"מעריך כל יום שאני נושם": סיפורו המדהים של המפקד שאיבד את מרבית משפחתו

"ויאמר יהוה אל השטן ‘השמת לבך על עבדי איוב? כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע'. ויען השטן את יהוה ויאמר ‘החינם ירא איוב אלוהים? הלא את שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב, מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך יברכך'. ויאמר יהוה אל השטן ‘הנה כל אשר לו בידך, רק אליו אל תשלח ידך'. ויצא השטן מעם פני יהוה". (איוב, א, ח־יב)

“הרבה אנשים אמרו שאני איוב", עידו ביטון חייך ולא בצחוק. “בחור שחזר בשאלה ושמע את סיפורי אפילו מצא הקבלות, אבל אמרתי לו שכולנו צריכים להבין שאם בנית משהו, אין טעם להפסיק. כמו ילד קטן שבונה ארמון בחול ובא גל גדול. אז או שיבנה ארמון חדש או שיישב ויצרח. הבנתי שאנשים ירצו לעזור לי כשאהיה הראשון לקום ולהניח לבנה על לבנה. מי שלא עוזר לעצמו, לא עוזרים לו, ולא משנה מה עבר בחיים וכמה הוא נחמד. ככה אני מחנך את החיילים שלי. חייל שלא יעזור לעצמו, אני אמשיך לשבת. חייל שייתן קצה חוט, אתן לו את כל העולם".

מאיפה האופטימיות?
“מאבא ואמא. בגלל זה אמרתי לך שבתמונה שתשימו בעיתון אני צריך לחייך. אני חייב לצחוק על החיים, זה מה שנשאר לי. יעזור לי עכשיו להיות בדיכאון? אנשים שואלים אותי איך אני מצליח, ואני בעצמי לא מבין איך".

אין פחד

סמל ראשון ביטון הוא חייל בקבע בן 23 מקריית גת. כשהיה בן 10 הוריו התגרשו. שבוע לפני חגיגת בר המצווה, לפני עשר שנים, אביו יצחק נפטר ממחלת שחמת הכבד. כשהוא בן 18 וחצי, לקראת סיום לימודי ההנדסאי, אחותו אמבר בת ה–17 נפטרה מקדחת הנילוס המערבי, אחרי שכבר הייתה בשלבי החלמה ממחלת הסרטן. לפני כשנה המחלה הקשה לקחה את אמו ג'וסלין. עידו נשאר בדירה שבה גדל עם אחותו נועה, היום תיכוניסטית.

“בטח שאני חושב שהמוות יכול להשיג גם אותי", עידו לא התחמק מהשאלה. “אני מדבר עם הפסיכולוגית ומעלה את זה הרבה פעמים. אבל אני לא מאמין בפחד, וחרדה היא דבר לא טוב, כי היא נובעת מדברים שאנחנו מנפחים. לוקחים סיפור והופכים לפיל. אני מאוד מאמין שמחשבה יוצרת מציאות. אם אחשוב שיהיה טוב, יהיה טוב. אחשוב שאהיה בריא, אהיה בריא".

בשביל לצלול לסיפורו של עידו, היום איש קבע במרכז חושן של חיל הקשר והתקשוב, מיחידות הטכנולוגיה היוקרתיות בצה"ל, צריך לחזור לימים שבהם משפחת ביטון מנתה חמש נפשות. “יש לי זיכרון קטן מלפני הגירושים של הורי", הוא משחזר. “הייתה מריבה בבית, ואז אבא פשוט קם ויצא. לאמא היה מאוד קשה, אבל הם עשו את התהליך בהדרגה. תמיד הרגשתי שיש אבא בתמונה. הוא היה חוזר מהבסיס ואוכל איתנו. גירושים לא מלוכלכים. ההורים הבינו שבשביל שנגדל כמו שצריך, היחסים חייבים להיות בריאים גם אחרי הפרידה".

יצחק, האב, שירת כאיש קבע במשמר הגבול, בגזרת יהודה ושומרון. עידו, שהיה אז ילד, ידע שאביו חולה בסוכרת, אבל לא קלט עד כמה חמור המצב, כשהרופאים גילו שמדובר במחלת שחמת הכבד ויש צורך בהשתלה.

