הוא בן 46. נראה הרבה פחות. גבוה, מרשים, רהוט. מסיים, בהצלחה רבה, את התפקיד הכי סודי בצה"ל ופורש מהצבא אחרי 28 שנות שירות מסמרות שיער. מפקד יחידות המ"מ (מבצעים מיוחדים) של צה"ל, תא"ל א', העניק בשבוע שעבר ל"מעריב" ראיון שמעולם לא הוענק. זו הפעם הראשונה שמפקד המ"מ מתראיין לכלי תקשורת כלשהו. אסור לחשוף אותו בשמו או בתמונתו, אסור להסגיר פרטים בביוגרפיה שלו (כמו המדינה שבה היה נספח צבאי) כדי לא לאפשר את זיהויו.
מטבע הדברים, את רוב רובם של הדברים שיכול היה לספר לקוראים הוא לא יספר לעולם לאף אחד. מערך המ"מ הוא מערך חשאי, מידע רב על אודותיו ועל פעילותו נסתר מהציבור. המערך מורכב מיחידה טכנולוגית "מופרעת" לחלוטין, שממציאה המצאות ופורצת גבולות, כדי לאפשר לסיירת מטכ"ל לבצע מבצעים שאולי בעוד 50 שנה אפשר יהיה לרמוז על קיומם. לידה יש יחידות מודיעיניות נוספות, בהן "מרכז המודיעין", שנחשבת ל"בייבי" של א', ולידן סיירת מטכ"ל שעושה מה שעושה.
הוא פורש מהצבא ביוזמתו. קם והחליט שזה נגמר. למה, שאלתי, והוא חייך וענה: "בחרתי לסיים את השירות דווקא בתפקיד הזה של מפקד המ"מ, כי מבחינתי זה שיא. אין שום דבר דומה לזה. אני שבע ומלא סיפוק, מוכן לאתגרים חדשים בסביבה אחרת".
אפקט אבו ג'יהאד
א' נולד ביישוב לא גדול ליד חדרה. שיחק כדורגל, הגיע אפילו לנבחרת הנערים הלאומית. חלם על קריירה בהפועל חדרה. לא הקדיש מחשבה מיותרת לצבא. תכנן להיות ג'ובניק במחנה 80, ספורטאי מצטיין, לדפוק כרטיס שלוש שנים בצה"ל ולהמשיך בחייו. אבל אז קיבל החבר הכי טוב שלו זימון לקורס טיס (היום הוא מפקד בית הספר לטיסה) והוא עצמו זומן למבדקים לסיירת מטכ"ל.
"פתאום הבנתי שזה רציני", הוא אומר, "שזו הזדמנות של פעם בחיים. סיירת מטכ"ל, וואללה. אז הלכתי על זה. גיוס נובמבר 88, זה אני. סיימתי מסלול, נמצאתי מתאים לפיקוד. ואני בכלל ניסיתי לברוח מזה. מה לי ולפיקוד על אנשים?".
בעצם ניסית להיות ראש קטן ובצבא הגדילו לך את הראש?
"משהו כזה. כמה חודשים לפני שהתגייסתי, צה"ל חיסל את אבו ג'יהאד. אני זוכר ששמעתי על זה בהפסקת עשר בבית הספר ואמרתי לעצמי "וואללה, כאלה דברים אני רוצה לעשות".
לא תיארת לעצמך שתעשה דברים כאלה בדיוק.
"נכון. ואז הגעתי לסיירת מטכ"ל, ועברתי את הגיבושים, אבל בשלב הזה עוד חשבתי רק על מבצעים. לא על מסלול פיקודי. זה הצריך עוד שנתיים לפחות בצבא, וזה לא דיבר אלי. ובאמת, בשנים הראשונות עברתי את החוויות והמבצעים מסמרי השיער ביותר שאפשר להעלות על הדעת, דברים שאף פעם אי אפשר יהיה לדבר עליהם".
מהי החוויה המכוננת הראשונה שלך ביחידה?
"ללא ספק שיח אטד".
למי שלא מבין, הכוונה לאסון צאלים ב'.
"כן. אני בן 22 בסך הכל. סגן צעיר, שמבחינתו גם השמיים אינם הגבול. מלא ביטחון עצמי, אנרגיה. אומר לעצמו, מה זאת אומרת בלתי אפשרי? אנחנו יודעים לעשות הכל! אנחנו יכולים לא לישון חודשים, להגיע לכל מקום, לנווט לכל מטרה, כמה שצריך. ואנחנו נכנסים לחודשים של עבודה מטורפת והכנות מואצות, אין יום ואין לילה, הכל סביב המשימה הזו".
למי שלא יודע, מדובר ברעיון להתנקש בחייו של שליט עיראק סדאם חוסיין באמצעות טיל מונחה שכוח של הסיירת ינעל עליו מרחוק, בעומק עיראק, הודות למודיעין מדויק שהיה אז לצבא על אירוע מסוים שהוא היה אמור להשתתף בו בעצמו.
בשלב הזה אתם יודעים על מה אתם עובדים, או רק פועלים באופן טכני בלי לדעת מי המטרה ואיפה?
"בהתחלה אנחנו לא יודעים. רק לקראת סוף ההכנות אנחנו מבינים".
אתם לא אומרים לעצמכם, רגע, זה מטורף?
"לא. להפך, זה מטריף אותנו. זה מכניס כמות עצומה של אדרנלין. אני חוזר ליום שבו גיליתי על חיסול אבו ג'יהאד ואומר לעצמי שבשביל זה אני כאן. בשביל מבצעים כאלה. אנחנו לוחמים צעירים. היינו בהיי. ואז, התקלה האיומה ההיא".
איפה אתה פיזית ברגע שנורה טיל "חי" על כוח שלנו שמדמה אויב?
"אני בכוח הקדמי, עם דורון קמפל, שהיה מפקד המבצע. אנחנו על גבעה, 200 מטר מהגבעה שעליה היו החיילים שספגו את הטיל. אני עם משקפת ג'יירו, זה היה חדש. אני מחזיק אותה והיא נותנת תחושה שאתה ממש נכנס לתוך התמונה. והיא זזה לאט, התמונה, ותנועת היד עדינה, והפרטים מסתדרים בתוך הפריים, ואני רואה פתאום קילוח דק של עשן לבן, אחרי הפגיעה. וחולפת בי המחשבה בוא'נה, השקיעו פה בפירוטכניקה עד הפרט האחרון. כולל העשן שמדמה פגיעה של טיל. באמת כל הכבוד. ואני רואה שכל הכוח שהיה על הגבעה נופל. ואני אומר 'וואו', יש גם דימוי של כוח נופל, באמת חשבו על כל הפרטים. הרי עשינו בעבר תרגילים כאלה, ודימינו אויב, וכמה פעמים אתה יכול לקום וליפול? אבל אז אני שומע את קמפל אומר שתי מילים: 'אוי, לא'. זה מה שהוא אומר, סנטימטר מהאוזן שלי. והוא צועק פתאום 'חדל', ושוב 'חדל', ואני צועק אחריו 'חדל', ותוך שנייה אני מבין. אני מבין מה קרה. ואנחנו רצים לגבעה".
