יובל למלחמה ששינתה את פני המדינה: האם ניתן להגדיר את ששת הימים כניצחון?

לפני 50 שנה לחמתי, כחובש קרבי וכהיסטוריון של הצנחנים במילואים, ב"קרב הקשה ביותר" במלחמת ששת הימים: קרב רפיח שהתחולל בגזרה הצפונית של החזית הדרומית. על חטיבה 35 המעולה של הצנחנים פיקד רפול. צורף אליה גדוד טנקי הפטון הראשון של צה"ל, שאותו הוביל אורי בר–און. הכוח השתייך לאוגדת הפלדה שהוביל מפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל.

ביום הראשון של המלחמה התברברה חטיבת הצנחנים בחולות הדרומיים של רפיח, אזור עם מתחמים מצריים חזקים מאוד. טנקי הסטלין פגעו בנו. היו הרוגים ופצועים. קרב חטיבתי, או גדודי, לא היה שם אלא נסיעה של זחל"מים יחידים בחולות והברחה של האויב. רפול היה גיבור. גם מג"ד 890, יאיר תל צור. אך כאמור, קרב של מסגרת צבאית גדולה לא היה שם.

למחרת נאמר לנו שחטיבה 11 נכשלה בכיבוש עזה. נסענו לרפיח דרך חאן יונס ונכנסנו לעזה האיומה ללא קרב. התברר שהכוחות המצריים והפלסטיניים ברחו לסיני. ביום השלישי למלחמה נסענו דרומה. הגענו לקנטרה ללא קרב. בניגוד להוראה המוקדמת של שר הביטחון דיין, שכשכנו את רגלינו במים הצוננים של תעלת סואץ.

הייתי אז בעל תואר ראשון בכלכלה, תואר שני בפילוסופיה וניסיון של עשר שנים בחקר הוויית הצבא והמלחמה. התמחיתי בהיסטוריה של הצנחנים ובמלחמת העצמאות. מה שראיתי לא דמה לקרבות נבי סמואל, הקסטל ולטרון ב–1948 ולקרב המיתלה ב–1956 שחקרתי כסטודנט מצטיין וכיקיר הממסד הביטחוני שכל הארכיונים הסודיים היו פתוחים בפניו. מה שחוויתי בששת הימים לא נראה לי כמלחמה אלא כמרדף באש חיה אחרי אויב בורח. כשדיברתי על כך בחטיבה ובאוניברסיטה, התייחסו אלי כאל מטורף. הבנתי שכדי לשרוד בממסד שאליו השתייכתי מוטב לשתוק. אבל להימנע מלחשוב ומלחקור לעומק לא יכולתי.

****

אם אכן לא מדובר במלחמה, למי שייך הניצחון? לאחרונה שוחחתי עם האדם שבקיא בנושא יותר מכל אחד אחר במדינת ישראל. הוא שימש כראש ענף תורת לחימה בסיסית וצבאות זרים במטכ"ל במשך יותר מ־20 שנה, עד 2002: בני עמידרור, אחיו של האלוף בדימוס יעקב עמידרור.

כל הקצינים הבכירים בצה"ל בשני העשורים האחרונים הם תלמידיו. הוא עצמו לחם בקרב רפיח כקצין המבצעים של חטיבת שריון 60, שאליה עוד נגיע. אחרי ששת הימים הוא כתב מאמרים בתקשורת על המלחמה - וכל הארץ רעשה.

בני הפתיע אותי. הוא קבע ש"מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון ענק, אחד הגדולים בהיסטוריה הצבאית". לפני שהתאוששתי, הוא הוסיף: “באמות מידה מקצועיות צה"ל תפקד באופן בינוני ומטה. שתי האוגדות של רומל שפעלו במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה היו מכות שוק על ירך את צה"ל ואת כל הצבאות הערבים שלחמו אז בזירה. מנקודת מבט מקצועית, יותר מאשר ניצחנו - הערבים הפסידו".

שמחתי שלפחות יש אדם אחד בישראל שאפשר לדבר איתו, אבל לא הסכמתי עם דעתו. אכן ההישג הקרקעי בששת הימים היה עצום. ביקשנו לנטרל את האיום המצרי–סורי–ירדני על ישראל, מכל עבריה, והוא נמוג בקלות. יותר מדי בקלות.

