החיילים של יחידת מגלן, בייחוד אלה שנמצאים בתקופת ההכשרה האינטנסיבית, רגילים לערוך ניווטים רגליים ממושכים ברחבי הארץ. זה רק הכרחי כשמדובר ביחידת קומנדו מהיוקרתיות בצה"ל. אלא שלפני כשבועיים עברו החיילים שנמצאים במסלול ההכשרה ניווט שונה מהרגיל, שהצליח לרגש אותם והותיר עליהם את חותמו לימים רבים.
הניווט המיוחד התרחש ימים ספורים לפני ערב פסח, או אז הגיעו הלוחמים לעתיד לחאן שער הגיא, שם פגש אותם אדם מבוגר שאינו מן הנוף הצבאי המוכר להם: תא"ל (במיל') ד"ר יצחק ארד, עוד רגע בן 92. ארד הוא איש פלמ"ח בעברו שנלחם במלחמת העצמאות בקרבות בדרך לירושלים וגם ניצול שואה, שהפך ברבות השנים להיסטוריון שחקר את הטרגדיה היהודית וכיהן כיו"ר הנהלת "יד ושם".
לעתים קרובות מזדמן לארד לספר את סיפור חייו בפני קהלים שונים, אבל טרם הזדמן לו לשתף במורשת הקרב שלו קבוצה של חיילים צעירים באמצע יום אימונים. ארד לא ויתר על ההרצאה הזו בגלל סיבה חשובה: לצד לוחמי מגלן ישבה גם הנכדה שלו, עדי ארד, שמשמשת ראש מדור ניווט ביחידה.
"חבר'ה, תכירו, זה סבא שלי", אומרת עדי, שמתקשה תחילה להסתיר את ההתרגשות בקולה כשהיא מציגה את סבה לחיילים שאותם היא חונכת זה כשנה. היא לא לבד: ההתרגשות הרבה ניכרת גם בסבה שעומד מול החיילים במקום שאותו הוא מכיר כל כך טוב מימי המלחמה, ושסמוך אליו יתקיים בתוך שעות ספורות הניווט שמובילה נכדתו.
לעדי (21), מאבן יהודה, שמור מקום של כבוד ביחידה: היא האישה הראשונה שמשמשת בה בתפקיד ראש מדור הניווטים, תפקיד שעד כה אויש על ידי קצין לוחם משורות היחידה. במסגרת תפקידה היא בונה את הניווטים ומוציאה אותם לפועל, מכשירה את המדריכים ולעתים קרובות מגיעה עם החיילים לשטח. היא הפכה לראש המדור לאחר ששירתה כמדריכת ניווטים ביחידה, תפקיד שאליו הגיעה כמעט במקרה.
עדי, שמתמודדת עם בעיה רפואית שבגינה הייתה פטורה מגיוס, החליטה להתנדב לצבא. לפני השירות למדה במשך שנה במכינה הקדם־צבאית "ערבה–חצבה". בשנה הזו, שבמהלכה גם חזרה בתשובה, למדה לנווט יחד עם שאר חבריה למכינה. באחת הפעמים שתרגלו ניווט הבחין המדריך יוצא יחידת מגלן, שהחניכה הצעירה ניחנה בכישורים מרשימים. הוא הציע לה להתראיין לתפקיד ביחידה, היא נענתה להצעתו המפתיעה - והתקבלה.
"עברתי הכשרה שכמוה בנות לא עושות וכוללת חצי שנה של ניווטים", היא מספרת בגאווה. "הייתה לי הזכות לעבור את החוויה הזו". העובדה שהייתה האישה היחידה שם לא הפריעה לה, ואם כן זה משהו שכיום היא צוחקת עליו: "אני זוכרת שהשיער שלי נתפס בסבך ולמרות שהבנים היו נכונים לסייע, הייתה חסרה לי חברה שתבין מה זה אומר ותזדהה איתי".