אתם בעצם הראשונים שמגיעים לאזור האסון?
"כן. ממש עניין של הרף עין. ואני מכוון את האמבולנס, שפוחד להיכנס כדי לא לשקוע בחול, ואני הופך לאוטומט".
אתה זוכר את המראות האלה?
"בשלב הזה אתה פועל כמו רובוט. אתה אוסף חלקי גוף, אתה נמצא בתודעה של אירוע סודי, מסווג, וממש אוסף חלקים של גופות של חברים שלך. חלק מהם אני מכיר מצוין, הרי אנחנו יחידה קטנה, אינטימית. בלילה הקודם אני עוד תרגלתי איתם. וזה נגמר, ואני עולה לאוטובוס ומתרסק. פשוט נרדם, ומתעורר ביחידה ושואל את עצמי 'תגיד, איפה הרגשות שלך? איך אתה נרדם אחרי דבר כזה?'. ואני מבין, לימים, שזה היה מנגנון הגנה ואולי גם עדות לעייפות הקיצונית שהיינו בה. זו החוויה המבצעית המכוננת הראשונה שלי".
איך ממשיכים הלאה?
"זה טלטלה ענקית. כל היחידה נראית אחרת לגמרי. בכלל, 1992 לא הייתה שנה טובה. קצת קודם היה אסון ההתייבשות של שני חיילים במסלול. ואתה מכייל את עצמך מחדש ובעיקר אוסף תובנות חשובות להמשך הדרך. איפה הגבולות, מתי אפשר להמשיך לדחוף הלאה ומתי צריך לעצור? זו היחידה הכי טובה בצבא ואם זה קרה אצלנו, ביהלום שבכתר, זה צריך להדליק נורות אזהרה".
מה עם עצם הרעיון המטורלל להרוג את סדאם חוסיין בעיראק? מישהו שואל שאלות, עולות תהיות? ואולי היום, בדיעבד?
"אני לא יודע לשים את האצבע על דבר אחד, עניין אחד, סיבה אחת שבגללה קרה מה שקרה. גם לא הייתי בפוזיציה שראיתי את כל התמונה. הייתי חייל, קצין אומנם, אבל חייל שירד לשטח ביום ראשון, חזר ביום שישי, ישן כל השבת וחזר לשטח. היה פה מגוון שלם של אלמנטים, כולל עייפות, תקלת קשר, לוחות זמנים.
אני לא מאלה שחושבים שעודף התחכום הוא זה שגרם למה שקרה. בתחבולות תעשה מלחמה, כבר עשינו מבצעים יותר מטורפים. גם באנטבה הייתה יכולה להיות תקלה לא צפויה שתהפוך את המבצע למשהו אחר לגמרי. אני חושב שהסלוגן שלנו, 'רק המעז מנצח', עומד במבחן הזמן בסופו של דבר. זו ססמה ששאבנו מהיחידות המיוחדות של הבריטים, בפיקודו של דיוויד סטירלינג. אלה שתי מילים פשוטות. היום אני יודע שהתרגום שלהן הוא לא 'בוא ניקח סיבובים מסוכנים'. גם לא 'בואו נקפוץ מראש הצוק לתוך הבריכה'. זה בדיוק הפוך: צריך לקחת סיכונים, אבל באופן מחושב. העסק כולו מסוכן, זה לא מדע מדויק, אבל צריך למזער את הסיכונים באמצעות אימונים, ידע, ניסיון, איסוף מודיעין.
"גם בסיירת מטכ"ל וגם ביחידה הטכנולוגית אין מלאכים ואין קוסמים. אין תחליף לאימונים, עוד אימונים ושוב אימונים. בסוף יש כאן אנשים מסורים, עם הרבה ידע, רצון והעזה, שעושים דברים שלא נעשו מעולם. זו תובנה שהגעתי אליה בסוף התפקיד שלי במ"מ. אנחנו נמצאים הרי בדיסוננס קוגניטיבי מובנה כמעט כל הזמן: המבצעים המיוחדים תמיד עושים משהו חדש, ראשוני, שלא נעשה קודם. אנחנו מבינים שאלו הבעיות הכי גדולות של המדינה, וזה הייעוד שלנו. אנחנו מבינים מה יקרה אם לא נצליח. מהו מחיר הטעות. גם מבחינה מודיעינית, כי פשוט לא יהיה מודיעין נדרש, וגם בתחומים אחרים. זה אמור להלך עלינו אימים, לשתק אותנו, לגרום לנו לא לקחת סיכונים. מצד שני, הרצון והדחיפה כל הזמן לפרוץ ולעשות את הבלתי אפשרי ולהביא למדינה את המודיעין הנחוץ לה".
איך מאזנים בין האינטרסים והתחושות הצולבים האלה? יש איזה מערך שיעור או דף הוראות שבסוף דוחפים אותך לאשר מבצע איקס ולפסול מבצע וואי?
"לא. אין 'מנואל' מסודר לדברים האלה. זה עניין של ניסיון, של תחושה. בסוף, אני ערב לך שאנחנו עושים מבצעים מסמרי שיער, כל הזמן. אבל זה לא מדע מדויק. לא סתם אומרים ‘אמנות הפיקוד' ולא ‘מדע הפיקוד'. ניהול סיכונים במבצעים מיוחדים זה אמנות שאתה גדל לתוכה. אני שואל את עצמי כל הזמן, וגם נשאל על ידי מפקדי, האם משוואת הסיכון־תועלת מוצדקת? באילו פרמטרים מזינים משוואה כזו? החוכמה היא לא כמות הפרמטרים אלא המשקל הסגולי של כל אחד מהם בתוך המשוואה. אני זוכר הרבה שיחות כאלו עם רמטכ"לים, עם שרי ביטחון. האם הסיכון מצדיק את הפוטנציאל של הפעולה, את הערכיות שלנו כמבצעיה? אתה יודע, זה מצחיק, אבל את השאלה הזו אפילו שאלתי את עצמי בהקשר של הראיון הזה איתך כאן. בשביל מה אני צריך את זה?".
אני מאחל לך שכל הסיכונים שתיקח בחיים יהיו כאלה. הרי אנחנו אפילו לא יכולים לציין את שמך או לפרסם את תמונתך.
