מאחורי הסורגים: ביקור נדיר בכלא הביטחוני המסוכן בישראל

אל שולחנו של סגן גונדר יריב כהן, סגן מפקד נפחא, הכלא הביטחוני שליד מצפה רמון, הגיעה שיחת טלפון דחופה מאגף מספר 12, המאוכלס באסירי חמאס. “הם טוענים שהאוכל רקוב ולא מספיק להם", דווח מצדו השני של הקו. “עדכנו את הטבח והוא אמר שידבר עם אחראי המטבח". סג"ד כהן חשב שנייה על הבעיה שנוצרה והשיב בטון סמכותי: “הבנתי, תמסור את זה לקמ"ן, שיבדוק. אם צריך לתת אוכל, אז לתת ולסגור את הסיפור. אם צריך את ההתערבות שלי, תחזור אלי".

לא עברה חצי שעה וסג"ד כהן כבר עשה את דרכו דרך דלתות הברזל הכבדות לכיוון אגף 12. שם, מעבר לסורגים, קיבל אותו חמאסניק המשמש כדובר האגף. השיחה בין השניים הייתה שקטה ועניינית. דיברו שם במיוחד על מזון, אספקת גביעי גבינת קוטג'. כהן הקשיב, אחרי זה הציץ בארגזי העגבניות והודה שצריך להחליפם.

“אנחנו הרשות המבצעת", הוא הסביר את האירוע כשיצאנו. “אני מקבל פקודות ויש חוק. ממש לא משנות הדעות שלי או תפיסת העולם. נניח יבוא מפקד כלא מיליטנטי, כאסטרטגיה פיקודית אתה לא יכול להתנהל ככה. אנחנו לא חיים כאן רק את היום אלא גם את מחר ומחרתיים. אם רוצים לחיות ביחד, סו קולד, זה לא משנה מה אני חושב על איך שהם צריכים לחיות. אני לא יכול לעשות השוואות עם העולם השלישי, ואם זה היה הפוך איך הם היו נוהגים איתנו. אנחנו לא כמוהם. אנחנו דמוקרטיה מסודרת והם מקבלים תנאים. רופא שיניים, טיפולים רפואיים. מספרים שיש פלסטינים שבכוונה זורקים אבן או מחזיקים סכין כדי להיכנס לתקופה קצרה, לקבל טיפול ולהשתחרר".

האויב לא טיפש

סג"ד כהן בן ה–44 הוא טיפוס. קשה לדעת מהיכן מגיע הרוגע שהוא מקרין בסיר הלחץ של בית הסוהר הביטחוני הכבד בישראל, בדיוק בימים שבהם החלה שביתת הרעב של אסירי פת"ח.

מצד אחד, הוא 26 שנים על מדים. התחיל בגולני בצבא, עבר כחוקר ביחידה המרכזית במשטרה, לחם בימ"מ, שימש כסגן מפקד מצדה, יחידת ההשתלטות המיוחדת של שירות בתי הסוהר, ועכשיו הוא סגן מפקד כלא ביטחוני. אבל לאיש הזה יש גם צד שני, שונה לחלוטין. מתחת לחזות הקשוחה הוא הוציא לאחרונה ספר ילדים, “יער הממתקים", רחוק אלפי קילומטרים משגרת חייו.

“אם היית אומר לי בזמן השירות בימ"מ שיום אחד אהיה בשב"ס, סגן מפקד בית סוהר, הייתי משיב שכדאי שתשתה כוס מים", הוא צוחק. “אתה לא יודע לאיפה החיים ייקחו אותך. אם אהיה בעוד עשר שנים סופר ילדים, גם לא אתפלא. יש לי חברים קרובים שלא ידעו על הספר. כשהוא יצא הם שאלו, ‘הכל בסדר? הוצאת מהמגירה ספרים, אתה רוצה לצאת מעוד מקום?'".

בית סוהר נפחא הוא חתיכת חור, בטח לקצין שמתגורר עם משפחתו בשפלה. הוא נמצא 20 קילומטר צפונית ממצפה רמון ושממה מקיפה אותו, בכוונה, כדי לבודד אותו ממרכזי אוכלוסייה. שם, מאחורי סורג ובריח, נמצא ההארד קור. אסירים ביטחוניים עם דם על הידיים. אפשר למצוא שם בכירי חמאס, פת"ח, ג'יהאד, אפילו אנשי דאע"ש שנתפסו בשנים האחרונות.