לאחר כשנה ושמונה חודשים בשירות הסדיר, החליפה עדי את ראש המדור, ומה שבטוח לא אכזבה: ביום העצמאות אשתקד קיבלה אות מצטיין הנשיא על עבודתה ביחידה. "תחום הניווט מאוד חשוב לפיתוח הלוחם ביחידת מגלן מבחינה מבצעית, כך שיש לי זכות להיות חלק גדול מההכשרה".
המורשת של טולקה
חוט מקשר עובר בין הסב לנכדה, על אף 70 השנים שמפרידות ביניהם. שניהם כמו נולדו לסלול לעצמם דרכים חדשות, גם אם הקשרי הזמן והמקום רחוקים אלה מאלה כרחוק שמיים מארץ.
ארד נולד בליטא כיצחק רודניצקי, עבר בילדותו עם הוריו לוורשה שבפולין, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש ורשה בידי הנאצים נמלט עם אחותו חזרה לליטא, והוא רק בן 12. כשגם לשם הגיעו החיילים הגרמנים, הוא מצא את עצמו בגטו בעיר, והועסק על ידי הגרמנים במיון נשק סובייטי שנפל לידיהם.
יחד עם קבוצה מחתרתית שארגן ושגנבה נשק ממחסני הצבא הגרמני, ברח ב–1943 מהגטו והצטרף ליחידת פרטיזנים לא יהודית. שיתוף הפעולה נמשך עד ששוחרר האזור בידי הצבא האדום. בהמשך הצטרף טולקה, כך כונה ארד, לצבא הסובייטי ונלחם בשורותיו עד תום המלחמה. הוריו, סביו, סבותיו וכל בני הדודים שלו נספו בשואה.
ב–1945 עשה דרכו באוניית מעפילים לישראל ולאחר מספר שבועות כבר מצא עצמו בקורס טיס של הפלמ"ח ושימש כטייס בתחילת מלחמת העצמאות. לאחר שהתברר כי הוא עיוור צבעים, עבר ארד להיות קצין החבלה של חיים לסקוב במבצע נחשון, לחם בקרבות בירושלים ולקראת סוף המלחמה השתתף במבצע חורב. לאחר הקמת צה"ל המשיך בתפקידי פיקוד, עלה בסולם הדרגות והתפקידים בחיל השריון ועם סיום מבצע סיני קיבל את הפיקוד על גדוד שריון שמפקדו נפל בקרב.
לאחר מלחמת ששת הימים התמנה לקצין חינוך ראשי, והיה הראשון שהגיע לתפקיד זה מפיקוד ביחידות שדה. ב–1972 פרש מצה"ל בדרגת תת–אלוף, אך שב לשירות בן שלושה חודשים במהלך מלחמת יום הכיפורים, כדי לאמן לוחמי שריון לפני צאתם לחזית.
את סיפור מורשת הקרב שלו מתחיל ארד מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ועובר לספר על הקרבות שהתרחשו באזור זה ממש במהלך מלחמת העצמאות. ארד מתאר את ההיתקלויות, את השיירות שעשו את דרכן לירושלים ומזכיר את החברים הרבים שלא שבו מהמלחמה.
הקול שלו רועד כשהוא מתאר איך הגיעה אליו הבשורה על הקמת המדינה. בזמן שדוד בן־גוריון אמר "אנחנו מכריזים בזאת", וכשהמונים יצאו לרקוד ברחובות, הוא היה בעיצומה של הלחימה. מאוחר יותר, כששכב במארב תחת מטח יריות ברכס משלטים עם שלושה חברים מהיחידה: אהרון (ג'ימי) שמי, שמואל גלינקא וזיוי צפרירי, "שמענו שיש מדינה. שמחנו כמובן", הוא אומר. "אבל לא הפסקנו לירות בחזרה".
אף אחד מחבריו לא זכה לראות את המדינה צומחת ומתפתחת: גלינקא וצפרירי מצאו את מותם במבצע סיני, ושמי נהרג בקרבות של מלחמת העצמאות באזור בית שמש. הספר שהוציאו הוריו לזכרו, "חברים מספרים על ג'ימי", נחשב לספר ההנצחה הראשון שיצא בישראל ואחד המשפיעים בהם, עד שגם חיילי מגלן הצעירים מכירים אותו.