"נכון, ועדיין לא נוח לי להיחשף ככה. אבל מה שגרם לי לקבל את ההחלטה הוא הדבר הזה שנקרא 'אמון הציבור' בצה"ל. אני חושב שזו מטרה רצינית. האמון הזה הוא איתן ושברירי בעת ובעונה אחת. יש לו גם צד שני, שזה אמון המשרתים בנחיצות השירות ובהערכה שהם מקבלים על שירותם. כל הדברים האלה אינם מובנים מאליהם. הרמטכ"ל מרבה לדבר עליהם. המפגש הזה שלי עם תקשורת, הראשון והאחרון, הוא הזדמנות להביע הערכה למשרתים. אבל גם לחדד את המסר. אם האנשים לא ירגישו שמה שהם עושים נחוץ וחיוני למדינה ולעם, אם הם לא ירגישו גם את המשוב מהציבור, את העובדה שהציבור מבין ומעריך את זה, לא נגיע לשום מקום. זו משוואה.
"רוב האנשים שאני מדבר עליהם, יש להם דרישה וביקוש במקומות מחוץ לצבא. מי שנמצא בעולמות שלנו לא צריך שיסבירו לו על חשיבות השירות. אנחנו חשים את ביטחון המדינה בקצות האצבעות שלנו יום־יום. אנחנו רואים את פערי המודיעין, אנחנו רואים את התוצאות שאנחנו מביאים ואת הדלתא שהן מייצרות. החשיבות של מה שאנחנו עושים ברורה לנו. ההערכה של הציבור למה שאנחנו עושים, זה דבר שאנחנו לא יודעים לייצר בעצמנו. בסוף, נוצר כאן מרקם מאוד רגיש, ולכן אני מנצל את השיחה שלנו כדי להביע הערכה למשרתים. ואתה יודע מה? בעיקר למשפחות שלהם. דווקא המשפחות, שחלק מהן לא יודעות מה המשרת עושה בדיוק, אבל הן משלמות את המחיר הכבד. נוצר כאן חוזה לא שוויוני בין הצדדים, שבו המשפחה היא שותפה שווה בנטל, אבל לא שותפה בנכס, כי היא לעולם לא תדע מה המשרת בדיוק עשה ומה הביא. אז אני אומר כאן תודה למשפחות. על השותפות, על הוויתור. זה לא מובן מאליו.
"ברוב המקרים, המשרתים היו עובדים במשרד יותר יפה ונוח, מרוויחים יותר ומשקיעים הרבה פחות, אם לא היו נשארים בצבא. אבל הם נשארים. אנחנו, המדינה והציבור, היינו רוצים שאנשי הצבא שלנו יהיו כאלה שבחרו להיות בצבא למרות האלטרנטיבות הקורצות. לא כאלה שנאלצו להישאר בצבא כי לא הייתה להם ברירה אחרת. אנחנו לא רוצים צבא בינוני. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו צבא בינוני. שני דברים מחזיקים את האנשים האלה בצבא: האתגר וההערכה שהם מקבלים מהציבור. הפידבק. אנשים רוצים לעשות דברים חשובים, ולהרגיש שזה חשוב. אם זה לא יהיה חשוב, יעדיפו ללכת ולעשות אקזיט. אז אני מנסה כאן לתרום לאמון הציבור במשרתיו, זה הכל".
היד הנעלמה
אנחנו מגיעים לסיפור מוסטפא דיראני, שנת 1994. "בהתחלה בכלל לא הייתי משובץ לפעולה הזו", א' מגלה, "הרכיבו כוח שהתאמן חצי שנה. אכלתי את הלב, רציתי להצטרף, אבל זה היה בלתי אפשרי כי הייתי משובץ למבצעים אחרים. היד הנעלמה שכיוונה את כל הקריירה שלי התערבה גם הפעם. הפעולה נדחתה, הכוח פורק. כשהורכב מחדש, לקראת ביצוע, כבר הייתי בפנים".
בן כמה היית?
"בן 24. ובאמת, לדברים כאלה התגייסתי. להביא את מי שהחזיק את רון ארד בשבי, כדי לנסות להגיע למודיעין שיפענח את תעלומת היעלמותו. כשחשבתי על היחידה ועל מה שעושים בה, זה היה הדבר".
והפעולה עצמה?
"מבצע חווייתי חזק מאוד. נדמה לי שהיה חודש מאי. בתנועה לעבר היעד כל צלע ההר הייתה מלאה דובדבנים. זו העונה. ואני מוצא את עצמי קוטף וטועם, תוך כדי התקדמות. קשה היה להתאפק. היה נוף מדהים. לילה, כל הבקאע הלבנוני למרגלותינו. בכוח היו גם ליאור לוטן, הרצי הלוי, שחר ארגמן, עמנואל מורנו. מולנו הרי הלבנון, סוריה באופק. אני הייתי בכוח הפריצה, שאמור להגיע ראשון לדלת הראשית. התאמנו חודשים ארוכים. הסלוגן באימונים היה 'בלט בחדרים'. אז זה לא שהפכנו את לוחמי סיירת מטכ"ל לבלרינות שרוקדות בלט, אבל המושג הזה בא לבטא את המורכבות של תכנון וביצוע פריצה לבית בעומק לבנון, באמצע הלילה, משלושה כיוונים שונים, כשצריך גם ללכוד את דיראני וגם לדאוג שאף אחד לא ייפגע, שכל הכפר לא יתעורר, לנטרל איומים.
צריך בעצם לדעת לרקוד בלט, להיות נעול על המשימה, להיות מתואמים, לדעת להתפצל בזמן, שכל אחד יידע לרוץ למקום שלו. דורון אביטל, שהיה מפקד היחידה, המציא מונח נוסף, שזה 'איפוק לצד דריכות'. בעיקר במצבי סיכון כאלה. אחת המטרות, חוץ מלהביא את דיראני, הייתה לעשות כמה שפחות נזק אגבי. לא לפגוע בבלתי מעורבים. קודם כל, כי אלה ערכי צה"ל. אבל יש עוד משהו. זה גם מעצים את צה"ל ואת יכולותיו. גם הגענו לכפר, באמצע הבקאע, באמצע הלילה, נפלנו על הבן אדם במיטתו, שלפנו אותו ממנה ויצאנו בחזרה, בלי שאף אחד נפגע, כמעט בלי שכדור נורה. זו הרתעה".
זה גם מבצע שפועל על התודעה של האויב.
