תמיד תהיה לנו עזה: לא במקרה נשמרת העמימות סביב הרצועה

בישורת האחרונה של מערכת הבחירות יש לסדר היום הביטחוני תפקיד מרכזי. זה קורה אחרי שבועות מהסוערים ביותר שידענו בשנים האחרונות: סיכול פיגוע הרחפנים, התקיפות המיוחסות לישראל בלבנון ובעיראק, פעולת חיזבאללה הכושלת באביבים וברקע - כמו תמיד - עזה. מבחינת מערכת הביטחון היא אולי הגזרה המשנית, אבל נכון לעכשיו הסיכוי לעימות צבאי בדרום נראה מוחשי יותר מתרחיש דומה בצפון. 

בחודשים האחרונים, על פי פרסומים זרים, הגבירה ישראל את פעילותה נגד פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ואיראן מוכנה אפילו להסתכן בהסלמה כדי לעצור אותה. אבל בינתיים הצדדים עדיין בשלב הגישושים. וברקע - המדיניות של ראש הממשלה לגבי שמירה על העמימות בכל הנוגע לצפון, שלדברי גורמים במערכת הביטחון היא עניינית, מקצועית ועקבית.

ההישגים המודיעיניים בצפון, המשך המערכה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ולפי הפרסומים גם בעיראק וחשיפת פרויקט הטילים המדויקים שירתו היטב את נתניהו, גם מבחינה פוליטית. טילי הקורנט של חיזבאללה שפספסו את המטרה סיכמו פרק שבו ידה של ישראל הייתה על העליונה.

מינוף ההישגים בצפון, המאבק בתוכנית הגרעין האיראנית וסיפוח בקעת הירדן היו אמורים להיות נקודת החוזק של נתניהו ומקור להשפעה על סדר היום הציבורי רגע לפני הבחירות. עד השבוע האחרון.

שוב עזה, ולא בפעם הראשונה, טרפה את הקלפים עבור נתניהו והשפיעה על סדר היום הפוליטי בישראל. הפעם עם שיגור הטילים השבוע לעבר אשדוד, שם נאם באותה עת ראש הממשלה.

נתניהו לא ילך לקלפי רק עם הגיבנת של עזה, יצטרפו אליה גם הבדלי התפיסות שהולכים ומתבהרים בין ישראל לארצות הברית בכל הנוגע למשא ומתן עם האיראנים ובראשם המשך הסנקציות, חוסר שביעות הרצון של האמריקאים מהפעולות המיוחסות לישראל בעיראק והאפשרות לפגישה בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לנשיא איראן חסן רוחאני. גם הפיטורים של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון רחוקים מלהיות הנדוניה שאיתה רצה נתניהו להגיע לקו הסיום. 

במישור המדיני נתניהו ידע ימים טובים יותר. אומנם את פרסום "תוכנית המאה" הוא הצליח לדחות, אבל בנושא איראן ארה"ב לא מחכה לביבי - יש לה אינטרסים משלה. גם כלכליים. ועימותים צבאיים ומלחמות הם האופציה האחרונה מבחינת טראמפ.  

 

לצד השבחים שלהם זוכה נתניהו על ניהול האסטרטגיה והמדיניות בצפון, בנוגע לדרום אפשר לקבוע שהמדיניות כשלה ולא רק בגלל התמונה של ראש הממשלה מורד מהבמה באשדוד בזמן שנשלחו לעבר העיר טילים מעזה. לאחר הירי התנהל ויכוח בשאלה מי התנהל נכון יותר - ראש הממשלה, שעזב את הבמה בזמן האזעקה, או הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שנשאר על הבמה.

אולם הוויכוח הזה דחק הצדה את השאלה החשובה יותר: איך קורה ששבוע לפני הבחירות ארגון הטרור של הג'יהאד האסלאמי אינו חושש למתוח את החבל ויורה רקטות לעבר ישראל. כיצד מתנהלת ישראל לאורך זמן באופן זה, שבו ארגון טרור לא חזק במיוחד מרגיש כי חלה עליו חסינות מלאה, גם לאחר פעולה משמעותית מצדו.

# # #

נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים - ארבעה ימים לפני הבחירות - מאפשרת להבין את המדיניות המאופקת שבה נוהגת ישראל כלפי התגברות ירי הרקטות לעברה. לגבי ההתנהלות המדינית והצבאית כבר יש הרבה יותר שאלות פתוחות.