עידו היה עסוק עם אמו בצילומים לקראת טקס בר המצווה שהתקרב ובשליחת הזמנות לאורחים. “הייתה התלבטות גדולה אם לקיים את המסיבה, כי אבא היה מאושפז, אז בסוף החלטנו שכן ושאבא יברך אותי בקשר לווייני. מצחיק שאני מתעסק היום בתחום הזה בצבא. שבוע לפני בר המצווה אני זוכר את עצמי יושב בסלון ומתקשרים כדי לבשר שאבא נפטר. הייתי בשוק, הבנתי שצריך לבטל את החגיגה. אבא הוכר כחלל צה"ל, וחודשיים אחרי פטירתו, בכותל המערבי, כל משמר הגבול, כולל המפקד, הגיעו כדי לחגוג איתי. קראתי שם מכתב שכתבתי בילדות לאבי. הייתי ילד מאוד פחדן, סיפרתי איך הלכתי איתו ללונה פארק והוא זה שנתן לי את האומץ, בפעם הראשונה בחיי, לעלות על רכבת הרים. התגאיתי בזה מאוד".

עד כמה הוא חסר לך?
“מגיל קטן האמנתי שהוא איתי. זו לא קלישאה, אני מרגיש את זה. אמא הייתה עם רגליים על הקרקע, זו שתומכת, ואבא למעלה נתן את האיזון. לא שמעתי קולות, אבל זו הייתה ההרגשה".

האם ג'וסלין תפסה פיקוד על המשפחה. עידו זוכר אישה שעבדה קשה כדי לפרנס את הבית. עסקה בניקוי בתים, הייתה מטפלת סיעודית, ובסוף נהגת אוטובוס. “היא עבדה לא רק בשביל להביא אוכל לשולחן אלא כל מה שיידרש", ביטון נזכר. “לא הרגשתי במחסור. לא הייתי צריך למצוא את עצמי בגיל 15 בעבודה כדי לסייע. היא רצתה שאשקיע רק בלימודים. הייתה אומרת: ‘מה שאתם צריכים, אני אביא'. אמא הייתה טריפוליטאית, וזה לא שבאתי הביתה והיא התנפלה עלי עם ‘אני אוהבת אותך, תביא חיבוק'. זה היה יותר מעשים ופחות מילים. היום אני יודע להגיד שהמילה הרכה קצת הייתה חסרה. אמא הייתה מחוספסת, כי נכוותה לא פעם. ממש לביאה שמגוננת על גוריה".

מינוס 35 ק"ג

לעידו לא היה חסר הרבה בחומר, אבל בפנים משהו העיק. הוא הלך והשמין בצורה קיצונית. “בכיתה ט' עצרתי", הוא מספר. “הסתכלתי במראה ואמרתי שזה לא יכול להימשך. שנים אחרי כן, בעקבות שיחות עם הפסיכולוגית, הבנתי שאכלתי ממקום רגשי. הורדתי 35 ק"ג לבד. בכיתה ט' הייתי נער מלא, ובכיתה י"א בחור רזה שרץ 17 ק"מ ארבע פעמים בשבוע. זו תקופה שהרגשתי שאני טס. מתחיל עם בנות, מבוקש. אני, שהייתי בשוליים, נכנסתי לשורה הראשונה. ואז, כשאני בשיא, הגיע הבום".

אמבר, אחותו בת ה–15, התעוררה בוקר אחד עם כתמים כחולים בגוף. “אמא לקחה אותה לקופת החולים לבדיקות דם", עידו משחזר. “הגיעו התוצאות והן התבקשו לגשת דחוף לבית החולים, חשש לסרטן הדם. בבדיקות יותר מעמיקות התברר שמדובר בלוקמיה, מהסוג החמור ביותר".

עידו החל אז לימודי עתודה של הנדסאי בתוכנית “מרום טכנולוגי", המשותפת לחיל הקשר והתקשוב. שנתיים של לימודים שבסופן גיוס לצה"ל שכולל שנה וחצי שירות קבע. כל בוקר הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר, עשה את הדרך ללימודים ברחובות, וחזר אחר הצוהריים לבית הריק בקריית גת. האם הייתה צמודה לאמבר, שאושפזה בבית החולים תל השומר. האחות הקטנה נועה התגוררה אצל סבא וסבתא.