"כן. בערבית אומרים 'להוציא את השערה מהבצק'. להוציא את השערה בלי לקלקל שום דבר מסביב. ואנחנו הצלחנו. וזה יכול היה להתפספס. למשל, כשאח של דיראני מוציא פרצוף מהחלון, ותוך שנייה יש עליו ועל הקיר ריצודים של לפחות שמונה צייני לייזר, אבל אף אחד לא יורה והוא נכנס בחזרה. זה איפוק לצד דריכות".
זה לא סיכן את הכוח?
"לא. זה היה באותו קומפלס, באגף צדדי, ולקחנו את הסיכון. עוד קודם, בפריצה לבית, היה אירוע מצחיק. היינו כמה כוחות שפרצו במקביל, כל אחד ממקום אחר, לאחר ספירה לאחור מתואמת. הכוח שלי אמור היה להגיע ראשון לדלת הראשית. היינו אמורים להיכנס ראשונים לחדר השינה, שבו ישן דיראני. איכשהו, אני באמת לא יודע איך, כשהגענו אני כבר רואה את ליאור לוטן במרכז הבית. הוא כנראה יצא כמה שניות קודם. בכל מקרה, הוא נכנס לחדר, אני אחריו, ותוך שנייה הוא כבר על דיראני. הוא זינק עליו בשנייה שדיראני התעורר והושיט את היד לכיוון השידה, שם היה האקדח. הם נפלו יחד על הרצפה והחלו להתגושש, וכאן כבר לדיראני לא היה הרבה סיכוי. אשתו של דיראני בינתיים נאזקה, כמו שאר בני הבית, ואני ולוחם נוסף התחלנו תשאול שטחי של האנשים. בשלב הזה גברת דיראני מתחילה לצרוח".
לא נעים.
"גם מסוכן. לכל אחד מאיתנו הייתה משימה. לאף אחד לא הייתה משימה ספציפית לדאוג לשקט. המטרה היא למזער את הרעש, לא להעיר את הכפר, להישאר שם כמה שפחות. והיא צורחת ומעירה מתים מקברם. וכאן נכנס לתמונה עמנואל מורנו ז"ל. עם מורנו עשיתי את כל השירות ביחד. כמעט מהיום הראשון. היינו באותה פלגה. יצאנו לפעולות ביחד. גם לפעולה הזו. אז האישה של דיראני מפסיקה פתאום לצעוק, ונהיה שקט. ואני מסתכל מעבר לכתף, להבין איך נהיה שקט, ואני רואה את מורנו פשוט שם לה ז'קט על הכתפיים, והיא נרגעת ומשתתקת. ובעצם אני מבין שהיא צרחה לא כי חקרו את בעלה, אלא כי הבית היה מלא גברים זרים והיא הייתה די מעורטלת. מורנו הבין את זה. הבין שזה עניין של תרבות ופשוט שם עליה את הז'קט, והכל נרגע. ואתה מבין שאפשר היה גם להשתיק אותה אחרת, אבל בחרנו במעשה הנכון והחכם, ולטעמי גם הערכי. דאגנו לכבודה. זו הייתה סיטואציה מורכבת, ויצאנו ממנה. שמע, בסופו של יום מהפעולה של הבאת דיראני אף אחד לא נפגע, וזה די מדהים בעיני".
כמעט בלתי נתפס.
"כן. ירינו, אם אני זוכר נכון, שמונה כדורים בטוטאל. בהשתלטות לא נורה אף כדור. סיימנו, יצאנו מהבית, ספרנו את עצמנו, ניתקנו מגע. הכוח האחורי, שיוצא אחרון, זה הרצי הלוי, אני ושחר ארגמן. בשלב הזה האח של דיראני שוב יוצא למרפסת, אנחנו 50 מטר משם, חושך, והוא עם נשק. פה, זה כבר מצב אחר ממה שתיארתי קודם. אני יריתי שני כדורים. ראיתי אותו נופל. אני לא זוכר אם הרצי ושחר ירו. ניתקנו מגע. בהמשך עוד עברנו בין מבנים, ירינו עוד כמה יריות ועלינו למסוקים. צריך לתת שאפו גדול לטייסים שנחתו בין בולדרים באזור קשה. התחלנו להמריא ואנחנו כבר רואים את המרצדסים מגיעים לאזור, ופתאום בספירה חסר לנו חייל".
אלוהים. כאילו הבאתם את דיראני ואולי השארתם רון ארד חדש בשטח.
"בדיוק. והיו כמה שניות של חרדה, והחיים חולפים לנגד העיניים, ובספירה החוזרת מתברר שכולם נמצאים, ונשמנו לרווחה. ולמחרת, אחרי שכבר חזרנו, התברר שאחיו של דיראני לא נפגע. בפעם השנייה בחרנו לירות כי היה סיכון גבוה לכוח, אבל להגיד לך שקיווינו שהרגנו אותו? ממש לא. חשבנו שההישג שלנו יהיה גדול יותר אם אף אחד לא ייפגע שלא לצורך".
שבוע מטורף
א' היה שותף גם בפעולה לשחרורו של החייל החטוף נחשון וקסמן, שלא צלחה. "זה קרה ארבעה־חמישה חודשים אחרי דיראני", הוא נזכר. "היה שבוע מטורף, רצנו לעזה, חזרנו לביר נבאלה. כוח הפריצה מבוסס פחות או יותר על כוח דיראני. המיומנויות הנדרשות דומות. להגיע, להתגנב, להשתלט. וכאן יש כישלון. לא הצלחנו".
ואיבדתם את ניר פורז.
"נכון. בכוח הזה אני עם ליאור לוטן בדלת הפריצה הראשית. היו שתי דלתות, דלת כניסה ראשית, גרם מדרגות, ואז עוד דלת כניסה לבית עצמו. כשהגענו לדלת הראשונה ראינו שהיא נעולה. היה צריך לפוצץ אותה. היה ברור שעקרון ההפתעה נגמר וזה מוריד מיד את הסיכוי בצורה תלולה, ואתה גם מבין שהסיכוי שלך להגיע ראשון פנימה יורד מאוד. ובספירה לאחור, אותו 3־2־1 מוכר, אתה כבר לא מרגיש טוב, אתה מבין שהעסק לא דופק. מלכתחילה זו משימה מאוד קשה, ועכשיו היא כמעט בלתי אפשרית. אבל אי אפשר לחזור אחורה, ומה שלוקח אותך קדימה זו הקבוצה שאתה חלק ממנה, והמשימה. ואתה רץ קדימה אל האש ויודע שזה יכול להיגמר לא טוב. ואני אכן נפצעתי שם ברגל, בירי שבוצע מתוך הבית. פוצצנו את הדלת שלנו, כשהגענו לתוך הבית כבר היה שם קרב בפנים, אחד הכדורים שנורו פגע לי בירך. ארבעה חודשים אחר כך כבר הייתי במבצע אחר".