"אתם רואים את משאבות המים?", מצביע ארד על מבנה ששוכן מעבר לכביש. "שם הייתה כתובת הגרפיטי של ברוך ג'מילי, וזו הייתה הנקודה שבה היינו מחכים שיגיעו שיירות ויפרצו את הדרך. הייתי צריך להיות מוכן לפרק את המוקש, את המלכודת. מיקשנו את החאן הזה כאן, כי פחדנו שהערבים ינסו להיאחז בתוך הבתים האלו.
"בחטיבת הפלמ"ח הראל היו קרוב ל–400 הרוגים, ועוד הרבה פצועים", ארד ממשיך תוך שהוא נזכר בכאב. "הקרבות נערכו בלילה בדרך כלל, ביום היינו מכינים מראש מה שצריך וקוברים את החברים שנפלו ובלילה הבא שוב נלחמים. לא אשכח את החייל שהתמוטט לנגד עיני מפגיעת צלף. כשהתקרבתי לסייע, ראיתי שמדובר בחייל שלי, אבל כבר אי אפשר היה לעזור לו. ליטפתי אותו בפניו והמשכתי הלאה".
מבין עניין
עדי, צעירה חייכנית ומנומשת, שמשדרת סקרנות גדולה ושמחת חיים בהליכותיה, מגלה תווים מובהקים של הסב, שגילו הקשיש לא עולה בקנה אחד עם הלהט וההתרגשות שבהם הוא מדבר אל חיילים. כמעט בכל פעם שסבה מזכיר מקום שחייליה הלכו בו, מתערבת הנכדה ומציינת זאת בהתלהבות בפני החיילים. "הסיפורים שאני שומעת מסבא התרחשו באותם מקומות שאנחנו מנווטים בהם בלילות", היא אומרת לחייליה. "אני שומעת על המקומות האלה מגיל קטן, ולכן תמיד עובר לי בראש כמה זו זכות ללכת שם".
בחלק מהמקרים הם משלימים זה את דבריה של זו: "רואים את הגבעות ממול?", מצביע הסב והנכדה מחדדת, "זה רכס משלטים. אתם זוכרים? אנחנו מנווטים שם לא מעט. השיירות עברו פה בדרך לירושלים". מדבריה והתלהבותה הרבה נראה כאילו חוויותיו של הסב עברו אליה בירושה. "כשהחבר'ה עוברים פה בניווטים סמוך למבנים שביניהם נערכו הקרבות, מבחינתם זה מובן מאליו", היא אומרת. "עבורי זה ממש לא מובן מאליו ומרגש בכל פעם מחדש".
"הרבה פעמים סיפרתי לו על המקומות שבהם ניווטתי, גם פה, גם בנגב וגם בגליל והוא הכיר את אותם צירים", מוסיפה עדי. "יש לו סיפורים שונים לגמרי על הדרך שבה הם הצליחו לחצות את השבילים בקושי רב".
כשאני שואלת את ארד אם נכדתו עדי מזכירה לו את עצמו, הוא צוחק ואומר: "היא–היא ואני–אני, שנינו ביחד וכל אחד לחוד". "סבא שטותניק", מוסיפה עדי בחיוך אוהב. "למדתי ממנו לעבוד ברוח טובה ובחיוך. אני מתייעצת איתו, וזה לא מובן מאליו שאפשר להתייעץ עם סבא. אבל זה סבא שמבין עניין ושתופס מהר לא רק בכל מה שקשור בצבא". רק שעדיין לא יצא להם לנווט ביחד. "אומרים שנווט טוב הוא אחד שסומך רק על עצמו", היא מהרהרת. "אני עוד לא יודעת מה זה אומר, כי אני לא סומכת רק על עצמי ולמדתי מהמון אנשים".