“אמבר הייתה הפרויקט של אמי", עידו נזכר. “שנה וחצי היא טיפלה בה כשהרופאים נתנו לה 5% סיכויי החלמה. אני מצטט אותה: ‘אנחנו נצא מה־5% האלה'.

"אמא הייתה מטפלת סיעודית, אז פצע לחץ אחד לא היה על גופה של אחותי עד יום מותה. תרופות שלא היה לנו כסף להשיג, אמא עשתה הכל כדי שהן יהיו על המדף. אחותי הייתה מכונה של מנות דם. אמרו מבנק הדם: ‘אין יותר לתת'. אמא אמרה: ‘אין בעיה, כל מג"ב יגיעו לתרום'. היה מכל שיועד רק לאמבר ביטון. לפעמים היו לנו יותר מדי מנות, אז היא תרמה לאחרים".

במשך תקופה ארוכה חיפשו לאמבר תרומת מח עצם, ללא הצלחה. בסוף איתרו תורמת מאנגליה. “יש טבלה עם פרוטוקולים של כל תופעות הלוואי, ואחותי קיבלה את כולן. זה לא קרה אף פעם", ביטון מספר. “לא אשכח שהגיעו רופאים מכל העולם, ישבו מסביב למיטה, עשו צילומים. זה היה משהו שלא ראו, קטסטרופה מוחלטת. אחותי הייתה מנופחת, מלאה פצעים. היא תיארה את תחושת הכאב כרגליים שנמצאות בתוך אש. במצב הזה היא מלמלה: ‘אתה תראה שאצא מזה'. לקחתי ממנה כוחות בלתי נתפסים. הייתי חד וטוב בלימודים, כי הבנתי שאולי זה המקום היחיד עם קרקע יציבה. אם אהיה הנדסאי טוב, יהיה לי עוגן בחיים".

איך לא מתפרקים?
“היה קשה, אבל זה שאתה מפורק לא אומר שאין חיים ואין עתיד. אם לאחותי כואב, אז גם לי כואב רגשית, אבל פיזית אני בריא ויכול להמשיך. אמי תמיד שידרה: חבר'ה, להתאפס, רגליים על הקרקע".

בניגוד לתחזיות, אמבר ביטון הצליחה לעמוד על רגליה ולצאת מבית החולים. “אני זוכר את אמי אומרת: ‘הכנסתי ילדה חולה וחלשה ויצאתי עם נסיכה'. לא

אשכח שאנחנו עוזבים את המחלקה האונקולוגית, יורדים במעלית בדרך הביתה, אחרי יותר משנה שאחותי לא הייתה בו. היא על הרגליים, הפצעים עברו, השיער צמח לאט–לאט. אתה יודע איזו הרגשת ניצחון זו? 5% סיכויים לחיות ואנחנו שורדים. אחותי עשתה סיבוב באמבולנס המשאלות. היו שלושה מקומות שרצתה לבקר בהם. הראשון היה אצל אבא בבית העלמין. אחרי זה בתיכון, ביקשה להסתובב עם החברות. המקום השלישי היה חוף הים. זה המקום האחרון שבו הייתי עם אחותי בחוץ. ישבנו במסעדה באשקלון, אני קורא לזה 'הסעודה האחרונה'".

מה קרה?
“כשחולים אונקולוגיים נמצאים בשלבי החלמה, מערכת החיסון רק מתחילה להתחזק. כל פעם שיש חום נמוך אתה עף לבית החולים כדי לבדוק שזה לא חיידק מזיק. קורה משהו? ישר מזרימים מנת דם, לתת דחיפה למערכת החיסון. עלה לאחותי קצת החום, ניגשנו לבית החולים, בדיקה, מנת דם. היא באמת הרגישה קצת יותר חזקה, אבל אחרי יומיים אמרה: ‘עידו, אני נחלשת'. לקחנו אותה לבית החולים והתברר שבמנת הדם שקיבלה היה נגיף קדחת הנילוס המערבי. מנת הדם שאמורה הייתה להציל היא זו שהרגה אותה (הנושא עדיין בדיון משפטי - א"ל). אדם בריא יכול להתמודד, אבל לא אחד עם מערכת חיסונית כמו זו שהייתה לאחותי. זה נגיף שפוגע בגזע המוח. הרופאים לא הבינו בהתחלה מה קורה, נתנו עוד מנת דם, שלא עזרה. דודה שלי ישבה ליד אחותי כשאמא הלכה לבדוק מה המצב. כשחזרה אחותי כבר הייתה בתרדמת. אפילו לא הספיקו להגיד שלום. עד שאמי נפטרה הכאב הגדול שלה היה שהן לא נפרדו כמו שצריך. זה היה כמו לזכות בלוטו ויום אחרי לוקחים לך את כל הכסף. לא אשכח את התסכול. ישבנו מול המוניטור, וכמו בסרטים רואים את קצב פעימות הלב ואז המוניטור נדם. אמרתי לאחותי ‘שמע ישראל' וסגרתי את עיניה".

