אחרי ארבעה ימי חקירה אינטנסיביים בדירת מסתור של השב"כ בתל-אביב, נשברתי. נעצרתי ביום רביעי, 19 בינואר 1983, מוקדם בבוקר, בתרגיל שכמו לקוח מהסרטים, והצלחתי להחזיק מעמד עד מוצאי שבת. היעלמותי תוכננה בקפידה: "גויסתי" מטעם משרד ראש הממשלה לנסיעה חשאית לסינגפור שם, כך נאמר לי, היתה תאונה קשה במפעל גדול, וחומרים כימיים מסוכנים ביותר דלפו לאוויר הפתוח. דבר התאונה נשמר בסודיות ומדינת ישראל התבקשה לסייע. אני, שהייתי גם מדען בעל ניסיון בינלאומי בניהול משברים מסוג זה וגם איש מערכת הביטחון, כאחד מראשי המכון הביולוגי בנס-ציונה לשעבר, הייתי המועמד המושלם לתפקיד.
אלא שרבע שעה לאחר שהטרנזיט הלבן של משרד ראש הממשלה אסף אותי השכם בבוקר מדירתי ברחוב לסקוב בתל-אביב, הוא חנה לצד בית חד קומתי בצפון העיר בתואנה ששם אקבל תדרוך ביטחוני ומסמכים לקראת הנסיעה. תידרוך ביטחוני זה לא היה. היתה זו חקירה ביטחונית קשה ולעתים אלימה, שהשלב הראשון שלה נמשך ארבעה ימים תמימים, עד מוצאי שבת. בזכות הפיצוץ שלא היה בסינגפור, משפחתי לא חיפשה אחריי. בשל הנסיעה שהומצאה, מצאתי עצמי לבד לגמרי עם חוקרי השב"כ, כשכל מי שיכול לדאוג לי בטוח שאני בחו"ל. זה היה תרגיל מעצר מבריק.
בחצות הלילה שבין שבת לראשון, הודיתי.
העייפות הגדולה, הלחצים האדירים שהופעלו עליי במשך שעות על גבי שעות, ההבטחות שניתנו לי שוב ושוב שאם אודה שריגלתי למען ברית המועצות לא יאונה לי רע, כי הם "רק מעוניינים לדעת מה הנזקים" שגרמתי, האלימות המילולית שהחריפה כל העת ואף הפכה בשלב מסויים לפיזית, ובעיקר האיומים המרומזים שנזרקו לחלל האוויר על ש"אנחנו יודעים בדיוק היכן סילויה ויאן (בתי ונכדי) גרים", איומים שלא התקשיתי להבין את משמעותם: בנך ונכדך לא בטוחים, גם אם הם נמצאים רחוק מכאן, בפריז. כל אלה תרמו לקריסתי, כל אלה הביאו עליי 20 שנות מאסר בבידוד, שאת חלקן הגדול ריציתי בזהות בדויה, ומבלי שאפילו מנהלי בית הסוהר בו ישבתי ידעו מי אני ומה עשיתי.
כשקראתי לחוקריי באותו מוצאי שבת והודעתי להם שיש לי מה לספר להם, עדיין לא ידעתי מה בדיוק אומר. בניגוד למה שמראים בסרטים, כשחשוד נשבר הוא לא בהכרח יורד על ברכיו ומתוודה בסגנון דתי תוך מתן פירוט על כל מעשיו. השבירה היא רגע נורא של הרס עצמי, בו הנחקר מקריב את עתידו בתקווה להרגיע את ההווה הבלתי נסבל. הנאשם אומר: "כן, נכון, עשיתי את זה", ובעצם הוא מתכוון: "עכשיו תעזבו אותי סוף סוף".
סיפרתי הרבה אך לא הכל
כך היה גם איתי. אמרתי לאנשי השב"כ: "כן, נכון. נפגשתי עם אנשי שירות הביון הסובייטי הק.ג.ב., ובמשך תקופה מסוימת העברתי להם מידע על עבודתי המדעית במכון הביולוגי בנס-ציונה". חשבתי בתמימותי שאחרי שאומר משפט זה אלך לישון.
זו היתה כמובן תמימות נוראה. כי משפט מסוג זה אינו משפט שמסיים חקירה, זה משפט שרק מתחיל שלב חדש בה. החוקרים היו מרוצים מאוד מההודאה הכללית, אבל עכשיו הם רצו את הפרטים. עם מי, ממתי, עד מתי, מה העברתי, האם גייסתי אחרים, מי ידע על פעילותי, היכן נפגשתי, איך הועבר המידע.
השלבהשני של החקירה נמשך שבועות וסיפרתי בו הרבה, אבל לא סיפרתי הכל. סיפרתי על גיוסי לשירות הק.ג.ב., סיפרתי על האופן שבו העברתי מידע למפעיליי במשך השנים, סיפרתי רבות על מה שהעברתי להם: תוצאות המחקרים שנערכו במכון הביולוגי, מידע על המדענים שעבדו למענו, ומידע רגיש על המחקרים הביטחוניים הנערכים בו.
אבל המון דברים לא גיליתי לשב"כ. גם אחרי שבועות של חקירה, כשהחוקרים היו בטוחים שהוציאו ממני כל שניתן להוציא, היו דברים שנשארו עמי ורק היום, בספרי, אני מגלה אותם לראשונה.