השניים משתפים זה את זה בחוויותיהם, אך לא באופן מלא. בכל זאת, סודיות צבאית היא ערך חשוב. "אני מניח שכיום יש כבר טכנולוגיה חדשה ומכשירים מתקדמים, אבל היא אף פעם לא סיפרה לי עליהם", אומר ארד. "זה נכון שיש מכשירים וחידושים והיחידה נעזרת בפלאי הטכנולוגיה, כי בסופו של דבר אנחנו מתכוננים לאויב של שנת 2018 ולא לפלישתים", אומרת עדי וממהרת להוסיף, "יחד עם זאת אין דבר טוב מהמוח האנושי לפענח את המפה הבסיסית, ובסוף אנחנו צריכים לסמוך גם על האינסטינקטים שלנו ולא להסתמך רק על הטכנולוגיה. וזה מה שאני מלמדת את החבר'ה".
אומנם עדי היא ראש מדור ניווטים של החטיבה כולה, אבל את עיקר זמנה היא מעבירה בהכשרה של החיילים החדשים. "הם עוברים המון תרגילים ושעות ניווט שמכינים אותם למבצעים שיעשו כלוחמים. העבודה שלי היא בעיקר ללמד אותם להכיר את השטח, לנשום אותו ולחיות אותו. מעבר לניווטים, מה שאני מתרגלת פה עם החבר'ה הלוחמים זה את הכרת הארץ שלנו.
"עוד לפני שאנחנו הולכים וכובשים מקומות ויעדים, אין דבר חשוב יותר מלהכיר את הארץ, ואין דרך טובה יותר ללמוד מאשר דרך הרגליים. וזה מה שאני אומרת לחיילים שלי: צאו לטייל, תסיירו, תכירו את שבילי הארץ. טוב, יש לי אהבה גדולה לארץ. הגעתי לצבא 'צהובה–מכיניסטית', מורעלת, ואני יוצאת עוד יותר מאוהבת". "היא יוצאת לשביל ישראל עוד מעט", אומר ארד מלא גאווה של סבא.
אקורד הסיום
האירוע יוצא הדופן שהפגיש בין סבה לחייליה הוא במידה רבה סגירת מעגל עבור עדי שמשתחררת בימים אלו משירות צבאי לאחר כשלוש וחצי שנים. "השירות הצבאי הוא חוויה בפני עצמה, אבל בסוף כשהחוויה מתחברת לדברים שגדלתי עליהם זה משהו אחר. מגיל צעיר אני חיה על הסיפורים של סבא, והתגייסתי לתפקיד הזה הרבה בהשפעתו, בין שכעידוד ישיר או עקיף. אני שמחה על החוויה שחוויתי".
ארד מצדו, בזהירות שאופיינית למי שניסיון החיים שלו טומן חוויות קשות, נמנע, לדבריו, מלנקוט במונח "שמח". "אני מרוצה מאוד מהדרך שלה, ומאוד מעריך שהיא רצתה והלכה למסלול הזה", הוא אומר, "במיוחד בהתחשב בכך שהיא מתנדבת".
"אנחנו חיים במציאות שבה עוד לא סיימנו את מלחמת הקיום שלנו", אומר ארד בצער. "כשנלחמנו פה במלחמת העצמאות, ידענו שאם אנחנו לא מנצחים נמצא את עצמנו בים. כניצול שואה עברה לי ברקע המחשבה שאם לא נצליח, אז זה יהיה האקורד האחרון של הקיום היהודי בכלל".
חוויותיו של ארד ממלחמת העולם השנייה והפחד מאותו "אקורד סיום" שזורים באופן הדוק עם חוויותיו מהמקום הזה בשער הגיא. "כולנו ניצולי שואה", הוא אמר לחיילים הצעירים שישבו מולו. "אילולא נבלמו כוחותיו של רומל באל–עלמיין שבמצרים, היטלר היה מגיע עד לארץ ישראל והמפעל הציוני היה מושמד".
