועות, הם אומרים, וצריך לדעת איך לבנות. אחד השבים, הארי ליפקין, אף מחזיק בתואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת קורנל.
המתקוטטים מתייצבים לישיבה אצל שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון. נפתח דיון שבו ברגמן מתעקש: "לא יעלה על הדעת, אני אנהל את העסק". השלושה משיבים: "תנהל, אבל בלעדינו".
השמועה שהם מתכוונים לשוב לארצות הברית מגיעה למאיר וייסגל, מהאבות המייסדים של מכון ויצמן. וייסגל, השולף הכי מהיר במכון, מחליט מיד: "אקים לכם מחלקה לפיזיקה גרעינית אצלי". בסופו של דבר ברגמן מבין שמדובר בפרויקט הנדסי.
המגעים לרכישת כור מצרפת מתחילים בוועידת סוור (22 באוקטובר 1956) שליד פריז. לצד הנושא העיקרי - פתיחת מבצע סואץ - פרס מזכיר את העניין הגרעיני. לצרפת מתאים לחזק את צה"ל. במיוחד מול מצרים שתומכת במורדי ה־FLN נגד השלטון שלה באלג'יריה. חוץ מזה, צרפת מקווה שהאמריקאים יתרמו להקמת הכור בדימונה והמידע יזלוג גם אליה.
בדצמבר 1956, קצת אחרי מבצע קדש, מתכנסים לדיון אצל שר ההגנה מוריס בורז'ס מונורי. על פי "כעוף החול" של מיכאל בר־זהר, פרס פונה לבן־גוריון: "אפשר לשאול?". בן־גוריון עונה: "בהצלחה". "עזרנו לכם במלחמת קדש", פרס טוען בפני בורז'ס מונורי, "עזרו לנו להקים כור גרעיני".
מסך של שתיקה יורד על החדר. אחריה מחליטים על הסכם לשנה "שבה ייבחנו הדברים". לאחריה מאריכים לעוד שנה שבה ייחתם ההסכם לאספקת הכור לישראל. לאחר ששר החוץ הצרפתי חותם, פרס מביא את ההסכם לחתימה סופית אצל בורז'ס, אז כבר ראש ממשלה.
אבל ספינת ממשלת בורז'ס מיטלטלת בסערה באסיפה הלאומית. פרס ממתין חמוש בכוסית וויסקי ובעוד כוסית וויסקי. ואז ממשלת בורז'ס נופלת. עכשיו, לאחר שחדל להיות ראש ממשלה, לחתימתו לא יהיה תוקף והיורש, דה־גול, מתנגד להפצת יכולות גרעיניות. כל הסיכויים שלא יחתום.
פרס חושב מהר. כחבר אינטימי שימש לעתים כיסוי לבורז'ס. כשאץ לפעמים לאהובתו, מכר לאשתו שהוא נפגש עם פרס. עתה פרס נאלץ לבקש תמורה. הוא מציע להקדים את תאריך המסמך ביום, למועד שבו בורז'ס מונורי עדיין כיהן, וכך יקנו לו תוקף. הצרפתי אומר "ד'אקור" (מסכים), והסכמת צרפת לספק את הכור נחתמת למעשה על מסמך מזויף.
טונה כסף
פרס שב לארץ ומוצא שכל העולם - חוץ מבן־גוריון - מתנגד לגרעין. גולדה מאיר, לוי אשכול, יגאל אלון, איסר הראל ויצחק רבין אינם חוששים רק מתגובת אמריקה השוללת הפצת יכולות גרעיניות. גם קופתה הדלה של המדינה מטרידה אותם. "איך אטום?", הם שואלים, "כשלמדינה אין כסף לצמיגים לרכביה?". אבל ההתנגדות הנוקבת הזאת אינה גורמת לפרס לדומם מנוע. לאחר שקרא בספר "שבעתיים כאור החמה" שבראש "פרויקט מנהטן" (שם הצופן האמריקאי לפיתוח הנשק הגרעיני) עמד גנרל, הוא נזכר שגם לו יש גנרל.