עכשיו שוב צריך לאסוף כוחות.
“אחרי השבעה שבתי ללימודים. לא הייתה אופציה להפסיק".

איך אמך עמדה על הרגליים?
“היא בכתה, אבל לא לידנו. הייתה אומרת: ‘אתה תמשיך בלימודים'. בלילות הייתי שומע את הבכי. היא רצתה לתת לנו תחושה שהכל יציב, אף על פי שבפנים אתה קולט שאמא מפורקת. יודע מה? לפעמים גם זה מספיק כדי לתת לך תשתית לרוץ קדימה. אני לא צריך שיאכילו אותי בכפית. למדתי לקבל קצה חוט ולמשוך".

לוחם מסוג אחר

ביטון התגייס לחושן, מרכז התקשורת הצה"לי. מדובר במערכות קשר מתקדמות, לווייניות, מבצעים חשאיים. הוא יכול לספר מעט מאוד על תפקידו בצבא. הוא מפקד על אתר קשר, 25 חיילים נמצאים באחריותו.

“רציתי בהתחלה להתגייס למג"ב, להמשיך את השירות של אבא, אבל בגלל מה שעברנו חשבתי ללכת על בטוח", הוא מספר. “שאלתי איפה אוכל ללמוד ולתרום לצבא? כאן, כחלק מהשירות, אתה יכול לפתח את עצמך ברמה האישית והפיקודית. לא האמנתי שכחייל הצבא ייתן לי לגעת במערכות כל כך יקרות. מערכות שבאזרחות אתה צריך לעבור אלף ואחד דברים עד שהמנכ"ל ייתן לך רשות להתקרב אליהן. אז אני לא רק נוגע אלא גם יודע להתעסק איתן.

צובר ידע, שותף לתהליכים, מרגיש שאני תורם לא פחות מהלוחם בשטח".

ממש כשהודיעו לעידו שהוא מיועד לקורס מפקדי צוותים, נפלה עליו בשורת איוב חדשה. “בוקר, אני מתארגן על מדים, בדרך לעלות לבסיס, ואמא יושבת על הכורסה בסלון ומתלוננת", הוא נזכר. “אני שואל אותה מה קרה. היא הסבירה שיש לה כאבים ברגל. מיששתי והרגשתי גוש ליד המפשעה. אמרתי לה שזה גוש. ישר ידענו. סרטן מסוג מאוד נדיר שישב על הדופן של שלפוחית השתן, שלב 4, עם גרורות. הגילוי היה באוקטובר 2015. אחותי נפטרה בדצמבר 2012. הרופאה שמעה את ההיסטוריה ואמרה שלא יודעים מה מקור המחלה, אבל יודעים שמצב נפשי משפיע על הגוף".

הפעם כבר לא היה מישהו אחר. עידו ביקש מהצבא חופשה מיוחדת כדי לטפל באמו החולה. “הצהרתי שאני לא מתכוון להשתחרר ושאתן את המקסימום לצה"ל, לצד הטיפול באמא", הוא מספר. “הצבא הבין ותמך. זו מסגרת לא פשוטה, אבל היא העניקה לי ברגעים הכי קשים. הצבא היה לפעמים המקום הנורמלי והיציב היחיד בחיי. מישהו שהקשיב לי. אני מעריך את העובדה שהמפקדים לא הסכימו לוותר עלי".