הפער בין ארד ללוחמים הצעירים ממגלן הוא יותר מאשר 70 שנה - זהו פער בין מי שחווה על בשרו את התחושה שהכל עלול להיגמר לבין הדור שידע את השואה רק מסיפורים וכשהחרב שאיימה על עתידו של העם היהודי כבר הוסרה מעל הצוואר. "התחושה שהשואה יכולה לשוב ולהתרחש ליוותה אותי באותה התקופה, כשהכל עדיין היה מאוד טרי", הוא אומר. "החברה הישראלית לא הכילה אז את הטרגדיה, אבל אצלי החוויה הייתה נוכחת. הכל היה ברצף: השואה, המלחמה באירופה והמלחמות בארץ, ולא היו אז המונחים שיש כיום כמו 'להכיל', 'לעכל', להגיד עברתי את זה.
"לא חייתי את העבר ואני לא חי את העבר, כי מבחינתי זה עדיין לא נגמר. גם כיום יש סכנות קיומיות על ישראל ומציאות ביטחונית קשה שבה צריך את צה"ל כצבא חזק. אני אומנם כמעט בן 92 אבל זוכר מה זה לחיות תחת איומים".
ואולי בגלל זה לארד חשוב שאף אחד לא ישכח. "כשהייתי קצין חינוך ראשי, וידאתי שנושא השואה יתפוס יותר מקום במערכי השיעור של המפקדים", הוא מציין. "נקודת מפנה הייתה כשיגאל אלון, אז שר החינוך והתרבות, פנה אלי והציע לי את תפקיד יו"ר הנהלת 'יד ושם'. הסכמתי לקבל את התפקיד וכך עשיתי את המעבר מהחיים בהווה לחיים בעבר. ראיתי בזה לא רק את ידיעת העבר כדי לדעת מה התרחש בעבר, אלא גם את ידיעת העבר כדי לדעת את העתיד".
במקביל לעבודתו ב"יד ושם" עסק ארד במחקר. את עבודת הדוקטור שלו עשה בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, ונושאה היה "שואת יהודי וילנה ומאבקם נוכח הכיליון". הוא כתב וערך ספרים רבים בנושא, השתתף בכתיבת "האנציקלופדיה של השואה", חקר את מבצע ריינהרד, שבמהלכו נרצחו 1.7 מיליון יהודים וזכה בפרס על ספרו "תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים". "בזמן המחקר קראתי כל הזמן עדויות ומשפטים של גרמנים שעסקו בהשמדה, וחייתי את העבר כל יום. זה ליווה אותי בחוזקה, אבל אף פעם לא היה מוטו בחיים שלי, אלא שחשוב לזכור וחשוב להזכיר".
מאחר שהנושא כל כך חשוב לו ובוער בעצמותיו, ארד לא מתעייף. מול חיילי מגלן, כשהשמש קופחת על ראשו, הוא עומד איתן ומשחזר את עברו ויורד לפרטים הקטנים ביותר, עד כמה שכושר הזיכרון הפנומנלי שלו עומד לו.
"השואה והקמת המדינה התרחשו בתוך פחות מעשר שנים. רצה הגורל ואני הייתי פעיל בשתי החוויות הגדולות הללו", הוא אומר. "זה משמעותי במיוחד עכשיו, בשנת ה–70 למדינה. הבעיה היא שכיום כבר אין אנשים בגילי שחוו את שתי החוויות האלה ומסוגלים לספר עליהן. מעטים מאוד מסוגלים לעמוד פה במשך שעה ולדבר על כך, לכן אני מקבל אינסוף פניות בבקשה להרצות. לצערי הרב, אני נאלץ לסרב לפעמים, כי אי אפשר תמיד להגיע לכולם".
ארד הוא אב לשלושה, סב ל–11 נכדים ולשישה נינים. אשתו נפטרה לפני שלוש שנים. לפני כעשור עבר להתגורר בדיור מוגן. הוא מטפח תחביב שתמיד חלם עליו אך לא הספיק לממשו באופן מלא. "אני שר במקהלה", הוא מספר בחיוך. "תמיד אהבתי לשיר: אבי היה חזן, כך ששרתי בבית הכנסת, אחר כך השתתפתי במקהלה בבית הספר הסובייטי ועם הפרטיזנים שרנו הרבה. כל החיים אמרתי שאני צריך לחזור לשירה, והנה, כיום אני שר שירים רוסיים מהילדות".