אל"מ עמנואל (מנס) פרת (פרנסקי) סוגר באותם ימים שלוש שנים כנספח צה"ל בבורמה. פרת, ועל זה מסכימים הכל, היה גאון ואמן. צייר מחונן ועילוי הנדסי. מוסמך אוניברסיטת פראג בהנדסת מכונות ומוסמך הטכניון בחיפה בהנדסת בניין. מסלול חייו משקף את שלבי תקומת ישראל. הוא היה חבר בהגנה, קפטן בבריגדה, ממייסדי חיל החימוש של צה"ל תוך סערת מלחמת השחרור.
מנס, כך קראו לו עוזריו, היה איש שידע בדיוק מה הוא רוצה ושידע לכפות את רצונו על סביבתו. בעולמו הבהיר, הנחרץ, לא היה מקום למושג "הזדמנות שנייה". הוא תיעב את הפרטצ'יות ההרואית של בוגרי המחתרות, בהם הרמטכ"ל דיין שהרחיק אותו לבורמה.
מנס פרת. צילום: יוסי אלוני
כשפרס הציע לו להעמיד את הכור, הגיב: "אבל אני לא מבין בזה כלום". פרס אהב את גילוי הלב: "סע עם ליפקין לצרפת, הוא ילמד אותך אטום".
ליפקין ופרת מסתובבים חופשי בכל המתקנים הגרעיניים בצרפת. שלושה חודשים בצרפת הופכים את פרת למומחה לגרעין. "תלמיד כמוהו מעולם לא היה לי", יאמר פרופ' ליפקין שמת לא מכבר בביתו ברחובות.
לקראת סוף ההשתלמות בצרפת, פרת מסוגל להעריך את המשמעויות הכלכליות של התיק שבידיו. כשפרס מבקש ממנו בבית קפה פריזאי לדעת כמה יעלה הסיפור, הוא משיב: "טונה כסף". אחר כך הוא מתמחר כל סעיף וסעיף. פרס רושם הכל על קופסת הג'יטאן שלו ופוסק: "תתחיל, אני אדאג לכסף".
מנס פרת מתחיל ברנגון, בירת בורמה. "שמעון הציע לי להקים משהו גדול מאוד ויפה מאוד ונפלא מאוד", הוא כותב לאלי שגיא, קצין המינהלה בשגרירות, ולארכיטקט אמנון ניב ממשלחת סולל בונה, "אני לא יכול לומר לכם מה זה, אך אני מציע שתצטרפו אלי".
ימים לאחר המכתב הזה פרס ומשה דיין מבקרים ברנגון. בקוקטייל לכבודם מספר שגיא על המכתב מפרת. "לא אגיד לכם יותר ממה שיש במכתב", פרס עונה, "אבל שלא תחשבו לרגע לוותר, זה דבר גדול מאוד, רוצו לעשות אותו".
בדרך לדימונה עוצרים בפריז. ניב ושגיא פוגשים את פרת במשרד קטן ברחוב גלוואני 16. שגיא מספר לניב שהוא אמור לתכנן את הכור, וששגיא יהיה ראש חטיבת המינהלה. לאחר שיחתם פרת חוזר לכתוב ולכתוב ולכתוב. בעיני רוחו הוא כבר רואה את הכור עומד, והוא מנסח את תקנות הפעלתו. פרת היה איש עם תקנה לכל. מהוראות למפעילי הכור, דרך נוהלי כתיבת דוח סיור, ניסוח דוח השתלמות ועד לחיוב המלצרים להתייצב עטויי כסיות לבנות בחדר האוכל לאורחים.
אתה מצליח להבין שאתה מעורב במעשה גדול וקריטי לקיומה של מדינת ישראל?
אלי שגיא: "איש לא הבין את המושג כור גרעיני כפי שמבינים אותו כיום. זה נשמע גדול מאוד, אבל נראה די נורמלי. לא נבהלנו מהמשימה".