הכרת את ניר פורז?
"כן. ברור. הוא היה איתנו גם בדיראני. הכרתי אותו מצוין".
איך מנהלים סיכונים לקראת פעולה כזו? הרי בניגוד לדיראני, שישן במיטתו ולא חושד, כאן זה חטוף שמוחזק על ידי כוח שנמצא בערנות מתמדת, מחכה לכם. הרי הסיכוי מלכתחילה נמוך מאוד.
"לסיכון מחושב יש כמה רמות. כשראש ממשלה או שר ביטחון עושה חישובי סיכון־תועלת, יש שם ממדים נוספים רבים, מעבר להחלטות שלנו בדרג המבצע. יש שם ממדים מדיניים, הרתעתיים ואחרים. האם המשוואה בפעולת חילוץ וקסמן הייתה לא סבירה במובן אופרטיבי? אני לא חושב ככה. היא הייתה מסוכנת יותר, מורכבת יותר. האם זה סיכון שראוי לקחת? בחילוץ בני ערובה, הנחת העבודה היא שיהיו נפגעים. זה לא מבצע מ"מ חשאי קלאסי. כן, יכולים להיפגע, וזה חלק מהאתוס שלנו ומהכשירות המבצעית. אני לא חושב שהיה כאן משהו בלתי סביר. אנחנו יודעים לעשות דברים כאלה".
טלפון מאשכנזי
א' השלים מסלול ביחידה, יצא ללימודים (משפטים ומינהל עסקים), נשלף מהם פעם, ופעמיים, להקפצות דחופות ולמבצעים שלא סבלו דיחוי. הוא הכיר את אשתו (הייתה חובשת, ביחידה כמובן), הקים משפחה, חזר ליחידה ומונה למפל"ג. אחר כך חזר ללימודים, ושוב נשלף מהם, על ידי ניצן אלון, ושוב השאיר את הספרים מאחור והלך לעשות את הדבר האמיתי.
אחר כך זכה להקים, יש מאין, את המל"ת, המרכז למבצעי תודעה. "אלה מבצעים שאנחנו עושים כדי להשפיע על תודעת האויב", הוא מסביר. "זה עולם אחר, רך יותר, מורכב יותר, הקמתי את היחידה הזו מאפס, למדתי דברים חדשים".
תן לי דוגמה למבצע תודעה?
"למשל במלחמת לבנון השנייה, כשחיל האוויר מטיל על לבנון עצי ריח, כשזה עץ הארז שמסמל את לבנון, וחסן נסראללה קטן מסתתר מאחוריו. זה מכניס לתודעה של הלבנונים שהצרות שלהם באות מנסראללה, שהוא משתמש במדינה לצרכיו ומסתתר מאחוריה. יש בלבנון פתגם שאומר 'עזוב אותנו בריח טוב', וזה התכתב איתו. מבחינתי, זו הייתה חוויה ללכת למקומות קצת פחות אלימים, יותר רכים, להקים יחידה ולהתחבר לצד הפסיכולוגי. עשיתי את זה שלוש שנים ויצאתי לנספחות צבאית".
אי אפשר לכתוב איפה הוא היה נספח צבאי, כדי שאף אחד לא ינסה לזהות אותו על פי זה. אבל אליה וקוץ בה. באמצע השליחות הגיע הטלפון מאחד, גבי אשכנזי, שהיה רמטכ"ל.
מה קרה?
"אני לא באמת יכול להגיד לך מה קרה, אבל היה צורך להוביל את אחת היחידות החשובות באמ"ן וגבי חשב שאני צריך לעשות את זה".
מה שא' לא יכול לספר, זה עד כמה המשבר ביחידת 504 של אמ"ן היה עמוק. היו אפילו מחשבות על פירוק היחידה, או הטמעתה במוסד. ברקע שרר הוויכוח המסורתי בין המוסד לצה"ל על העובדה שאמ"ן מפעיל סוכנים מעבר לגבולות המדינה, מה שאמור להיות הטריטוריה של המוסד בלבד.
באותם ימים נראתה 504 של אמ"ן כיחידה מתה מהלכת. הרושם היה שהיא ממתינה ליריית החסד שתמית אותה בדרך לוגיסטית כלשהי. אבל הרמטכ"ל דאז, רב אלוף גבי אשכנזי, חשב אחרת. הוא החליט להזעיק את א' למשימה. אשכנזי האמין שא' הוא היחיד שמסוגל לעשות את זה. הוא ביקש ממנו לקטוע את השליחות בחו"ל ולחזור עם המשפחה ארצה. א' נקרע. זו הייתה תקופה חלומית, הזדמנות לבלות קצת זמן איכות עם האישה והילדים, לנשום עמוק, להירגע. הוא קם, הצדיע והגיע.
כמה שנים קודם לכן, עוד בטרם יצא לשליחות, הציע ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס ידלין, לא' לעמוד בראש 504. א' היסס. במקומות שמהם הגיע, העידית שבקצפת, 504 נחשבת יחידה אפורה. "זה נכון שאני מבין ערבית ומבין את התרבות של שכנינו, אבל אני מאלה שמאמינים שיומינט (מודיעין המושג באמצעות סוכנים אנושיים בשטח - ב"כ) זה מקצוע. הבעיה היא שזה לא היה המקצוע שלי. אמרתי לידלין שלא נראה לי שזה מתאים. ידלין שאל אותי: 'ואם אני בכל זאת אקרא לך לדגל?', ועניתי לו שאעבור לדום, אצדיע ואבוא. למזלי, ידלין הבין אותי ולא קרא לי. יצאתי לשליחות, בלי לדעת שבסוף אגיע ל־504 בכל זאת".
אתה מגיע, מקבל את 504, נכנס לעולם חדש לגמרי. איך התמודדת עם השינוי?
"בהתחלה הייתי קצת מאוכזב. התגעגעתי לחיי הדיפלומט הצבאי. לזכותם של הרמטכ"ל וראש אמ"ן ייאמר שעמדו בכל מה שהבטיחו לי. אמרתי להם שאני מתכוון ברצינות ואני דורש כוח אדם ומשאבים. הקצבתי לעצמי שלושה חודשים ללמוד יומינט והבנתי די מהר שיומינט אפשר ללמוד כל החיים, ועדיין לא לגעת בכל".
ועדיין, 504 במשבר עמוק שמאיים על יעילותה וקיומה. איך אתה מוציא אותה ממנו?
