לבנונים שעבדו בשביל השב"כ עותרים נגד המדינה: "בשבילה אני שקוף לחלוטין"

זו הייתה קבוצה מיוחדת ואיכותית מאוד של כמה עשרות אנשים שנבחרו בקפידה, רובם לאחר ששירתו בצבא דרום לבנון. מדינת ישראל גייסה אותם באופן מלא לגופי המודיעין השונים: עשרות בודדות ליחידה 504 בצה"ל, מעטים עבדו עבור המוסד, וקבוצה נוספת גויסה לשב"כ ועומדת במרכז סיפור זה.

הם נשאו תעודת קציני ביטחון ישראליות, הפעילו מקורות, גייסו סוכנים לבנונים וחקרו שבויי מלחמה בכלא אל־ח'יאם בדרום לבנון. דבר היותם סוכני מודיעין של ישראל לא היה בבחינת סוד בלבנון, ותרומתם למודיעין הישראלי הייתה חיונית בצורה יוצאת דופן, אומרים גורמים הבקיאים בנושא. הם שיתפו פעולה עם אנשי הקשר והקצינים הישראלים, ושימשו למעשה כעובדי שב"כ לכל דבר ועניין. השב"כ סימן את מי הוא רוצה, והרכזים הלבנונים פעלו לגייסם. חלקם, הבכירים יותר, גם ניהלו חקירות באופן עצמאי, כאנשי שטח של גופי המודיעין. במהלך השנים בלבנון הם אף קיבלו משכורת כפולה - אחת דרך צד"ל, והשנייה באופן ישיר מול שב"כ.

הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בקיץ 2000 שינתה את מסלול חייהם. כמעט כולם השאירו חלק ממשפחתם מאחור ואת רוב רכושם.

כעת, 17 אנשים שהועסקו על ידי השב"כ עותרים נגד המדינה באמצעות עו"ד עומר יעבץ ועו"ד דפנה הולץ־לכנר. לטענת העותרים, המגובה גם בעדויות שבידינו, גם מצד אנשי שב"כ לשעבר, הפרה ישראל התחייבות שלטונית והפסיקה לשלם את הגמלה החודשית שלה התחייבה ערב הנסיגה. גורמים מוסמכים מטעם המדינה הבהירו באופן חד־משמעי לסוכנים הלבנונים כי בשל פעילותם הביטחונית הרגישה, הם חייבים לעבור לשטחה עם הנסיגה, כשהמדינה מתחייבת לשלם גמלה ראויה שתאפשר להם להתקיים בכבוד.

שווים פחות
לפנות בוקר ביום הנסיגה, ב־24 במאי 2000, קיבל א"ח, אחד הסוכנים הלבנונים הבכירים (השם המלא שמור במערכת), את הטלפון הדרמטי ממפקדו הישראלי: "תארוז ותגיע לשער פטמה, צה"ל יוצא מלבנון".

גם הסוכנים האחרים קיבלו את הטלפון הישיר. ההודעה לא נחתה עליהם בהפתעה: בחודשים שקדמו לנסיגה, במפגשים עם הקצינים והרכזים הישראלים בנהריה ובלבנון, זה נאמר להם במפורש. האינטרס הישראלי להוציא אותם משם לא היה רק עניין ערכי - הישארותם עלולה הייתה לגרום לנזק מודיעיני. א"ח מספר על מספר פגישות שנערכו במטולה בחודשים לפני הנסיגה, שבהן נאמר להם: "אהוד ברק לא משחק. תהיה נסיגה בקרוב, תארגנו את המסמכים שלכם, את הכסף, עבדתם קשה למען ישראל, ועכשיו הגיע הזמן שלכם לנוח". חשוב להדגיש כי המסר שהועבר לסוכנים היה ברור: אין להם כל ברירה אחרת אלא לעזוב את לבנון.

בשיחות עלה גם הנושא הכספי. בעתירה שהגישו עורכי הדין יעבץ והולץ־לכנר לבג"ץ מצוין כי ההתחייבות הייתה למשכורת לכל החיים, בית צמוד קרקע ורכב. התנאים, שנמסרו להם מפי בכירים בשב"כ שאיתם עבדו בלבנון, הובטחו גם לסוכנים האחרים ששירתו ביחידה 504 ובמוסד. ההטבות היו אמורות להקנות להם ולמשפחותיהם ביטחון כלכלי וחיים בכבוד בישראל.

ההבטחות מגובות בעשרות תצהירים של הסוכנים הלבנונים שהוגשו במסגרת העתירה לבג"ץ, והן מצד גורמים לשעבר במערכות המודיעין השונות, שאישרו בפנינו כי אכן הייתה התחייבות כזו, שנמסרה לסוכנים שהשתייכו לשתי הקבוצות: קבוצת השב"כ וקבוצת 504. למרות זאת, בעמדתה הרשמית כפי שהוצגה לאחרונה בבג"ץ, טוענת המדינה כי לא הייתה התחייבות שלטונית כזו.

