"קרב החרמון? מה אובייקטיבי שם במחקר ההיסטורי עליו או בתחקיר?... רק שני דברים - הזמן והמקום: מתי זה קרה ואיפה זה קרה. כל השאר לא". (אלוף במיל' אורי שגיא, מתוך "הוענק לו עיטור העוז")
במשך 45 שנים חיו בני משפחתו של סרן אפי שניאור על מיתוס ומסתורין. אובדן הבן והאח בקרב הראשון על החרמון במלחמת יום הכיפורים, מהווה אמנם עדות לגבורתו ותזכורת לאופיו הדעתני והמתנדב, אך נסיבות נפילתו, כמו גם רגעי חייו האחרונים, נותרו לוטים בערפל. מה קרה שם באותו קרב עקוב מדם, עד לאן הרחיק הבן בדרך לשחרר את מוצב החרמון ומדוע לא הגיעה אליו פקודת הנסיגה? על כל זה לא דובר.
עיטור העוז שקיבל אפי מצה"ל לאחר מותו לא נתן מנוח לבני משפחתו, שסירבו להסתפק בניסוח הצבאי הלקוני, או ב"תיק החלל", שאת חלקו קיבלו שנים לאחר נפילת אחיו. אך מי שהרים את הכפפה היה בן אחיו של אפי, גל שניאור, אשר בחר בסיפורו של דודו כלבו של פרויקט הגמר שלו בלימודיו האקדמיים. לפרויקט הוא גייס מרואיינים שהכירו את אפי ולחמו לצדו, עמם נמנים אלופים לשעבר בצה"ל, שבמרחק כמעט חמישה עשורים ניאותו לספר הכל, גם את
מה שבשנות ה־70 של מדינת ישראל נדמה שהשתיקה הייתה יפה לו.
התוצאה היא ספר בן 484 עמודים, "הוענק לו עיטור העוז", שפתח תיבת פנדורה של הקרב עצמו, כשבין היתר העלתה שאלות על נחיצות הקרבות שבאו בעקבותיו ועל מידת השקיפות של הצבא אל מול משפחות השכול, העלתה שוב את כאב המלחמה ההיא, ובעיקר הביאה לשבירת מיתוס הפרה הקדושה של צה"ל, שבימי נפילתו של אפי שניאור נראתה בלתי אפשרית, אך שנים אחרי, הופכת לאפשרות ממשית בין דפי ספרו של אחיינו.
"זה היה ברור עוד לפני הפרויקט שלא חקרו, או שחקרו והסתירו. מה שבטוח, לא עשו את שיעורי הבית כמו שצריך", אומר גל שניאור. "אבל אפילו שגדלתי על המיתוס, כשהתחלתי, לא ידעתי לאיזה עומק של דברים אני נכנס".
זיכרון אישי וקולקטיבי
בן 22 בלבד היה אפי שניאור בנפילתו. הוא נולד בשנת 51, כשנה לאחר טרגדיה שחוו הוריו. אחותו הבכורה, דרורה, נפטרה בגיל חמישה שבועות, לאחר שלקתה בדלקת ריאות. אחרי מותה, ובעקבות עבודתו של אבי המשפחה, עזבו ההורים את קיבוץ דברת ועברו להתגורר בבית הספר החקלאי מקווה ישראל במרכז הארץ. אחרי אפי נולדו אחיו הצעירים, עוזי ויאיר. כשהגיעה העת התגייס לחטיבת גולני, שם צמח לקצין. "ידענו שהוא לא רצה להמשיך בצבא. הוא התכוון לפרוש ולפתח את חייו", מציין שניאור. אך אז פרצה מלחמת יום הכיפורים.
שניאור, האחיין, הוא צעיר בן 26, בנו של האח יאיר. השנה סיים את לימודי העיצוב הגרפי במרכז האקדמי ויצו בחיפה. "התעניינתי בטיפוגרפיה, שזה עיצוב האות ועיצוב עם האות", הוא מספר, "במהלך הלימודים התחלתי לעבוד בסטודיו של מעצב הספרים מיכאל גורדון, שהכיר לי את אהבת עיצוב הספר ואת כל תחום הספר כאובייקט אמנותי. כך שידעתי שפרויקט הסיום שלי יהיה ספר. דבר נוסף שידעתי בוודאות הוא שהספר יעסוק בנושא השכול, שבתוכו גדלתי. לא הייתי מעוניין בפרויקט הנצחה קלאסי, שהוא יותר אינטימי. רציתי איזשהו שילוב בין הזיכרון האישי, הדמות האנושית והמשפחתית, לבין החברה הישראלית והזיכרון הקולקטיבי. בהתחלה, תכננתי לקרוא לפרויקט 'תיק חלל', שזה מושג צבאי, חלק מארכיון לוגיסטי של צה"ל, שתמציתו הגיע לאבא שלי בשנת 2002, אך לא במלואו, מטעמי צנזורה. אבל בהמשך הבנתי שתיק החלל הוא לא לב הפרויקט, אלא עניין טכני, קר, שלא מתאר במדויק ומעלים פרטים רבים. זה הביא אותי לטריגר הראשוני של הפרויקט – ההבנה שהקרב הראשון נחשב כישלון, שטואטא מתחת לשטיח והוסתר כל השנים מטעמי כסת"ח ושמירה על האתוס הלאומי של ניצחון במלחמת יום הכיפורים. רציתי לחשוף זאת, להעלות את הקרב מהאוב. בשלב זה חיפשתי שם לפרויקט. אחרי המלחמה, אפי קיבל את עיטור העוז. הצבא והמדינה ניכסו לעצם את אפי כגיבור ישראל, כשהנוסח שהם אישרו מאוד לקוני ומאוד מצומצם. לנוסח הזה אבא שלי הוסיף הערות בעט אדום, שמספרות את הסיפור האמיתי. העיטור הפך להיות שם הפרויקט וגם הכריכה שלו".