לא בפרונט
בנמל התעופה אורלי בפריז נוחת פרופ' יוסי גל. עכשיו בן 83, אז מוסמך החוג לפיזיקה באוניברסיטה העברית. ההיסטוריה האישית של גל תביא אותו להזדהות מוחלטת עם חרדת בן־גוריון. כמי שאיבד את כל משפחתו בשואה, קיום העם היהודי בראש מעייניו. אביו היה מ"פ במלחמת השחרור והוא עצמו שרד את המצור על ירושלים. "זה השפיע על כל חיי", הוא מתוודה.
גל סיים קורס קצינים בנח"ל עם חברו לחדר דני מט, לימים אלוף. בתחילת שנות ה־70 המציא כלים שסייעו במלחמה במחבלים בעזה. בידיו מכתב הערכה מאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון. במלחמת כיפור היה אחראי על המפות באום חשיבה. עם גורודיש שמע את דיין מדבר על חורבן בית שלישי, ונלכד באותו פריים של דיכאון לאומי שראה עולם.
אבל בראשית שנות ה־50 התחיל ללמוד פיזיקה בגבעת רם. ראש החוג היה ארנסט דוד ברגמן, שיעמוד בראש תוכנית הגרעין הישראלית. את הקתדרה למתמטיקה אייש פרופ' יואל רקח המחונן, עוזרו של אנריקו פרמי מהוגי "פרויקט מנהטן". אחד התלמידים בכיתתו היה אמנון פזי שיתמנה לפיזיקאי הראשי בדימונה וייבחר לנשיא האוניברסיטה העברית. "סטודנט סופר מבריק", הוא מגדיר אותו.
איזה סטודנט אתה היית?
"לא בלטתי. אני פיזיקאי ניסיוני, לא תיאורטי. אין אצלי תורה מסיני. אני בודק הכל".
לאחר המאסטר קיבל כמה הצעות תעסוקה, אך המנחה שלו סולי כהן קבע: "אתה מתאים למיזם שהולך לקום בנגב". יוסי גל נפגש עם האנשים המתאימים וגויס. השנה היא 1960 והוא נשלח להשתלמות אטום בחו"ל. לומד כשנה בצרפת ובבלגיה, עורך ניסויים במתקני אראטום ומפרסם עבודה על מדידת הביקוע הגרעיני.
הארכיטקט דן איתן נוחת בפריז להשתלם אצל עמיתים שיודעים לבנות מתחמים של כורים. איתן (84) היה נשוי לסופרת רחל איתן ולרינה שני, משוררת ומנהיגת כת הרסנית. הוא נחשב לארכיטקט ישראלי מוביל. מאחוריו סימני דרך מכובדים כמוזיאון תל אביב לאמנות, בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, בית העם בגבעת חיים איחוד (שלושתם בשיתוף יצחק ישר), בניין המטה הארצי של המשטרה ומרכז כלל בירושלים. בימי השאה תכנן מרכזים עירוניים בבנדר עבאס ובבושהר. יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית באיראן אף ביקש שיתכנן מגורים למדעני הכור בבושהר, אבל אז בא חומייני.
על תכנון האזור האזרחי ב"מרכז האזרחי בנגב" התחרה מול חמישה משרדים. משה זרחי המנוח שהיה נשוי לבתו של זאב רכטר, מגדולי האדריכלים בארץ, זכה בתכנון האזור החם. איתן וישר זכו באזור הקר.
אבל לפני שהם ניגשים לשולחן השרטוט צצה בעיה. דן איתן נולד בעין שמר של השומר הצעיר. אומנם כשהיה בן 4 עזבה משפחתו את הקיבוץ, אך יש מי שחושש להכניס איש שמאל ללשכת הגזית של הביטחון הישראלי. נא לזכור: אלה הימים הפרנואידיים שלאחר קום המדינה. אנשי השומר לא מתקבלים לקורס טיס או למודיעין. איתן מבקש מחברו הטוב יוסק'ה יריב, מראשי קהיליית המודיעין, לנער מגבו את החוקרים למיניהם. "נמאס לי", הוא אומר לו. הסוגיה מטפסת עד לשמעון פרס, שמכריע: "דן איתן בסדר, אך אל תשימו אותו בפרונט". הפרונט שייך לאמנון ניב, האחראי הראשי לתכנון הכור, ולעמיתו הצרפתי.