בנוסף להתחייבות שהופרה, עוסקת העתירה גם בהפליה בין הקבוצות - קבוצת סוכני השב"כ אל מול הקבוצה של יחידה 504. אלה שעבדו תחת 504 קיבלו כבר מהשלב הראשון לאחר הנסיגה תנאים טובים ומשכורת גבוהה יותר מהקבוצה של השב"כ. הם עדיין מקבלים משכורת חודשית מהמדינה, אף שעכשיו נראה שגם הגמלה הזו בסכנה.

לטענת העותרים, ההפליה אסורה ובלתי מוצדקת.

שופטי העליון חנן מלצר, דפנה ברק־ארז ועופר גרוסקופף קיימו דיון בדלתיים סגורות במעמד המדינה בלבד, ללא נוכחות העותרים, וקיבלו את עמדת המדינה: "הטענות בדבר הפליית העותרים ביחס לאחרים בהקשר לגמלה, או הטבות אחרות, אינן מתקבלות, שכן הובהר לנו שמדובר באבחנה שיש לה ביסוס ענייני ומשפטי, ולכן הוחלט לדחות את העתירה בהקשר הזה. אבל בכל הקשור להבטחה השלטונית בדגש על הגמלה שהובטחה לעותרים, השופטים דרשו מהמדינה להציג תוך 45 יום תצהירים מפורטים חתומים על ידי מי שהפעיל את הסוכנים הלבנונים, אשר יתמכו בעמדה שלפיה לכאורה לא ניתנה הבטחה שלטונית כזו לעותרים". 

תוך כדי עריכת התחקיר לכתבה, שמתמקדת בקבוצת הסוכנים של השב"כ, התברר לנו שגם לקבוצת סוכני 504, שנהנתה מתנאים טובים יותר, רומזת המדינה על כוונתה לשלול מהם בעתיד הקרוב את הגמלה הקבועה באופן מדורג. גם במקרה הזה המדינה לא רואה בשכר שניתן להם הבטחה לפנסיה קבועה, אלא רק שכר שנועד לסייע להם בתהליך ההשתלבות בחברה הישראלית.

"עד יום הדין"
הבעיות החלו לצוץ כבר לאחר הנסיגה. ארבע שנים נדרשו למדינה להתחיל לשלם את הגמלה שהובטחה, ובתקופת הביניים קיבלו הסוכנים תנאי התאקלמות הזהים לאלו של שאר אנשי צד"ל. ב־2002, בניסיון להסדיר את העניין בתיווך אגף השיקום, נפגשו מספר סוכנים לבנונים עם מפעיל שב"כ שכונה "חיים", שאמר להם בערבית: "הממשלה שלחה אותי להבטיח לכם את התנאים".

ארבע שנים לאחר הנסיגה הרגישו סוכני קבוצת השב"כ שאולי הבעיות נפתרות, לאחר שהחלו לקבל שכר. אך לאחר הסדרת התנאים התברר שקיימים פערים משמעותיים בתנאים: סוכני השב"כ הלבנונים קיבלו 4,000 שקל לחודש, לעומת סכום של כ־7,000 שקל ששולם לסוכני 504. א"ח מספר כי הובטח להם כי מדובר רק בהתחלה ושסכום הקצבה יועלה ויוצמד למדד. עשר שנים נדרשו למדינה לעמוד באופן חלקי בהבטחתה לדירה, כשהקציבה בידי סוכני השב"כ הלבנונים סכום של 627 אלף שקל לרכישת דירה ב־2010.

עורכי הדין יעבץ והולץ־לכנר אומרים כי היחס המפלה נעוץ בסיבה טכנית בלבד. כבר מהשלבים הראשונים טופלו הסוכנים הלבנונים של 504 על ידי היחידה עצמה, ואילו הסוכנים שעבדו עם השב"כ טופלו במסגרת המנהלת לטיפול ושיקום לסייענים, מנהלת שלמעשה מטפלת במגוון רחב של סייענים, בתוכם גם עבריינים ומקורות של המשטרה. אף על פי שפעמים רבות העבודה הייתה משותפת, טוענים עורכי הדין, החלוקה יצרה חוסר שוויון מקומם.

סוכני 504 קיבלו מהמדינה סכום גבוה בהרבה לרכישת דירה, בסך 1.2 מיליון שקל, וגם רכישות אלו התאפשרו רק בשנים האחרונות. בשורה התחתונה, גם הנתון הזה מציב שאלות קשות בפני המדינה, שכן אם אכן לא הייתה התחייבות שלטונית, אז מדוע בסופו של דבר מימנה המדינה סכום משמעותי לרכישת הדירות.