"משברים יש בכל הדיסציפלינות של איסוף המודיעין. גם בסייבר יכולים להיות משברים, גם בסיגינט, ולכן החוכמה היא להחזיק כל הזמן דיסציפלינות חלופיות. ארגז כלים מודיעיני מגוון. לא לשים את כל הביצים בסל אחד. יש לך משבר כאן, אז אתה מפצה משם. היו קולות שקראו לסגור את היחידה. בסגנון של 'עבר זמנו של היומינט'. העולם עבר לדיגיטל, לסיגינט. ואני נלחם בזה, כי אני מאמין שצריך לגוון את תיק ההשקעות ובני אדם יהיו תמיד, בכל מקרה, ואסור לוותר על זה.
"בחציון השני של התפקיד שלי ב־504 הגעתי לתובנה דווקא מתוך המקום המתגונן הזה של תפיסת ה'לא כל כך צריך אותנו עם 8200 הגדולה ועם המ"מ המתוחכם', ואולי באמת הגיע הזמן לוותר על היומינט. ואז פתאום נופל לי האסימון ואני אומר שהיומינט הוא הדיסציפלינה הכי מוגנת וחיונית בעולם, כי כל עוד יהיו בני אדם על הפלנטה, יהיה עם מי ועל מה לעבוד ולעשות יומינט. החוכמה היא להשתנות. להבין שמה שהיה טוב ונכון בשנות ה־90, כשהיינו הריבונים בדרום לבנון, כבר לא עובד עכשיו. כשישראל כבר לא שולטת בלבנון, צריך לעדכן את תורת הלחימה".
מה שנכון גם לגבי יחידה 504.
"כן. אני מתחיל את הקדנציה שם בתסכול ודאגה, ומסיים אותה בתחושת סיפוק עצומה, גם בפן האישי. למדתי הרבה מאוד דברים על עצמי. בין השאר, איך נכנסים למקום חדש כזה, שיש בו אנשי יומינט שהמקצוע מחדד להם את החושים. איך להתמודד במסע מורכב כזה עם התנגדויות בפנים ובחוץ, וגם בקהילייה עצמה. ובסוף התפקיד אני מסופק מאוד, אבל גם מותש ובאפיסת כוחות. אני יוצא לשנת לימודים, ואז פונים אלי ומציעים לי להיות מפקד המ"מ".
מבחן העשייה
א' מדלג על פרק כאוב: בינתיים התפוצצה פרשת הרפז. א', איש המבצעים המיוחדים, היה בקשר עם בועז הרפז, כמו רבים אחרים. התקף אמוק מכיוונו של שר הביטחון דאז אהוד ברק גורם לרמטכ"ל האנמי בני גנץ להקפיא את א' ובכירים נוספים רבים באמ"ן ולעכב את קידומם, אף על פי שלא חטאו או נחשדו בכלום. א' לא דיבר על זה בראיון והעדיף לדלג. הוא שקל לפרוש, אבל מישהו החדיר בגנץ מעט אומץ לא אופייני, וההצעה לעמוד בראש מערך המ"מ הגיעה. א', כרגיל, הצדיע ובא.
ספר לי מה זה מערך המבצעים המיוחדים בלי לעשות עבירת צנזורה.
"לא קל. בקצה יש מבצעים. אנחנו לא חטיבת מחקר ולא חטיבת הפעלה. אנחנו לא פונקציה מתאמת. אנחנו נמדדים במבצעים מיוחדים וכל היחידות שלנו פועלות סביב זה. אנחנו לא מבצעים הערכות מודיעין ולא מגבשים תפיסות. בסוף, אנחנו יחידה שעושה".
פעם היו ביחידות האלו כמה עשרות חיילים. היום יש הרבה־הרבה־הרבה יותר. מדברים על אלפים. העולם של המבצעים המיוחדים התפתח כל כך?
"אביב כוכבי כראש אמ"ן העמיד בראש המערך הזה קצין בדרגת תת אלוף. כן, אני יכול לאשר לך שהמ"מ הוא ארגון גדול היום. גם גדול מספרית, וגם גדול מבחינת המשימות שמוטלות עליו. הסלוגן שלנו זה לעסוק בבעיות הגדולות, הביטחוניות, של מדינת ישראל".
ביטחוניות או מודיעיניות?
“גם וגם. אנחנו עושים גם מבצעים אג"מיים שמשיקים למודיעין אבל לא רק. דיראני יכול להיחשב מבצע מודיעין, אבל וקסמן לא. זה מודיעיני־אופרטיבי. נכון שהמצב התודעתי שלנו ממוקד במודיעין, אבל בסך הכל אנחנו נכס לאומי של מערכת הביטחון ושל המדינה. יש כאן יכולת שפותחה ברמה לאומית והיא מופעלת מול צרכים לאומיים. וישנה דינמיות. אנחנו משתנים. קרה משהו מבחינת פונקציית המטרה שלנו. פעם, המטרה האולטימטיבית הייתה להביא התרעה למלחמה. נקודה. היום אתה פחות שומע את זה. גם בהערכות המודיעין וגם בדירקטיבה. המודיעין לא יכול להישאר קפוא בעולם הישן והנוח של ‘תגידו לי מתי המלחמה'. זה הפך לבעיה מורכבת בהרבה ואנחנו השתנינו יחד איתה".
אני עדיין לא מבין.
“יש מבחן מהותי אחד, שהוא לסייע לצה"ל לעמוד במשימותיו וליצור הרתעה מודיעינית. וצריך להוסיף לזה את סוגיית המב"מ".
מה זה מב"מ?
“המערכה שבין המלחמות. גם כאן, הצבא שינה את פניו ללא הכר. פעם, הוא המתין והתכונן כל הזמן למלחמה הבאה, ואז השתמש בעוצמתו ובכליו כדי לנצח אותה. רוב הזמן הוא פשוט לא הופעל אלא רק התכונן והתאמן. המב"מ גורם לצבא להפעיל את שריריו באופן רציף, במצבי עולם משתנים. גם בשגרה, בחירום, במלחמה. זו גישה אחרת להפעלת צבא. במערכה שבין המלחמות, שמתקיימת כל הזמן, אתה בעצם מנסה לדחות ככל האפשר את המלחמה עצמה. רוב העשייה בתחום הזה נשארת חשאית, אבל זו עשייה אדירה. גם בכמות וגם באיכות. מתבצעות פעולות של מבצעים מיוחדים במסגרת המב"מ, חלקן בקבועי זמן מאוד קצרים.
“אגב, גם היכולות של האויבים שלנו משתדרגות, וזה מאתגר אותנו. היום אתה יכול לקנות ציוד אזרחי בקלות, להמיר אותו לשימוש צבאי, והופ קפצת דור שלם ביכולת. אנחנו עושים את זה במסגרת התוכנית הרב־שנתית (‘גדעון'), וגם תוך כדי התייעלות וקיצוץ באמצעים ובתקנים. כן, גם לנו במ"מ מקצצים, וגם כאן שלחנו לא מעט אנשים הביתה".