"כמו בוורסאי עם הארמונות". איתן. צילום: יוסי אלוני
עולים לשטח
בבוקר סתיו 1959 הצבועים מבינים שהולכי על־ארבע רעשניים פלשו למרחב חייהם. הטרקטורים קורעים את דממת בראשית שאפפה את מישור ימין. אבל כשהעבודות מתחילות לרוץ, איתן וישר מבקשים לשנות את תוכניתם. פרת משתגע, אך מהר מאוד הוא כולא את זעמו בין כתליו העבים של ההיגיון. "אם הארכיטקט הצרפתי יאשר - שאפו". איתן וישר טסים לפריז, הצרפתי אומר שאפו, פרת אומר שאפו והטרקטורים שבים להרעיש.
באחת מהחלטותיו המבריקות, פרת מבקש מהם לבנות קודם כל את בניין המשרדים. כך יוכלו אנשי המקצוע להתמקם בשטח, לפקח על העבודות כשהן מתרחשות ולמנוע את הצורך בתיקונים. כדי להרוויח זמן, איתן וישר חורגים מהנהלים. הם יוצקים את התקרות בשלמותן, מרצפים בבת אחת ורק אחר כך מרימים את המחיצות. בתוך שמונה חודשים הבניין עומד כשהבור של הכור עדיין בשלבי חפירה.
צמד הארכיטקטים אחראי על המוקם בין שער 1 שבכניסה לשער 2 שמאחוריו האזור החם. ציר אחד גדול מוביל משער הכניסה כמעט עד הכיפה. "כמו בוורסאי עם הארמונות בקצה הציר", אומר דן איתן.
את המרפאה בונים ליד השער כדי לאפשר יציאת בזק בחירום. בתוכה חדר שיבדוק אם עובדים באזור החם לא נחשפו לקרינה. החדר נבנה מפלדה עתיקה שפורקה מאוניות מלחמה מלפני 1914. בתהליכי חיסום הפלדה שאחרי התאריך הזה יש איזוטופים פולטי קרינה שעלולים להשפיע על תוצאות הבדיקה.
הבניין המרכזי מאכלס כיתות השתלמות ומתקני מחשב. למעשה זהו מרכז קהילתי שבו גם ספרייה. במתחם הכור קיים גם מקלט אטומי, הכולל חומרים שאינם חדירים לקרינה. "למבנה הזה אפשר להיכנס במקרה של התפוצצות בכור", אומר דן איתן.
את מי הוא אמור לשרת?
"אנשים שנמצאים באזור ההתרחשות ולא מספיקים לברוח".
כבוגר השומר הצעיר, לא הפריע לך לקדם מתקן שהפרשנות לקיומו עלולה להרחיב את מרוץ החימוש?
"בעת ההיא זה לא הטריד אותי. הרי לא הרגשנו איזה ביטחון קיומי. האם מוצדק או לא מוצדק שיש לנו כור? לדעתי, מוצדק".
מפריז לבאר שבע
בדצמבר 1958 לאה ואלי שגיא עוזבים את פריז. מרו דה קורסל 41 ליד האטואל לשיכון סולל בונה בבאר שבע. שלא כנשים אחרות, לאה יורדת בחדווה דרומה. נכון שבאר שבע אפלולית לעומת פריז, אבל היא עיר אורות לעומת רנגון. מילדות היא רגילה להסתגל לאנשים חדשים. הבית שהיא גרה בו בשכונת טלביה בירושלים נקרא פעם פנסיון וולף והיה שייך להוריה. בחדר האוכל שלו עברו שמות כמנכ"ל בנק לאומי ג'ורג' הלפרן, אריה ליאון מאייר שלזכרו הוקם מוזיאון האסלאם, איש ה–BBC היהודי מייקל אלקינס, המנהיג הציוני ארתור רופין, ההיסטוריון יעקב טלמון, שופטי העליון משה זילברג ויואל זוסמן.