אבל מימוש הזכות לרכישת הדירה היה גם שלב שבו המדינה החלה למעשה בהסרת אחריותה מהסוכנים הלבנונים. כבר ב־2009, לאחר שבמשך שנים ההבטחות להצמיד למדד את המשכורת החודשית ולהעלות אותה לא קוימו ולא ניתנו הסברים מניחים את הדעת, נרמז למספר אנשים שהשתייכו לקבוצת הסוכנים של השב"כ כי המדינה מתכוונת להפסיק לשלם להם את הקצבה.

לאחר רכישת הדירות ב־2010 קיבלו העותרים את הבשורות הרעות: בתהליך מדורג של הפחתה עד לסכום של אפס שקלים, תוך שש שנים, תפסיק המדינה לשלם את המשכורת. ואכן, כיום הם לא מקבלים כל שכר.

העותרים מבינים כיום כי המאבק להשוואת התנאים לסוכני 504 הוא מלחמה אבודה, אף על פי שלטענתם הם ביצעו בדיוק את אותם תפקידים בעלי חשיבות לאומית, תוך כדי סיכון משפחותיהם. מבחינתם, כעת מדובר במאבק על החיים - להבטיח לפחות את הגמלה שהייתה להם. הם, שעזבו את החיים בלבנון ונותרו כמעט ללא כלום, מתארים תחושה של בגידה וחוסר אמון מוחלט במערכת השלטונית בישראל, שהבטיחה להם חיים חדשים.

א"ח מספר את הסיפור המדהים הבא: "חודשיים לפני הנסיגה הצלחתי לעלות על חוליית מודיעין של האויב, שאוספת חומרים על כוחות צה"ל, הבאתי אותם לחקירה, והם הודו בפרטים. מיד התקשרתי לקצין האחראי עלי מהשב"כ, סיפרתי לו את הדברים, הוא אמר שעכשיו רגע לפני הנסיגה כבר אין מה לעשות. 'תאיים עליהם וקח מהם את הטלפונים הניידים', הוא אמר לי, אנחנו כבר לא עוצרים יותר אנשים".

לפני כמה ימים, ממשיך א"ח, חבר מלבנון שמתגורר כיום בשוודיה יצר איתו קשר והעביר לו הודעה שקיבל בטלפון, ככל הנראה מאחד האנשים שנחקרו באותו אירוע, וביקש ממנו להעביר את המסר כי "עד יום הדין הוא מחכה לו".

א"ח אומר כי האירוע החזיר אותו שנים אחורה. "אשתי לא עמדה בזה והחלה לבכות. איך אתה רוצה שאני ארגיש? זה פשוט הורג אותי - הרגשתי כאילו מה שעשיתי בלבנון ושדחפו אותי לעשות היה מאוד מוערך. כשהגעתי לישראל גיליתי שזה אפס ושום דבר. בשביל המדינה אני שקוף לחלוטין. זו תחושה קשה לי ולמשפחתי שאנחנו חיים איתה מדי יום בשנים האחרונות".

הבעיות הקשות בטיפול בלוחמי צד"ל ידועות וכואבות. מבקר המדינה עסק בנושא וקבע בין השאר שהמדינה נכשלה בדרך הטיפול בהם. אם במקרה של לוחמי צד"ל ניתן עוד היה לטעון כי מדובר בקבוצה גדולה, דבר שהקשה על הטיפול והקצאת המשאבים, הרי שבנוגע לסוכני המודיעין המדינה עצמה קבעה שהם משתייכים לקבוצת אוכלוסייה מיוחדת, וכי לנוכח תרומתם הרבה, נכונותם להסתכן והמחירים שהם משלמים עד היום, נקבעו להם תנאים מיוחדים. אבל בניגוד לאמירות, מהסיפור המביש הזה עולה מציאות אחרת, מנוכרת ושונה לחלוטין.

אף על פי שמדובר בעשרות בודדות של סוכנים, הכשל נמשך כבר 18 שנה. במקום לנסות לפתור את העניין המדינה נגררת להכרעות של בית המשפט העליון. במשך שנים חששו סוכני המודיעין הלבנונים לדבר ולפנות לעליון מתוך חשש שזה יפגע בהם בעתיד. גם עכשיו הם חוששים, אבל מקווים שאולי לפחות בבית המשפט קולם יישמע.

מהשב"כ נמסר: "מדובר בעתירה שתלויה ועומדת בבית המשפט, ועל כן לא נוכל להגיב לגופם של דברים. עמדתנו מובאת בפני בית המשפט במסגרת ההליך".