הארגונים המובילים מופרדים באגפים שונים ובחצרות כדי לא לערבב שמן במים. כהן ואנשיו יודעים שתוך רגע יכול השקט היחסי שבו נתקלנו להתחלף במהומת אלוהים. ביוני 2002 דקר איש חמאס את מפקד הכלא באותם ימים, תת־גונדר אלברט אבוחצירא, ושניים מהסוהרים. בפברואר השנה נדקר סוהר ממש במקום שלידו עמדנו.

“זה היה אירוע שנגמר מהר, כי הסוהר הצליח להשתלט על הדוקר עם כוח שהיה במקרה במקום", מספר כהן. “אבל תאר לך שעכשיו, בזמן שאנחנו כאן, יתחילו לדפוק על הדלתות ולצעוק ‘אללה אכבר'. מה עושים? אתה לבד. אין לי עכשיו איזה כוח של מצדה או אנשי ימ"מ שאלחץ על הכפתור והם יופיעו. יש את הסוהרים שלי, וצריך לקבל החלטה אם אני נכנס או לא. נכנס עם גז, או בלי, ויש לזה משמעות גדולה. הרי התקשורת תגיע ותשאל שאלות, ויש את מחר שצריך לתקשר עם האסירים האלה. יושבים פה מנהיגי ארגונים. אנשים בדרגות בכירות מאוד בחמאס. אסטרטגים, חכמים. האויב שלנו לא טיפש".

בכלא כזה אתה לא נועל את התא במפתח וזורק לים?
“ממש לא. פעם בשבוע אנחנו יושבים עם המנהיגים ומדברים. בלב הם אולי מרגישים כלפי אחרת, אבל השיחה היא עניינית, מקצועית, עם הרבה כבוד. זה עולם אחר מבית סוהר פלילי. אם אני נכנס לאגף, יבואו אלי הדובר והמנהיג ואיתם אדבר על הבעיות. באגף פלילי רגיל, שיש בו מאה אסירים, לכל אחד יש בעיה אחרת. זה ענייני התייחדות, ההוא קיצור שליש, ההוא חינוך. פה זה ענייני החיים של הארגון".

אתה לא חושש לחייך במפגשים האלה?
“זה עובר בראש. לפעמים אנחנו שניים או שלושה קצינים מול עשרה מחבלים שרצחו יהודים. למה הם לא יעשו לנו משהו? כי יש להם הרבה מה להפסיד. תראה איך הם חיים. הם יודעים שאם יעשו טעות, הם יהרסו לדורות הבאים את מה שהשיגו עד עכשיו. קנטינה, ספורט, טיולים, טלוויזיה. הכל ייקחו להם. יש מחיר משמעותי. כל מה שאוכל לבלום, אבלום".

היית פעם בסכנה?
“בשנה האחרונה ירקו עלי, שפכו כוס קפה על המפקד. נכנסו סוהרים, לקחו את מי שהתפרע לצינוק, פתחו תיק פלילי, שללו לו תנאים. הוא לא יהיה באגף רגיל, ייענש על האירוע עצמו. אחרי זה, אם יבקש דברים על הדרך, הוא לא יקבל. לא כולם אוהבים אותנו. חלקם רוצה שנהיה בים. אני לא נכנס איתם לפוליטיקה. בטח לא דעות אישיות. כל הזמן אומר להם ‘ידי לשלום'. הרי יש מישהו שלא רוצה שלום?".

איך מרגישים בשיחה עם רוצחים?
“אני מנטרל רגשות. אתה לא יכול אחרת. מתייחס אליהם כאל בני אדם ולא כמחבל ההוא משרונה. אם אחשוב על זה, יהיה לי הרבה יותר קשה. אתה צריך להיות ענייני: ‘מה אתה רוצה? לא הגיע הציוד, הקנטינה לא נפתחה בזמן, לא קיבלת עוד 20 קילו עגבניות?'. הם הרבה יותר מודעים לזכויות שלהם ממני. הם יודעים על הגרם כמה מגיע להם".

בסוף יבקשו ג'קוזי
עניין הזכויות והדרישות היה זה שהצית את שביתת הרעב המדוברת של אסירי הפת"ח. איימו וביצעו. זה לא אירוע פשוט בחיי בית כלא. כשהפקודה יורדת במורד הארגון, לא זזים ממנה ימינה או שמאלה, והמראות לעתים קשים. יש פה עניין של לוחמה פסיכולוגית - מי ימצמץ ראשון.