לא העברנו רק מידע
הסתרתי מאנשי השב"כ דברים חשובים ביותר, אבל גם דברים טריוויאליים. אולי הפרט החשוב ביותר שהמשכתי להסתיר מהשב"כ עד הסוף, הייתה העובדה שגייסתי שלושה אנשים נוספים לרגל עבור הק.ג.ב. הראשונה שגייסתי הייתה אישתי ונדה, כשההצעה לשתפה באה ממפעיליי.
"עדיף שהיא תדע", הוא אמר, וצדק. הסתרת עובדה כה מרכזית בחיי ממנה הייתה קשה לי. ה"מרכז", כפי שכונתה הנהלת הק.ג.ב. במוסקווה, ביצע את הבירורים הנדרשים ואישר לי לשוחח עימה. בתחילה רק סיפרתי לה שאני "בקשר" עם אנשי השגרירות הסובייטית בארץ, אחר כך גם הבאתי אותה לאחד המפגשים עמם, ובהמשך היא הפכה בעצמה לפעילה ברשת הריגול הקטנה שלנו.
בניגוד למה שסיפרתי לשב"כ, פעילות הריגול שלי (ושל ונדה) לא התמצתה בהעברת מידע בעל פה בלבד. לבקשת הביון הסובייטי צילמנו בביתנו מאות מסמכים שנטלנו מהמכון הביולוגי, ובמבצע המסוכן ביותר שעשינו, ונדה העבירה לסובייטים מבחנה עם חיידק מזן אלים במיוחד שהיה במכון, ושהק.ג.ב. ביקש שאנסה להשיג עבורם.
בניגוד אליי, שנשברתי והודיתי, ונדה, שנעצרה ונחקרה אף היא בעקבות מעצרי, לא הודתה בדבר, וגם לא סלחה לי על כך שנשברתי. אני יודע שחוקרי השב"כ חשדו כל הזמן שוונדה הייתה יחד איתי בעסק, אבל ממני הם לא שמעו את זה. וגם לא ממנה.
לאחר ההצלחה עם ונדה, גייסתי שניים מידידיי - מהנדס מיפו שהיה פרטיזן בעברו, ומדען שבעת גיוסו לא היה אדם חשוב, אולם עם השנים הפך לאחד המדענים הבכירים של מדינת ישראל. גם לגביהם העברתי תחילה את פרטיהם דרך מפעיליי, בפגישתי עימו בכנסייה הרוסית באבו-כביר, ל"מרכז", ואחרי קבלת האישור ממוסקבה שוחחתי עימם. שניהם הביעו הסכמה "להיות בקשר עם הסובייטים".
הדרך שלי לשמור כבודי
אבל לא רק על גיוסם של אחרים לא סיפרתי לשב"כ. אפילו ברגעי החקירה הקשים ביותר לא חשפתי שריגלתי מסיבות אידיאולוגיות. לא הסגרתי את העובדה שהייתי כל חיי הבוגרים קומוניסט מושבע, שהאמין בעולם סוציאליסטי ושאף הייתי, בשנות ה-40, חבר בקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית בברית המועצות). האמנתי שאם יתברר כי פעלתי מסיבות אידאולוגיות יחמירו עמי, אז המצאתי סיפור על סחיטה כביכול לה הייתי קורבן והיא, כך טענתי, שהניעה אותי לשתף פעולה עם הרוסים. והשב"כ קנה את זה.
והייתה גם שאלת המועד שבו גוייסתי לק.ג.ב. בתחילה טענתי שקשריי עם הסובייטים החלו והסתיימו בשנות ה-60. החוקרים לא האמינו. הם לחצו ולחצו, ואני הורדתי את שנת התחלת פעילות הריגול, תחילה לשנת 1960, אחר-כך ל-1959, עד שנעצרתי בשנת 1956. בספרי אני חושף שלראשונה נפגשתי עם ראש הדסק של הק.ג.ב. בישראל בשנת 1950. למה לא חשפתי את זה בחקירה? אני לא יודע.
הסתרתי דברים שלא היתה להם כל השלכה על חומרת אשמתי, כנראה מתוך רצון להשיג ניצחונות קטנים על חוקריי. רציתי להרגיש שגם כשהם חושבים שהוציאו ממני הכל, עדיין נשארו לי סודות משלי. אולי קלפי מיקוח לחקירה הבאה, אולי לא.
שבירתי בחקירה הייתה מבישה ועד היום אני מתבייש שפתחתי את פי. אני לא יכול לסלוח לעצמי שנפלתי בתרגילים כה פשוטים כמו הבטחות של חוקרים. הסתרת עובדות מהחוקרים עד תום החקירה הייתה כנראה הדרך שלי לשמור במקצת על כבודי.
ואולי זו הסיבה ש"ישראל", בכיר בשב"כ שהיה אחראי על המעצר ועל החקירה שלי באותה דירה מבודדת בצפון תל-אביב, התריס בפניי בהנאה כל כך גדולה, כשהטחתי בפניו שהוא רימה אותי כשהבטיח לי שאשוחרר לאחר שאספר כל מה שהם רצו לדעת: "מר קלינגברג, אתה שיקרת לנו 30 שנה. אז אנחנו שיקרנו לך שלושה שבועות. . .".