קרבות ומכתבי אהבה
ביוני 2017, החל גל שניאור לאסוף מרואיינים לפרויקט שלו. "הייתה הרתמות מרגשת של המשתתפים, אם כי היו כמה שלא רצו, ביניהם גבי אשכנזי (הרמטכ"ל לשעבר - מ"ש)", הוא מספר, "עבור חלקם הקרב הוא נושא כאוב. טראומה".
עשרה מרואיינים גייס למשימה. הבכירים מביניהם הם האלופים (במיל') אילן בירן, מפקדו של אפי בתקופה שלפני המלחמה, ואורי שגיא, שהיה מג"ד 13 כשאפי היה מ"פ בגדוד. לצדם מדברים לוחמים שהכירו את אפי במהלך השרות הצבאי או שלחמו עמו בחרמון, כולל כאלה שהיו לצדו ברגעיו האחרונים, וכן הוריו ושני אחיו.
"כל השנים שמרתי על קשר עם הוריו של אפי. אנשים יוצאי דופן. אין הרבה כאלה בארץ", אומר האלוף שגיא, "גולני זאת משפחה. לא ביולוגית, אבל משפחה. נפגשים לא רק בעצרות זיכרון. לכן, כשגל פנה אלי, מיד הסכמתי להשתתף בפרויקט. למרות הזמן הרב שחלף, אני זוכר היטב את אפי. זוכר הכל מצוין. ישבתי עם גל שעות ארוכות ודיברתי. יש לו תכונה שהיא נדירה אצל ישראלים – להקשיב".
לגבי הביקורת שעולה מהפרויקט אומר שגיא: "לא חזיתי בדברים ולא אחווה דעה על דבר שאני לא מכיר. אם המשפחה מרגישה שלא טיפלו בה
כהלכה – זאת זכותה".
שניאור החל בסדרה של שיחות חופשיות עם המרואיינים. "אמרתי להם 'אפי', אמרתי להם 'מלחמת יום כיפור, הקרב הראשון על החרמון', ומשם הראיון הלך לכיוונים שאותם פיתחנו בזמן אמת".
את העדויות הפך שניאור לספר מרהיב, שכולל תמונות ישנות, טקסט לא ערוך של שיחות, כולל הצעות לקפה, בלבול והתרגשות שאחזו במרואיינים, צחוק ועצב. בספר שזורים גם מכתבי אהבה שכתב אפי למי שהייתה בת זוגו לפני מותו.
אך למרות האסתטיקה והשיח הבלתי־אמצעי, לב לבו של הספר הוא בכל זאת אותו קרב קשה, המחדלים העולים ממנו, הכאוס ששרר באותם ימים והאובדן קורע הלב של חיים צעירים. הקרב הראשון לשחרור החרמון התרחש ב־8 באוקטובר, 1973, יומיים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים וכיבוש המוצב על ידי הסורים. "ההחלטה על הקרב התקבלה בחופזה על ידי מח"ט גולני, אחרי שהגיעו אליו חיילים שברחו מהמוצב", משחזר שניאור, "הם אמרו לו שנותרו חיילים ישראלים על ההר".
אפי, ששמע על כך, התנדב להסתפח לגדוד 17, שיצא לחרמון. הכוח טיפס, תחת אש, במעלה ההר. "הקרב הסתבך עם מארבים סוריים ומתקפות מכל כיוון. בשלב מסוים נודע על כוח סיירת שהסתבך ואפי התנדב לעמוד בראש כוח החילוץ. לפי התיאור של מי שהכירו אותו, הצעד הזה התאים לו מאוד. כשמח"ט גולני, אמיר דרורי, הבין שהקרב לא הולך למקום טוב, הוא הורה על פקודת נסיגה, והכוחות נסוגו. פקודת הנסיגה כנראה לא הגיעה אליהם. יכול להיות שהם לא רצו להקשיב לה. בסופו של דבר, 'כוח אפי' וכוח הסיירת מעולם לא נפגשו. מעדויות החיילים שהיו איתו הבנתי שהוא נהרג ממש בפתחו של מוצב החרמון".
במשך שבועיים וחצי היה אפי נעדר, עד שהמשפחה קיבלה הודעה כי הוא קבור בבית קברות זמני בקיבוץ לוחמי הגטאות. בסך הכל 23 לוחמים איבדו את חייהם בקרב הראשון על החרמון. לדברי שניאור, רגעים חזקים עברו עליו כשראיין את יצחק שניר ואת שלמה יואלי, שלחמו לצדו של דודו בעת נפילתו. "הם היו השניים האחרונים שראו את אפי והם למעשה אימתו, כל אחד בנפרד, את הגרסה, לפיה אפי הגיע עד פתח המוצב וכמעט שלא היה צורך בקרב השני, שהיה עוד יותר עקוב מדם", הוא מספר. "התפקוד היה כושל מצד מי שהובילו, שנתנו את פקודת הנסיגה ולא העלו את גדוד 12, שהיה גדוד עתודה ויכול היה להצטרף".
שניאור מוסיף כי "הקרב לא היה בהיר ולא היה שקוף לחברה הישראלית בכלל ולמשפחות השכולות בפרט. מהספר עולה שהחייל הפשוט תפקד בזמן אמת והדרג הפיקודי לא".
הפרויקט של שניאור הוגש בחודש יוני האחרון. הוא הודפס מאז ב־12 עותקים, שנחים בספרייה המשפחתית.