“האירוע הוא לאומי ולא של שירות בתי הסוהר", מבהיר כהן מיד. “אנחנו מבצעים הנחיות. יש כללים, חוקים, נהלים. זה מה שמגיע לכם, אין מעבר. הם הרי יכולים לבוא בעוד שנה ולבקש ג'קוזי בתא ואספקת סטייקים סדירה. לאיים לשבות עד המוות - אנחנו לא שם".

זה עד כדי כך?

“חלק מהאוכלוסייה יגיד שמה שהם מבקשים זה לגיטימי, מקבלי ההחלטות חושבים שפחות, בכל מקרה יש את המלצות שב"ס. זה מקשה על ההתנהלות היומיומית, למשל להכניס ציוד בלי הגבלה, או להגדיל את כמות הביקורים. כל פעם כשיש ביקורים זה מנגנונים שלמים של עובדים, תנועה. יש לזה השלכות. רוצים לשבות? שישבתו. הבעיה שלנו היא מבצעית, אבל הם לא יכולים לנהל אותי. אם אתיישר, מחר הם ירצו משהו חדש. לא מאיימים עלינו. הם הרי באים למדינה עם עשרות בקשות בידיעה שבסוף הם יצטרכו להצטמצם. שב"ס נערך. להוציא עשרות מחבלים לבית חולים זה לא כיף גדול".

איך באמת מתמודדים עם אירוע כזה?

“אם אתה נלחץ, אז תחשוב מה קורה למטה. אם יהיה פה עכשיו אירוע של תקיפה או דקירה, אתה המפקד, מסתכלים עליך. אתה לא יכול להתפרק".

חתול ועכבר

בית סוהר ביטחוני הוא משחק של חתול ועכבר, קרב מוחות מתמשך בין ההנהלה לאסירים. את המידע הראשוני על הניסיון להבריח מכשירים סלולריים לכלא קציעות מצד ח"כ באסל גטאס הביא קמ"ן כלא נפחא, שאליו הגיעו הפרטים המודיעיניים.

לפני כשנה וחצי, באוקטובר 2015, הודח מתפקידו מפקד כלא נפחא גונדר משנה שמעון ביבס לאחר שטלפונים סלולריים מצאו את דרכם לתוך הכלא שבאחריותו.

“זה היה אירוע קשה", מודה כהן בהתייחסות לאותה הברחה. “כמה שזה כלא מבודד, הגיעו לכאן חבר'ה מבחוץ שלמדו את מערך ההגנה וזרקו פלאפונים ממש מעבר לחומה, ישר לתוך האגף. ברמה כזו שהם ידעו בדיוק לאיפה לזרוק ומתי רכב הסיור לא עובר ומגדל השמירה לא מאויש. עבדו על זה במשך הרבה זמן".

איך אפשר למנוע דברים כאלה?

“יכול להיות שיהיו מפקדי בתי סוהר אחרים שיגידו שאפשר, אני חושב שקשה להתחייב. בסוף אתה מתעסק עם ארגוני פשיעה שיושבים 20 שעות ביממה וחושבים איך לעקוף אותך - ואתה לא חושב כמוהם. מדי פעם אנחנו מאתרים התחלה של מנהרה. לפני כמה שנים הם יצאו בהליכת זיקית מכלא אשקלון".

עכשיו הסוהרים כאן נערכים לספירת אסירים. בניגוד לבתי כלא רגילים, כאן כל ספירה נעשית בתא, כשכוח הסוהרים מגיע בלבוש מגן מלא, מוכן לכל תרחיש. הסוהר הסופר נכנס לתא, אבל מוחזק על ידי חבריו כדי שלא ייחטף פנימה.

“בלילה האסירים האלה יכולים להחליט על פעולה", מסביר כהן. “כבר קרה שבבוקר הם תקפו מישהו כי היה אירוע בגדה, או כי עצבנו אותם והם רצו להחזיר. זו פעולה עם הבנה שהארגון ישלם עליה מחיר, ואני צריך להיות מוכן. אנחנו יודעים הרבה על מה שקורה אצלם, אבל לא כל דבר. ההתנהלות סביבם, לעומת אסירים פליליים, היא עולם אחר".

אתם חוששים מבריחה?

“בודקים את הנושא כל יום וכל היום. האם המיטות מחוברות, האסלה בתוך הקיר. מסתכלים על הסורגים ויזואלית, דופקים עליהם. אם יש משהו שמפחיד מפקדים זה בריחת אסירים".

בוודאי יש דגש על מודיעין.