בעלה, אלי שגיא, הוא פיגורה קוסמופוליטית. מדבר כיקה (משחרר "אין קונצים" כדי להדגיש את חומרתה של קביעה) ושותה כסקוטי (וויסקי דאבל־בלק ידידותי לגרון). מספר שהצרפתים שבאו לעבוד בכור פתחו את הצ'אקרה של הדרומיים לבורדו ושאבלי. במקום גבינה לבנה במכולת התחילו להשיג קממבר
במעדנייה. ליד שיכונים חשופים לרוחות המדבר התחילו לצוץ גינות קוקטיות.
40 המנהלים הבכירים בקמ"ג גרו במה שכונה אז שיכון ה־40, וחיי קהילה התחילו להירקם. בחמש חזרו מהעבודה, אך בשמונה בערב נפגשו שוב והמשיכו לדבר עבודה. היו לילות שהסתיימו לאחר מסיבות כמו בשגרירות ברנגון. לעתים היה מנס פרת מדגים חידושים בשדה הריקודים הסלוניים ומכריח את כולם להצטרף.
פרת קובע גם את הקצב בשטח. על פי הוראתו, מצמידים ישראלי לכל בעל תפקיד צרפתי. הצרפתים מתקשים להתמודד עם החום המדברי. אבל לא רק הם. "זה היה כמו בחמאם טורקי", אומר לי שלמה ("מומו") הררי, עוזר לרתך צנרת אלומיניום. 40 מעלות השממה פגשו את הקרקפות בשש בבוקר וחרכו אותן עד שקיעה. כולל בשבתות. בלילה היו שבים למלון בדימונה לארוחת ערב, למקלחת ולמדאם שולה שסופקה באדיבות הקבלן.
בבוקר יצאו שוב אל השמש ואל הרתכות הלוהטות לא פחות. כל ריתוך רופד בכמה שכבות. הצרפתים בדקו בצילומי רנטגן אם אין סדקים שעלולים לגרום לדליפות. על העבודה המפרכת קיבלו גמול לא רע. 700 לירות בחודש היו בקיץ 1963 כסף טוב. "בזכותן קניתי לאמא את הפריג'ידר ראשון", נזכר מומו.
אבל לא רק מומו הררי ראה כסף במישור ימין. גם אלפי המהנדסים, הטכנאים, הלבורנטים, החשמלאים והשרברבים. אלי שגיא הבין דבר בסיסי: כדי לשכנע מדען צמרת להחליף את פרינסטון בדימונה עליו לדאוג לו לגמול נוסח כף קנדי. "וכשאני שומע היום תלונות על השכר הגבוה של עובדי קמ"ג, אני אומר לעצמי: 'אלי, הצלחת'".
יותר מעצם הפרויקט, התרגש שגיא מהעבודה במחיצת מנס פרת. אישיותו של פרת ריתקה אותו. בעיקר כשהיה מגלה אטום של רוך ואהבת אדם מתחת לפוזה הניהולית. פעם שגיא נשמע לא אדיב אל אחד המפעילים. במכתב על פני שני עמודים צפופים הסביר שלמרות בכירותו, הטכנאי חשוב ממנו. "הוא שמניע את הכור".
חדוות ההקמה עוררה בפרת גם את האמן שבו. "חשוב לי שקמ"ג יהיה מקום אסתטי שנעים לחיות בו", הסביר לראשי המערכת שלא הבינו את התעקשותו על גינון. בקמ"ג צומחים כיום 1,200 דקלים. 265 מהם מתרוממים לגובה של מעל שבעה מטרים. כל שנה נשתלים מאה עצים חדשים. כל שטחי הגינון מונים 320 דונם, 40 מהם מדשאות.
חולשתו של פרת לאמנות נודעת גם מחוץ לקמ"ג. יום אחד, כשהוא בקומה השנייה של בניין המינהלה, מצלצלים מהשער. "יש כאן גברת מכובדת שהביאה פסל שתעמיד בחצר", מבשר השומר. הגברת היא אשתו של פרופ' ברגמן. הפסל הוא אישיות בוהמיינית ידועה מאוד. "השתגעת?", מנס זועק לשפופרת, "ועדת האמנות של קמ"ג עדיין לא ישבה", אבל אשת ראש תוכנית הגרעין הישראלית, מתעקשת: "שמעון (פרס) אישר". פרת משיב: "אז תעמידי את הפסל אצל שמעון".