ג'וסלין עברה טיפולים אינטנסיביים במטרה לנקות את הגרורות ואז להסיר את הגידול הסרטני. ימים ארוכים היא הייתה מרותקת למיטה ועידו לצדה. תוצאות הטיפולים היו בהתחלה מעודדות. כשעלתה השאלה אם הבן ייצא לקורס פיקודי, האם אמרה שתוכל להסתדר בלעדיו.

“סיימתי את קורס מפקדי הצוותים בהצטיינות", ביטון מספר. “היה חשוב לי שאמא תרגיש גאווה. טקס הסיום היה האירוע האחרון שבו היא ראתה אותי מקבל משהו. באה מאוד חלשה".

הטיפולים שג'וסלין עברה לא ממש עזרו, הסרטן התגבר על הרעלים שנשלחו להכריעו. “שאלתי את הרופאה מה סיכויי ההחלמה, כי אני תמיד מדבר בסיכויים", עידו נזכר. “בהתחלה היא לא רצתה לספר, אבל לאט–לאט הבינה שאפשר לדבר איתי. למדתי הרבה על המחלה, חקרתי באינטרנט ימים ולילות. הרופאה אמרה שאין סיכוי וכדאי שניכנס להוספיס בית. אמרתי שאני מבין, אבל ננסה עד שהנשמה תצא. קראתי על טיפולים שבהם מחזקים את מערכת החיסון כדי שהיא תחסל את הסרטן. הצגתי את הטיפול בפני הרופאה, והיא אמרה שיש סיכוי של 10% שיצליח. הטיפול היה יקר, אז דוד שלי חזר מחו"ל ועזר במימון. גם הטיפול הזה לא עזר".

ג'וסלין העבירה את חודשיה האחרונים בבית. אחות הייתה מגיעה פעם בשבוע כדי לתדרך את עידו איך לטפל באמו. הוא הפך את הדירה לבית מרקחת. “מטפל באמא ביד אחת, ביד השנייה באחותי", הוא נזכר. “כביסות, אוכל, ניקיונות, כי הבית צריך להיות סטרילי. אמא הייתה חולה, לא היה לה כוח, ופתאום הבנתי איזה לב ענק יש לה. כשלא יכלה לשים אוכל על השולחן, הייתה מחבקת, מנשקת ואומרת כמה היא אוהבת אותי. ידעה שהיא חלשה ולא יכולה להעניק את מה שהייתה מעניקה פעם. ושם הגיעו המילים שהיו חסרות בילדות. פתאום אתה שומע אותה מדברת אלי. אוהבת, מעריכה, גאה. אמא נפטרה

בלילה שבו ביקשה ממני לישון לידה. התעוררתי וראיתי אותה ללא רוח חיים. הרגשת פספוס עצומה.

“כואב לי שהתפספסה הפרידה, המילה האחרונה. לפני שאבי נפטר הציעו לנו לבוא לבית החולים. כילד פחדתי. עד היום יש לי סרטים שאם הייתי בא ונוגע בו, הוא היה נרפא. מאחותי, שהייתה בתרדמת, לא הצלחנו להיפרד, ועכשיו מאמא. למה דווקא כשאני קם היא ללא רוח חיים? למה לא נשארתי ער? לא הצלחתי להחזיק לה את היד עד הסוף. אחותי נועה ישנה בחדר הסמוך וחשבתי איך מתמודדים עם הסיטואציה. יש אמא מתה ויש אחות קטנה שככה פותחת את הבוקר. הבאתי את נועה בצורה עדינה, הסברתי והיא ראתה תמונה שאי אפשר להסתיר. משם נכנסים למצב רובוט. קודם כל אני מזמין משטרה, זה הרי מוות בבית. אחרי זה את חברה קדישא. היום כשדיברתי איתך לא בכיתי, כי אני מתבייש, אבל זה קשה כשאתה מרים את הגופה, סוחב, ועוד את אמא שלך".

אתה אז בן 22, גיל שבו עדיין יש צורך בגב תומך.
“אני מסתכל קדימה. לא קורא לזה להתגבר אלא לחיות לצד הכאב. אלה חללים שאי אפשר לסתום. אבא, אמא ואחות. אני חושב על זה כל יום, כל רגע שיש קצת שקט. חוזר הביתה והוא ריק. לפעמים אני צוחק ואומר: ‘חבר'ה, בואו, יש לי בית ריק'. אני מבין היום כמה תחזוקת הבית לוקחת זמן. יש סל אנרגיות מסוים שאתה צריך לדעת לשחק איתו. אז לפעמים הכביסה לא מאה אחוז והאוכל לא הכי מושלם, אבל זה כבר לא מה שישבור אותנו".