“כן, השבוע מצאנו פה פתקי תדרוך. כל שבוע מוצאים, זה לא משהו חדש. הם מעבירים מסרים, ואתם לא מבינים כמה זה מסודר. יש להם פה אחראי על הסדר ואחר על המודיעין. אם מישהו מהם הולך לחקירה, אז כשהוא חוזר הם מתשאלים אותו וכותבים את הדברים. אם אני נכנס עכשיו לאגף, יש מי שרושם באיזה תאריך נכנסתי ובאיזו שעה וכמה זמן הייתי. אם הם יחליטו עכשיו שכולם יצעקו ‘אללה אכבר', האדמה פה תרעד".

מהי התגובה שלכם?

“בין הידברות לבין שיא הכוח, כל הטווח מונח לפנינו. תמיד עדיפה הידברות, אחרת כולם מפסידים, אבל לפעמים צריך גם את זה".

חיסול בכירי חמאס בעזה מגביר אצלכם את הכוננות?

“יכול להיות שאירועים כאלה מתסיסים אותם. אנחנו תמיד מפעילים את המודיעין, אבל בדרך כלל הם לא יגיבו כאן אלא בחוץ. לפעמים הפוך, בפיגועים שמבוצעים בשטח ישראל אתה רוצה לראות אם יש אצלם שמחה. אם תהיה, אנחנו נטפל בה. אוי ואבוי להם. תבין, אתה מתייחס לאנשים כאן כמו לבני אדם ויש הרבה כבוד הדדי. יכול להגיד להם ‘לא', אבל בנימוס, בלי התלהמות. הכל בסדר עד שמשהו משתבש".

לפעול על אוטומט

כהן אומר שלמזלו יש אסירים בכלא שלא מזהים אותו מהעבר. הוא לא מסתובב במסדרונות עם סיכות היחידות שבהן שירת כמו מצדה וימ"מ, שומר אותן על הקיר במשרדו. בתפקידיו הקודמים, כשפניו היו מכוסות, הוא פעל לא מעט בשטחים, ביצע פעולות מסוכנות ופגש חלק מהאסירים כשהוא חמוש ומפעיל כוח.

“יחידת מצדה מבקרת בקביעות באגף של חמאס", הוא מחייך. “בכל אופן מפקד זה מפקד. תן לי משימה ואמשיך איתה הלאה. גם פה זה לא פשוט לעשות את התפקיד".

מצדה, שאליה הגיע כהן מהימ"מ, היא היחידה המטכ"לית של שב"ס, שמתמחה במקרי השתלטות ובני ערובה. ברקורד של כהן מקרה מפורסם שלא קשור לאסירים ביטחוניים, אבל תפס בזמנו לא מעט כותרות. הוא פיקד בפברואר 2014 על כוח יחידת מצדה בפרשת סמואל שיינביין, בכלא רימונים בשרון.

האסיר שיינביין הצליח להבריח נשק לתוך הכלא וירה בשלושה סוהרים, ששניים מהם נפצעו קשה. לוחמי מצדה ירו בו למוות. “מפקד היחידה היה אז חדש בתפקיד", כהן מספר. “הגעתי די מהר לזירה וקיבלתי אחריות ממפקד הכלא. שיינביין היה בפנים והסוהרים נלכדו בלי נשק. אתה לא מכיר את כל בתי הסוהר, אבל מקבל לידיך את תיק הכלא. משורטטים בו החלונות והדלתות. דבר ראשון אתה שם צלפים בכל פינה ומציב קופים (לוחמים שמשתלשלים בחבלים - א"ל). צריך לבודד את הזירה כדי שהוא לא ירחיב אותה. ככל שאתן לו יותר מקום, הוא יוכל לשלוט ביותר דלתות ואמצעים. יכול להיות שאפשר היה לגמור את הסיפור אחרת, אבל בסוף זה היה שיינביין שירד והתחיל לירות על הכוח. באותה מידה הוא יכול היה להיכנס לאגף ולך תדע מה היה עושה. לא היו לו בני ערובה, אבל ידענו על זה רק בשלב מאוחר. זו סכנה, כי יש בפנים מאות אנשים חוץ מהאסירים. סגל, טכנאים, שומר כשרות, קנטינאי.

“אתה פועל על אוטומט. בלי שחצנות, לא מעלה את הדופק. אני עושה את התרגולים האלה, אחד לאחד, עשרות פעמים בשנה, אז מה ההבדל מבחינתי?".

חסר לך האדרנלין של פעם?