אז למי לייחס את הניצחון והאם מדובר בכלל בניצחון צבאי? ב–28 באפריל פרסמתי כאן תחקיר מקיף על מבצע מוקד של חיל האוויר, שתוך 80 דקות הכריע למעשה את המלחמה מבחינה אסטרטגית. שאר הקרבות היו טקטיים וחסרי חשיבות מערכתית - מול אויב מוכה הלם. אבל לא כל היחידות הטקטיות של האויב ברחו. בקרב תל פאחר ברמת הגולן, הסורים לחמו היטב. נפלו בו 34 לוחמים, מחטיבת גולני, מגדוד שריון במילואים 377, לרבות מג"ד 12 מוסא קליין. אותם דברים אמורים על קרב גבעת התחמושת בירושלים. הירדנים לחמו היטב, ו–36 צנחנים נהרגו.

מנקודת מבט של הלוחמים בתל פאחר ובגבעת התחמושת, מדובר בלחימה נוראית. אלא שקרבות אלה היו מיותרים ולא השפיעו על תוצאות המלחמה. בוצעו בהם טעויות רבות ובמקרה הטוב צה"ל תפקד, כהערכת עמידרור, באופן בינוני ומטה, בדגש על מטה.

זאת ועוד, איך מסבירים שהצבא שניצח בששת הימים שלח אחרי כמה חודשים את שתי חטיבות העילית שלו מ"מלחמת הניצחון" - חטיבת שריון 7 בפיקוד שמואל גונן (גורודיש) וחטיבת צנחנים 35 בפיקוד דני מט, שתיהן בפיקוד “מאחד ירושלים", האלוף עוזי נרקיס - לחסל את מפקדת פת"ח בכראמה שבעבר הירדן ולהרוג את יאסר ערפאת, והפשיטה התפתחה בניגוד מוחלט למצופה? בשטח נוצר קרב בקנה מידה מלא נגד הלגיון הירדני, שבו יד הירדנים הייתה על העליונה: שני מטוסים הופלו, טנקים ושריוניות הושארו בשטח, וצה"ל ברח אחרי שמנה 33 הרוגים ו–161 פצועים. יחסית לישראל זה הרבה.

במלחמת ההתשה ניצחו המצרים. הם השיגו את מטרתם - להתיש את ישראל, כפי שהתברר במכתב השמיניסטים לגולדה מאיר. התברר שגם חיל האוויר אינו יכול להושיע. בשבת 18 ביוני 1970 יצאו שמונה פנטומים - במבצע “אתגר" - לתקוף סוללות טילים נגד מטוסים בחזית התעלה. מטוסו של הטייס המוביל, סא"ל שמואל חץ, נפגע והתפוצץ. חץ נהרג. הנווט מנחם עיני נטש ונפל בשבי. מטוסו של אביהו בן נון נפגע אף הוא, אבל שב לרפידים וביצע נחיתת אונס. מפקד חיל האוויר מוטי הוד אמר לרמטכ"ל חיים בר–לב ולשר הביטחון משה דיין: “לנו אין פתרון".

אחרי שלושה שבועות הסכימה ישראל להפסקת אש, בתנאים שאִפשרו לצבא מצרים למלא את כל המשימות שהוטלו עליו במלחמת יום הכיפורים ולכפות על ישראל לסגת מתעלת סואץ, ואחר כך מסיני. הצבא המנצח ממלחמת ששת הימים נעלם כלא היה.

לפי עמידרור, "אין לנו צבא כלל אלא מיליציה. המפקדים הבכירים בצה"ל אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה. מהלכי ששת הימים מוכיחים זאת". אני מסכים. הרי העובדות: לפני המלחמה טעה אמ"ן והעריך שלא תתרחש מלחמה עד שנות ה–70. אחרי שמצרים הכניסה גיסות לסיני, בניגוד להסכמים בסיום מבצע קדש, טען מר מודיעין אהרן יריב שמדובר בתרגיל. טעות זו, שלאחר זמן קצר חזר בו בנוגע אליה, מוטטה את האמון של ממשלת אשכול במטכ"ל.

החל מחול שדים שגרם לפאניקה: חשש שבמלחמה המתקרבת, כשהמצרים יתקפו, ייהרגו עשרות אלפי ישראלים, ולכן יש להקדים מכה. אחרי שש שנים תקפו המצרים, הסורים והירדנים ראשונים. נהרגו 2,222 ישראלים. לו היה לנו צבא ולא מיליציה, מספר הקורבנות היה נמוך בהרבה.