אתה אדם מאמין?
“מסורתי ומאמין שיש אלוהים. לא תמצא אותי מאשים: ‘למה עשית לי את זה?'. אני קצת לומד קבלה. כשאמי נפטרה, המחנכת מכיתה ח' הגיעה והבטיחה שתהיה איתי לאורך כל הדרך. היא מטפלת בשיטה שנקראת ‘מוח אחד'. טיפול שאתה מעלה חוויות שחווית ואתה לא מודע אליהן. ממנה למדתי הרבה להתמודד עם האובדן. היא לימדה אותי להבין שמוות - קצת קשה לי להגיד את זה - אבל הוא לאו דווקא דבר רע. אין מה לעשות, הייתי רוצה שהם יהיו לצדי, אבל הם לא, והעולם הבא הוא כולו טוב. היום אני בונה את עצמי, אני הגב הכלכלי של עצמי. החלום הוא להקים משפחה חמה ואוהבת. המחשבה היא לא רק שאתה חי, אתה גם חי טוב".

בדרך הנכונה

עידו ממשיך לגור באותה דירה שבה גדל בקריית גת עם אחותו נועה בת ה–16. הוא האפוטרופוס שלה, משגיח שהיא הולכת מדי יום לבית הספר ומגשימה את החלום שלה. אחרי כל מה שעברה בחיים, היא מעוניינת להיות רופאה, ולדבריו היא בדרך הנכונה.

“המבט שלי על החיים שונה מצעירים בגילי", ביטון אומר. “אני רואה את זה בגישה. אני אוהב מאוד את החיים, מעריך כל יום שאני נושם. אצלי כל דבר הוא לא מובן מאליו. לא יודע מה זה להתפנק ויודע להגיד תודה על מה שיש. לפעמים בבסיס אני אומר לחיילים: ‘קיבלתם מתנה, אז מה אתם שבוזים? תתעוררו. נותנים לכם זהב בידיים, ידע שמעטים באזרחות מתעסקים בו, ואתם רואים את חצי הכוס הריקה? תרימו את עצמכם, עופו'".

דירת משפחת ביטון המצומצמת נמצאת היום בשיפוצים. “החלטתי לעשות שינוי גדול עם קצת עזרה מדוד שלי", עידו מספר. “מחירי הדיור גבוהים, לעבור דירה זו כרגע לא אופציה, אז אמרתי שנשפץ. אנחנו מניחים פרקטים בחדרים, צובעים את כל הבית, ריהוט חדש. כשאמא הייתה בחיים, הקירות היו מלאים בתמונות של אבי ואחותי. כשהיא נפטרה, אמרתי: ‘עצור'. אני לא יכול שבכל מקום שאלך תהיה תמונה. הזיכרון הוא חלק ממך, הוא לא צריך להיות תלוי על קיר, אז הקמתי פינת הנצחה קטנה. בית צריך להיות מקום שחיים בו, שנעים להיות בו. אני לא מאמין גדול בלשבת מול אבן בבית העלמין. הם איתי, אני בשיח קבוע איתם".

מתי הם הכי חסרים?
“בחגים, כשאמי הייתה מלכדת את המשפחה. בהצלחות הקטנות כשאין את מי לשתף. אצל מי אתגאה? ‘אבא עשיתי', ‘אמא, תראי מה קיבלתי'. אז אני מדבר עם אחותי: ‘אני מצליח, את גם יכולה'. בתחזוקת הבית כשאני עושה כביסה, מכין אוכל, עולה לי בראש אוטומטית אמא. אבל אז אני נותן חיוך קטן של ניצחון. הופך את החביתה לצד השני, שם בסנדוויץ' וממשיך. הרי בסוף כולנו נסיים את החיים, יש סטארט וסטופ, אז עד שנגיע תן לי לעשות היסטוריה, לכתוב אגדה. אני תמיד אומר: ‘זה סיפור חיי, בוא נצלם סרט, אבל את הסרט הכי טוב בהוליווד'. ככה אני".