“אולי יום אחד אחזור למצדה כמפקד, אבל מה עם קצין חקירות בימ"ר? גם זה היה תפקיד מלא פעילות. הייתי פעמיים אצל נשיא המדינה על פיצוח תיקים מוצלחים. בימ"ר אתה לוקח משפחת פשע ומכניס אותה לבית סוהר. היה ארגון שהתחיל להתעצם, גייס חיילים, הטיל אימה וקטענו אותו בבום. אתה יודע שנתת לתושבים מתנה. הייתי מאוים. ‘חכה חכה, עוד נסגור איתך'. מה עושים? מסתובבים עם אקדח. בודקים את האוטו בכניסה וביציאה. המשטרה היא גוף מדהים, עם הרבה יותר משימות מאנשים. אתה בא בבוקר ולא יודע אם אתה הולך לרצח, שוד או אונס. הבעיה היא שאין לה יחסי ציבור מספיק טובים".

חיים על הקצה

במשך שנים חי כהן על הקצה, עד שלפני כשנתיים משהו בו השתנה ביום אחד. “עברתי התקף לב כשהייתי סגן מפקד כלא אלה. לחץ מהעבודה", הוא משוכנע. “אלה היו שלושת החודשים הקשים בחיי. הרגשה שהגוף בוגד בך, ואני בן אדם שרץ, נלחם כל החיים. לא מעט רופאים אמרו ‘תגיד תודה שאתה חי', וביקשו שאשאר בבית חודשיים. ניסיתי לחזור אחרי שבועיים, קיבלתי סחרחורת והתרסקתי נפשית. אתה לא מבין למה זה קורה. אני לא מעשן, אוכל בריא. באותו בוקר של התקף רצתי עשרה קילומטרים. חזרתי בהדרגה כדי להתגבר על החרדות והפחדים. יצאתי לעשות סקי עם חברים וקרעתי את הרצועה בברך. זה הקרב הכי קשה שהיה לי - לחזור לעצמי".

מה זה עשה לך כבן אדם?

“הכניס פרופורציות. אתה אומר ‘שב, תנוח'. אם הייתי הולך אז היה קבר וחיים שלמים היו עפים להם, אז אני צריך להתעסק היום במי הזיז את הגבינה שלי? באים כל הזמן מפקדים, צועקים ומתרגזים. אני אומר ‘קרה, קורה, אנחנו לא במעבדה'. השתניתי. לא הורדתי הילוך, אבל פעם הייתי לוקח ללב, זה כנראה קטע של בגרות פיקודית שחלק מהדברים חייבים לשחרר. לא יכול לטפל באלף איש לבד. לא יכול לקחת אישית".

במהלך הימים הקשים שעבר סיפר ערב אחד סיפור שכתב לארבעת ילדיו בסלון. אשתו אתי אמרה שדברים כאלה הוא לא יכול להמשיך לשמור במגירה. היא שידכה בינו להוצאת ספרים, שם חנך את הקריירה שלו כסופר ילדים עם ספרו “יער הממתקים".

“לא צריך לכעוס על ילדים אלא להעביר להם את המסר בדרך אחרת", הוא מסביר. “כיום יש כללים, אבל הגבולות יותר מטושטשים ומבולבלים. צריך להחזיר עטרה ליושנה. אי אפשר לדרוש מהדור הזה את מה שדרשו מאיתנו. אז בספר יש ממתקים וצבעים, כי צריך למשוך את הילדים לקריאה. ותדע שתוך כדי התהליך עשיתי עשרות, אולי מאות שינויים בסגנון הכתיבה. אם זה יהיה רב–מכר אז יש לי עוד ספר מוכן, באותה רמה ועם מסר חינוכי".

כשנפרדנו, שערי הברזל של הכלא נסגרו מאחורינו. חום של תחילת קיץ ליווה אותנו כל הדרך לחניה, כשהרהור ריחף מעל: איך קצין מצטיין כמו כהן עושה את המעבר הקיצוני בין עולם הממתקים והילדים לקירות המדכאים של מקום עבודתו - בית סוהר ביטחוני שאין בו ניצוץ של אופטימיות. הרי אין ניגוד גדול מזה.

“26 שנים אני לובש מדים, הם כבר חלק ממני", ניסה כהן להסביר כששוחחנו. “צבא, משטרה, ימ"מ, מצדה, שב"ס. החלפתי צבע, מסגרת, אבל תמיד על מדים. שים אותי היום במפעל לצמיגים או בפס ייצור, וכנראה אמצא גם שם את הדבר הערכי. כזה אני".