הפאניקה במטכ"ל הקפיאה את הדמוקרטיה והביאה לסילוקו ממשרד הביטחון של ראש הממשלה הנבחר אשכול, בניגוד לרצונו. בוויכוח הקשה עם האלופים, צדק אשכול כשטען שאין לתקוף כל עוד לא נבטיח אספקת אמצעי לחימה במהלך המלחמה, אם תתארך, ולאחריה. רק אחרי שראש המוסד מאיר עמית שב מפגישות בארצות הברית עם הבטחה שתמלא את המחסנים של צה"ל שיתרוקנו בשדות הקרב, אישר אשכול לתקוף.

בפרוץ המלחמה, נשאה בנטל הקרב היבשתי אוגדת הפלדה של האלוף טל. שני גדודים מחטיבה 7 הגיעו מוקדם מהצפוי לאל־עריש, הדרך נחסמה במתחם הג'יראדי והכוח נתקע שם בלי דלק. חיל האוויר היה עסוק, ללא אפשרות לגונן עליו. אם המצרים לא היו נתונים בהלם ב–80 הדקות הראשונות, חטיבת השריון שזכתה לתהילת עולם בספרו של שבתי טבת “חשופים בצריח", הייתה מחוסלת.

ב–5 ביוני 1967 הייתה למר שריון ישראל טל, שלא שלט באוגדתו, סיבה טובה לפאניקה. את המצב הציל גדוד חרמ"ש שפתח את הדרך בקרב פנים אל פנים. חטיבת הצנחנים 35 שוטטה כאמור בחולות ולא יכולה הייתה לסייע לחטיבה 7. וחטיבה 60, לפי הקמב"ץ שלה, בני עמידרור, “נתקעה בדיונות ולא השתתפה בקרב". האם ניתן לומר שאוגדה עילית זאת ניצחה משהו?

המפורסם בקרבות מלחמת ששת הימים התרחש בגבעת התחמושת. לחמו שם אנשי גדוד 66 מחטיבת המילואים 55 של הצנחנים. זה היה הקרב הממשי היחיד בירושלים שבו היה לצה"ל יתרון מובהק על הלגיון הירדני. הקרב אמור היה להיות בלילה, התנהל ברובו ביום, הצנחנים לא קיבלו סיוע ארטילרי, סיוע טנקים וסיוע אווירי, אף על פי שהיו זמינים. הוא נמשך כשש שעות והשתתפו בו שתי פלוגות. באותו זמן המח"ט מוטה גור לא עבר את הגבול ונותר במפקדתו ברחוב יואל מספר 13. המג"ד יוסי יפה פעל באזור מלון "אמבסדור". בסיום הקרב התנהלה אש דו–צדדית בין כוחות חטיבה 10 בגבעת המבתר לצנחנים בגבעת התחמושת, שעלתה בחיי לוחמים.

****

אז איך ניצחנו? לא צה"ל הגדול ניצח במלחמה, כי היא התרחשה, כאמור, רק במשך 80 הדקות שבהן חיסל חיל האוויר את רוחו של הפיקוד הערבי. אחרי יממה של הלם, המרשל עאמר פקד על הכוחות המצריים לברוח מסיני; ירדן הסיגה את רוב צבאה ממזרח לירדן; וסוריה, שהייתה בכלל העילה למלחמה, אפשרה לצה"ל לתפוס את רוב רמת הגולן בשעות האחרונות לפני הפסקת האש.

ההסבר של שומרי המצוות הוא שיד אלוהים בדבר. שהרי אנחנו מצויים בעידן פעמי משיח. הסבר זה מתאים גם לחילונים רבים. מנקודת ראותם של אתאיסטים, היה לנו מזל - צירוף מקרים המתרחש לעתים נדירות. לפיכך יש לזקוף את הניצחון או לאלוהים או למזל.

לפי עמידרור, המיתוס של קרב רפיח השפיע לרעה על צה"ל, שהתייצב למלחמת יום הכיפורים בלא ארטילריה ובלא חרמ"ש. ההצלחה בשמיים בששת הימים גרמה לחיל האוויר להגיע שאנן למלחמה הבאה ולשאר החילות להאמין שבכל צרה שלא תהיה - הטייסים יושיעו. אבל חיל האוויר לא סיפק את הסחורה. ולדעת עמידרור, “מצבו של צה"ל היום גרוע בהרבה ממה שהיה במלחמת ששת הימים. רוח הלחימה שאפיינה את המפקדים לפני 50 שנה - אבדה".