אז מבחינתכם, בעצם, התקופות המאתגרות באמת הן ימי השגרה שבין המלחמות.
“נכון. בהקשר הזה חשוב לי להגיד כמה מילים על ‘מרכז המודיעין', שזו אחת היחידות במ"מ. הצל"ש האחרון שניתן למ"מ לא מזמן היה לסיירת מטכ"ל, ולידו ניתנו שתי תעודות הערכה ליחידה הטכנולוגית ולמרכז המודיעין. צל"ש יכולה לקבל רק יחידה לוחמת, והיחידות האלו אינן לוחמות. מרכז המודיעין הוא בעצם מנוע הבעירה שמריץ את כל המ"מ קדימה ועובד על משימות האב. הם בעצם מסמנים את הדרך למטרה. המ"מ לא מקבל פקודות ספציפיות. הנה המטרה, תורידו אותה. המ"מ מקבל בעיות. אנחנו לומדים את הבעיה, מפרקים אותה לגורמיה ומביאים את הפתרון. זה יכול לקחת שבוע, חודש או שנתיים.
מדובר בתהליך מודיעיני, שעושה מרכז המודיעין, שהוא מולטי־דיסציפלינרי. זו יחידה של קמ"נים ואנשי מודיעין. בסוף הדרך, מדובר על תכנון מבצע. יש שם חבורה צעירה של חיילים וחיילות רעבים, שפשוט לא מכירים את המושג 'בלתי אפשרי'. הם יהפכו את העולם כדי לפרק את הבעיה, להביא את הפתרון ולאפשר את הביצוע שלו. החוויה שלי כמפקד המ"מ במפגש עם האנשים האלה, הטכנולוגים הצעירים, היא מכוננת. אתה בעצם מפקד על מקום שהופך את הבלתי אפשרי לאפשרי. ומדובר בבעיות הכי גדולות וסבוכות של מדינת ישראל. יש שם איכויות נדירות, בני 19 או 20 שנחשפים לפעמים לדברים שגם אלופים במטה הכללי לא מודעים אליהם. זו ההזדמנות שלי להגיד לאנשים האלה תודה, ובעיקר למשפחות שלהם, כי באמת שאין מישהו אחר שמסוגל לעשות את זה. לא בישראל וגם לא בעולם. יצא לי לפגוש יכולות אלטרנטיביות בעולם, ולאף אחד אין את היכולות שיש כאן. מדובר בעוצמה אדירה".
על הצל"ש שאתה קיבלת אפשר לדבר?
"לא".
שיתופי הפעולה בין המ"מ לקהיליית המודיעין השתפרו בשנים האחרונות?
"כן, אבל באותה נשימה חייבים גם לשמר את השונות. היא נכס. אנחנו גאים באינטגרציה בין היכולת הטכנולוגית למבצעים, שמביאים מודיעין. אלה שלוש צלעות חיוניות. אני ממש לא רוצה שנהיה דומים לאף אחד אחר, וגם היחידות השונות שלנו צריכות להיות שונות זו מזו. יש תוכנית אינטגרציה אינטימית של אמ"ן בין הזרועות השונות, תוך שימור השונות. קוראים לה 'גשרי ברכה'. אסור ש־8200 תהיה דומה למ"מ, ובתוך המ"מ אסור שהיחידה הטכנולוגית תהיה דומה לסיירת מטכ"ל או למרכז המודיעין. אנחנו פועלים אחרת ומשתפים פעולה. מכאן בהתאמה, גם ארגון אחר שמשימות האב שלו הן אחרות. היו תקופות שזה לא היה ממש טוב, שלא להגיד רע, מה שפגע מאוד במטרה הלאומית, כי עשינו פחות ובזבזנו יותר משאבים ואנרגיה. היום המצב הרבה־הרבה יותר טוב".
אין קנאת מרגלים?
"אין קנאת מרגלים. מובן שכולנו אנשים עם אגו, וחשוב לנו לדעת שאנחנו רלוונטיים, אבל יש הבנה עמוקה שבעידן הזה אף אחד לא יכול לפתור את הבעיות בעצמו. הגענו למצב של ‘זה נהנה, וזה אינו חסר'. אם לא היה אילוץ תקציבי, הייתי אומר שצריך להכפיל ולשלש את היכולות שלנו. אבל לא זה המצב, ולכן אנחנו צריכים כן לדייק את היתרון היחסי. אגב, הדברים אמורים גם לגבי שיתוף הפעולה עם השב"כ. המוסד היה בעבר פחות ידידותי, אבל היום, כאמור, כל זה מאחורינו. יש הבדלים תרבותיים בין הארגונים ויש שפה שונה, זה לא גן עדן ולא טיול בפארק, זה מקצוע מורכב, אבל מצבנו היום טוב מאוד".
בוא נחזור רגע למשבר שהיה ב־504. לא היה שם חטא היוהרה? תחושה של אני ואפסי עוד?
"לא חושב שזו הייתה יוהרה. נוצר פער רב שנים כתוצאה מאובדן זהות וידע מקצועי. היומינט לא התאים את עצמו לשינויים במציאות בשטח. כשאתה נסוג מהשטח וכבר אינך הריבון, צריך ללמוד ‘לעבוד מנגד'. זה עניין של הלך רוח, אנשים גדלים במצב נפשי של ‘שום דבר לא יעצור אותי' ובסוף יהיה בסדר. חטא היוהרה הוא דבר שאנחנו לא יכולים להרשות בביזנס שלנו. אין אצלנו מועד ב'. ברגע שאתה סובל מתחושה של ‘אני ואפסי עוד', מגיעה הסטירה. אנחנו מנסים לחנך לצניעות, לא להגיע למקום של ‘זה קטן עלי'. באותו זמן ממש אתה נדרש לעשות דברים שמעולם לא נעשו. במובן הזה, המוטו של היחידה הטכנולוגית שלנו הוא מדויק: ‘ידע, רצון ומסירות יהפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי'".
ביחידה הטכנולוגית שלכם גדלים גאוני ההייטק של העתיד?
“זה אולי מפעל ההייטק המתקדם בישראל. עושים שם דברים בלתי נתפסים. אגב, עושים את זה בתנאים מאוד קשים, שלא מתאימים למשימות ולחשיבותן. אתה תמצא שם אנשים בשבתות ובחגים, הם מגיעים מתוך תחושת אחריות לאומית עליונה. לחלק מהם אין מכונית, אז באים במונית. וכשאתה מחבר ידע עם מסירות ורצון להצליח, קורים שם לפעמים דברים שמכופפים את חוקי הפיזיקה. ואני רציני. לא לחינם יש ליחידה הזו המספר הרב ביותר של פרסי ביטחון ישראל. האנשים שם יודעים שאם ייכשלו, זה יכול לגרור תוצאות הרות אסון ברמה הלאומית. זו אחריות עצומה.