אחת מהן נוגעת לחסינות היחסית שמעניקה ישראל לארגון הג'יהאד האסלאמי, שגם הפעם הוא הגורם הדומיננטי העומד מאחורי ההסלמה הביטחונית ברצועה. הארגון אחראי לירי צלפים לעבר כוחות צה"ל, פעולות שבוצעו לאחר אישור מפקדת הארגון בסוריה, ועל שיגור מרבית הרקטות מרצועת עזה לאחרונה.

אף על פי שבישראל מסמנים את הארגון כמקור הרעש, את תג המחיר גובים מחמאס, מתוך תקווה כי הארגון יגלה אחריות ויעצור את ארגוני הטרור האחרים מלירות לעבר ישראל. "צה"ל רואה בארגון הטרור חמאס אחראי על הנעשה ברצועת עזה וממנה", טוענים בצבא. המסר הזה אולי נכון מבחינה עובדתית, אבל במבחן התוצאה הג'יהאד האסלאמי נע כיום במרחב חסינות כפול: הן מצד ישראל והן מצד איראן. 

המטרייה הכלכלית והתמיכה האידיאולוגית שמעניקה איראן לארגון מגבילות את היכולת או הרצון של חמאס להתעמת מול בכירים בג'יהאד האסלאמי, שהולכים ומרשים לעצמם יותר ויותר, גם במאבק הפנימי בעזה. הניסיון לגבות מחמאס את מחיר האחריות על פעילות הג'יהאד האסלאמי לא רק שאינו מביא לתוצאות המיוחלות, להפך, הארגון מרשה לעצמו להגביר את הלחץ על ישראל, ומעמדו ברצועה הולך ומתגבר.

המתיחות בתוך הרצועה בין חמאס לג'יהאד האסלאמי הגיעה לשיאה לאחר פיגוע ההתאבדות שיצא לפועל לפני כשבועיים ושבו נהרגו שלושה שוטרי חמאס. אומנם בחמאס הפנו בתחילה אצבע מאשימה כלפי הארגונים הסלפיים, אבל חלק מהפעילים בארגונים אלו היו חברים בעבר בג'יהאד האסלאמי. מה עוד שבאימון, בהכשרה ובתכנון הפיגוע יש כבר מעורבות ישירה של פעילי הארגון, חלקם עצורים.

 

הפיגוע אינו עוד אירוע ברצועת עזה. במידה רבה הוא בבחינת צומת דרכים עבור חמאס ברצועה ועבור בכירי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, שמכחישים את מעורבותם בארגון האירוע. 

וכמעט כמו תמיד, כאשר המתח הפנימי ברצועה גובר מופנים יותר ויותר קולות כלפי ישראל. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לירידה בהיקף הפרות הסדר האלימות על הגדר ולירידה בשיגור בלוני הנפץ והתבערה, אבל מומלץ לא להתרגש מכך. את מקומם תפסו המאפיינים הקלאסיים של הטרור מהרצועה: מהניסיונות לפגוע בכוחות צה"ל על הגדר ועד ירי רקטות, שהפך כבר לעניין כמעט יומיומי. 

במגמה אטית אבל עקבית המציאות הביטחונית מתקרבת לזו שהייתה מנת חלקנו ערב מבצע צוק איתן: חמאס במצוקה שלטונית קשה, הייאוש ברצועה גובר, וגורמים קיצוניים ברצועה ממשיכים לדחוף להסלמה. 

זו אולי הסיבה שישראל בוחרת לפעול נגד חמאס בתגובה לירי, וגם זה בצורה מוגבלת. הג'יהאד האסלאמי, כארגון טרור מתחרה לחמאס שאינו נושא באחריות שלטונית, עלול להוביל להסלמה משמעותית בדרום.

ההחלטה על איפוק והכלה היא הגיונית בתקופה שלפני הבחירות או כשסדר העדיפויות דורש את מלוא המשאבים בצפון הארץ. אך לא סביר לנקוט שיטה זו כתפיסת עולם שמובילה לאותו מעגל קסמים מוכר: ממבצע צבאי לתקופה של שקט יחסי ואז חזרה הדרגתית לימים של הסלמה - עד מבצע נוסף.

מבצע צוק איתן היה פספוס גדול מבחינה מבצעית. ועדיין, בחמש השנים שחלפו מאז היה אפשר להפיק מתוצאות המבצע יותר ברמה המדינית והצבאית. אך זה לא נעשה. חייבים להודות: כל ממשלות ישראל כשלו בנושא עזה ועשו מעט מדי מעבר לשבלוניות המוכרת. וכנראה לא במקרה העמימות סביב הנושא הזה נשמרת.