שמעון מבקר באתר תכופות. לעתים הוא מצטרף לבן־גוריון. הזקן פרגמטי. מתעניין בעיקר בתאריכי השלמת העבודות. אין לו זמן. כשהאמריקאים יגלו את האמת על "מפעל הטקסטיל", הוא רוצה להציג בפניהם עובדה מוגמרת ככל האפשר. גם פרס דואג לתאריכים, אבל לאלה שייחרתו בתודעת אנשי הרוח הישראלים. פעם הוא מגיע עם ש"י עגנון. "כמה עולה כל העסק הזה?", שואל מי שיהיה חתן פרס נובל, "לא יודע כמה הוא עולה", עונה פרס, "אבל אני יודע כמה הוא שווה".
איך התרשמת מפרס?
אלי שגיא: "גדול, ענק. בלעדיו כל העסק לא היה קם. אין קונצים".
פרס חותך
עכשיו הקונצים מגיעים מפריז. לאחר שנבחר, דה־גול שואל את יועציו אם פרויקט הבנייה בנגב יוכל להסתיים ללא הנחיית הצרפתים. התשובה היא "הישראלים האלה הם איכרים פרימיטיביים, אין סיכוי שישלימו את העבודות".
כשדה־גול מחזיר את אנשיו, פרס מכנס דיון חירום שבו גם אלי שגיא משתתף. המדענים מציעים לחדול, להרים ידיים. "צריך רק לדאוג שהסגירה תהיה כמה שיותר זולה", הם מחווים. מתלקח ויכוח שבסופו פרס חותך: "הולכים קדימה".
העזיבה בעייתית במיוחד בתחום בקרת הקרינה. בנושא הזה, משום מה, לא חשפו הצרפתים מידע. תיק הקרינה נופל על יוסי גל השב מבלגיה לאחר השתלמות בבטיחות עובדים. "התחלתי מההתחלה", מספר לי גל בביתו בבאר שבע. בגלל המחסור בכוח אדם הוא מכשיר עובדים לפקחי קרינה, בהם צבי סגל, כיום שופט בכיר בבית המשפט המחוזי בירושלים וכן אדם ששימש בעבר כאיש סודו של ראש הממשלה.
על פי תקנה שהוא מגבש, יצויד כל עובד בתג קרינה ובדוזימטר - מכשיר שמודד במקום את כמות הקרינה שאליה נחשף הנמדד. מותקנות מערכות שיבדקו את רמת זיהום האוויר כשיופעל הכור. אחת לשלושה חודשים יישלחו העובדים להיבדק ביחידה הרפואית. "אתם תהיו אחראים לכל עובד שייפגע מקרינה", מנס פרת מזהיר את מנהליו
אלי שגיא. צילום: יוסי אלוני
על המועד שבו יורם המתג של הכור ידע גל שנתיים וחצי מראש. ההפעלה התחילה בבוקר 1 ביולי 1963. כל שלב נבדק לפני שעברו לזה שאחריו. "זה לא כמו בסטרטר של אוטו", הוא מסביר. צוות גדול של פקחים התרוצץ לבדוק שהמכשירים אינם דולפים. לאחר חצות עלה הכור בדימונה לאוויר. "הרגשתי שמחה ענקית", אומר גל, "תפסתי שברגע שיש סגל מדעי שמבין את התהליכים, תהיה המשכיות לפעילות הכור. ולא משנה מה יש לך או אין לך. תדע לך שכור זה ברזלים. אם אין לך ידע, לא עשית כלום".
את השאלה על היום שבו הפך הכור לקריטי, למבצעי, אני מפנה גם לאלי שגיא: האם היה פרץ של שאגות שמחה, מחיאות כפיים כמו לאחר שיגור מוצלח בנאס"א? אבל שגיא אינו פרטנר להתרגשות: "ידענו את החשיבות, אבל לא הרגשנו משק כנפי היסטוריה".
למדינת ישראל יש פצצת אטום?
"איזו פצצה? זאת קריה למחקר גרעיני. אתה מדבר מהוויסקי".