“לגופים הטכנולוגיים של צה"ל, בדגש על אמ"ן ועל היחידה הטכנולוגית, יש תרומה במעגל השני והשלישי של הכלכלה בישראל. אנחנו מקבלים את האנשים הכי טובים במדינה. כשהם יוצאים החוצה, הם מייצרים תפוקות נוספות. כן, הסטארט־אפ ניישן בנוי במידה רבה על העיסוק המבצעי של אמ"ן בטכנולוגיה, ועל האנשים המצוינים האלה".
מוטיבציית שיא
מדברים על ירידה במוטיבציה לשרת. אתה מזהה אותה?
“אצלנו אין ירידה אלא להפך. אנשים שיש להם אלטרנטיבות באזרחות של גוד טיים וכסף, עדיין בוחרים להישאר איתנו. יש אצלנו אחוז עצום של מתנדבים, שבכלל פטורים משירות אבל באים ונותנים הכל. נשארים כאן אנשים שיכולים לשבת במשרדים של גוגל".
איך מתמודדים עם האחריות שבשיגור אנשים למשימות בעומק האויב? יש מצבים שבהם אתה מציג מבצע בפני הדרג המאשר ומתפלל שלא יאשרו לך אותו?
“לא. מבצע כזה הייתי עוצר אצלי. כשמציגים מבצע, רוצים שהוא יאושר, כי הוא עבר את המסננת שלנו. אני מודה שכשעברתי מפוזיציית המבצע לזה ששולח, הדילמה הפכה יותר מורכבת. זה לא רק איך עושים את המבצע אלא גם מה הוא משרת, איזה הישג הוא יביא והאם זה שווה את הסיכון. מה יקרה אם משהו ישתבש? אנחנו לא בביזנס שיש בו ביטחון או ודאות. הכל שאלה של אלטרנטיבות. ברור שעדיף לא להסתכן ולא לסכן חיילים, אבל לפעמים אין ברירה. אין נוסחה שיודעת לחשב סיכון מול פוטנציאל. כן, מצאתי את עצמי מסתכל על מבצע אחרי שבוצע ואמרתי לעצמי ‘בוא'נה, אנחנו נועזים'. אלה מבצעים שכובשים את הדמיון".
החוויה שעברת באסון צאלים תרמה לך לתחושת האחריות?
“ברור. וגם הכישלון במבצע לשחרור וקסמן. אנשים שלא היו שם, במצבים כאלה, לא מסוגלים להבין את הדילמה ואת המורכבות. יש פעמים שאני לא מעביר מבצע כי אני מבין שאנחנו עוד לא בשלים, לא מוכנים. אז מתכוננים יותר".
אתה מרוצה מהתדמית האליטיסטית של סיירת מטכ"ל?
“מצד אחד, זה באמת היהלום שבכתר. כור מחצבתי. ועדיין יש לה באמת ספיחים של תדמית אליטיסטית, של חבורה שעושה רק מה שהיא רוצה. גם הדבר הזה השתנה לאחרונה. אנחנו הבנו שהמ"מ בכלל ומטכ"ל בפרט צריכים להתחבר טוב יותר לצבא ולהגדיל את התרומה במצבי חירום ומלחמה. נכון שהלחם והחמאה שלנו זה מה שאנחנו עושים בשגרה, אבל צריך להיות שם גם כשהצבא יוצא למבצע גדול".
צוק איתן היה דוגמה טובה, נכון? סיירת מטכ"ל עבדה על המנהרות.
"אכן, כולל המרכז למודיעין. גם על המרכז אני רוצה להגיד משהו. מטכ"ל נמצאת כעת ערב אישור תהליך סופי של שינוי דרמטי של מסלול הלוחם, וגם זה מתכתב עם ההבנה של השינוי בצרכים ובצה"ל. אנחנו מתייעלים, מנסים להחיש תהליכים ומבצעים, לשחרר אנשים לצבא מוקדם יותר, כדי לא לפגוע ביכולת שלהם להתקדם בצה"ל אחרי השירות ביחידה. הכותרת היא ‘נעשה יותר עם פחות'. צריך למצוא את נקודת האיזון. המטרה היא לנצל טוב יותר את יכולתה של הסיירת גם במשימות צה"ל המגוונות, במקומות שבהם יש לה ערך מוסף. לא נלך לעשות דברים במקום גולני. במשימות של גולני, גולני יותר יעילה מאיתנו. אבל אנחנו גם לא רוצים לחזור לימים שבהם במלחמות אנחנו יושבים בצד ומחפשים את עצמנו, או שומרים על חניון טנקים. לדעתי, מצאנו את נקודת האיזון שבה לא נפגע במשימות השגרה, שבהן אין לנו תחליף, אבל נעשה יותר גם בחירום ובמלחמה".
השינוי יכלול גם את שינוי מסלול הלוחם בסיירת?
“כן".
יהיה יותר קל או יותר קשה?
“יותר מתאים. לא יודע לבדוק את זה במונחים כאלה".
ימשיכו לעשות מסע של 120 קילומטרים?
“לא. היום המסעות אחרים. קצרים יותר, אבל גם אינטנסיביים יותר. לפעמים 60 קילומטר עם משקל קשה יותר מ־120 בלי. משפרים את תהליך הבקרה, את המיקוד".
בסוף, המטכ"ליסט של לפני 20 שנה טוב יותר או פחות מזה של היום?
“קשה להשוות. המציאות מוכיחה שהחבר'ה של היום לא פחות טובים. במבצעים של הסיירת, אני לא יכול להגיד שהלוחמים של היום קשוחים פחות".
מה אתה הולך לעשות?
"אנצל את החודשים הקרובים כדי להסדיר דופק, לתת לאבק לשקוע, להשלים פערים משפחתיים עם אשתי והילדים. אני זוכר את הנקודה שבה הפסקתי להיות מי שמבצע, אבל הביפר שלי היה עדיין צרוב ביחידה להקפצות פח"ע. ואני זוכר את הפעם הראשונה שבה הביפר מצפצף והתחושה מוזרה. פתאום לא אני צריך לרוץ כמו משוגע, להעמיס את כל הציוד ולעלות למסוק. הרי הייתי מהפסיכים האלה שרצו ראשונים וטסו עם המכונית והגיעו למסוק לפני כולם. ואמרתי לעצמי, בוקר טוב, עברת פאזה בחיים. אז אני עובר עכשיו עוד פאזה, ואני עושה את זה בסיפוק גדול".