באולם טקסים במחנה גלילות, באמצע דצמבר האחרון, התייחס הרמטכ”ל רב אלוף אביב כוכבי לפעילות צה”ל מעבר לגבולות ישראל. “צה”ל הוא אחד הצבאות הפעילים ביותר בעולם, אם לא הפעיל ביותר”, אמר. “נלחם ופועל לילות כימים בזירות רבות, שלאחרונה אף התרחבו, ומספר האויבים גדול ממספר הזירות”. כוכבי הדגיש במיוחד את העמקת האחיזה של הזרועות האיראניות בסוריה ובלבנון. באולם ישב גם סגן אלוף ג’, מפקד טייסת 101, הוותיקה ביותר בחיל האוויר שזכתה בפרס הרמטכ"ל. הוא וחייליו מכירים על בשרם את מה שכוכבי רק רמז אליו.
“אני לא רוצה שייקחו אותי לעורך דין, ‘רגע, בין התאריך הזה לזה עשיתם פחות, ואנחנו יותר’”, אומר ג’ היום. “אז בוא נאמר שאנחנו מהטייסות שעשו הכי הרבה גיחות מבצעיות”.
ג’ ועשרה מחייליו היו באותו טקס בגלילות כדי לקבל את הפרס. מספר הגיחות המבצעיות היה פרמטר אחד לקבלת הפרס, אבל לא רק. גם פעולות שמוגדרות כמשימה מוצלחת, הביאו את הוועדה שבחנה אותם בחודשים שקדמו לטקס בגלילות להעניק להם את הפרס.
אתה לא רוצה לדבר על מספר גיחות כי יש מאבק יוקרה בין טייסות חיל האוויר?
“לא בדיוק. הסיבה לפרס היא לא בגלל שאנחנו עשינו 1,004 גיחות ואחרים 1,003. יש הרבה מאוד סיבות נוספות. יש את משימת התקיפה, שבעצם אנחנו מבצעים בכל הגזרות, יש משימת יירוט – הגנה על הגבולות מכלי טיס חודרים, ומשימת האיסוף, שגורמת לנו לכל כך הרבה גיחות, כי יש לנו יכולות איסוף ייחודיות. אנחנו יכולים לאסוף מודיעין בכל תנאי מזג האוויר, בכל שעות היממה, וכשצריך אותנו אנחנו יכולים לעשות רצף איסוף במשך שעות או ימים כדי להבין מה קורה מעבר לגבולות. זאת משימה ייחודית לנו”.
ובפרמטר הזה, איך מחליטים ש־101 התעלתה על האחרות?
“ביצוע משימה. טפו טפו, בשנים האחרונות אנחנו מבצעים אותה תמיד”.
אלא שג’ יודע כי הצלחה עשויה להיות חמקמקה. בנובמבר האחרון למשל, במהלך אחת הגיחות של מטוסי חיל האוויר מעל שמי עזה, נהרגו בהפצצות תשעה בני משפחת א־סווארכה, בהם חמישה ילדים בני שנתיים עד 13. זה קרה בדיר אל־בלח, כחלק ממבצע “חגורה שחורה”, שהחל בחיסול אווירי של מפקד בכיר בג'יהאד האסלאמי, בהאא אבו אל־עטא, חיסול שנענה בירי מסיבי של רקטות קסאם מצד חמאס והג’יהאד לעבר יישובי הדרום ועד מרכז הארץ. צה”ל חקר את הרג בני משפחת א־סווארכה ומצא כי הגדרת מתחם הפחונים שבו שהו כמטרה צבאית הייתה שגויה.
בהמלצות שניתנו לרמטכ”ל כוכבי נאמר כי היה על המתחם להיות מוגדר כאזרחי אשר מתבצעת בו פעילות צבאית. בעקבות המלצות התחקיר הורה הרמטכ”ל כוכבי על הנחיות חדשות הנוגעות להגדרת בנק מטרות בטרם אישורן והפעלתן.
“צה”ל וחיל האוויר שמים בראש סדר העדיפויות את כבוד האדם וקדושת החיים”, אומר ג’. “אנחנו עושים כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע, בין אם זה פעולות מודיעיניות או תכנון תקיפה מאוד מדויק, ולי יצא כמה וכמה פעמים, גם כטייס וגם כמפקד טייסת, שאנחנו יוצאים לתקיפה וחודלים אותנו מתקיפה כי יש סיכון הכי קטן שנפגע בבלתי מעורבים. אנחנו עושים הכל הכל הכל כדי לא לפגוע”.
אז איך בכל זאת זה קורה לפעמים?
“גם כשדברים כאלה קורים מתבצע תחקיר מעמיק לגבי הסיבות לתוצאות האירוע ונעשות פעולות על מנת שזה לא יקרה שוב. כשאירועים כאלה קורים, וזה עדיין קורה לצערי פעמים מאוד מאוד בודדות, עושים תחקיר מאוד מאוד מעמיק כדי ללמוד מהטעויות”.
התחושה שלך כמפקד טייסת קשה כשזה קורה?
“כמובן. המשימה שלנו היא להרוג את האויב, לא חפים מפשע”.
חיסול בכיר הג'יהאד האסלאמי שהוביל למבצע גרר תגובה מסיבית מצד חמאס והג’יהאד.
“כשאתה מתעסק בפעילות מבצעית אתה אף פעם לא יודע מה הצד השני יעשה, לכן יש תמיד סיכון שהמבצע יתגלגל ויסלים וניכנס למערכה. לפעמים טעות טקטית היא אסטרטגית, לכן בכל פעילות שלנו אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד מדויקים וחדים, כך שכל פעילות שאנחנו עושים תהיה מושלמת, מבלי להיגרר להסלמה לא מתוכננת”.
החיסול של קאסם סולימאני על ידי ארצות הברית מכניס אותך לכוננות אישית גבוהה יותר?
“אנחנו עוקבים, כמו יתר העולם. כל מה שקורה במזרח התיכון תמיד יכול להיות טריגר להסלמה, לכן דואגים תמיד להיות מוכנים. אז מתבצעות פעולות שלפעמים שומעים עליהן, ולפעמים לא שומעים עליהן”.
התכוונתי לשאול ברמת שיחת הברזייה.
“הדרישות מאיתנו הן תמיד גבוהות, גם לפני וגם אחרי החיסול”.
אבל לא כל משימה היא אותו דבר. יש פעולות עם משקל גדול יותר ויש כאלה עם משקל מופחת.
“אני איתך לגמרי. אני רק אומר שבגלל שהמצב במזרח התיכון הוא כזה שבכל יום קורה משהו, ולפעמים דורכים אותנו בלי להודיע לתקשורת, החבר’ה, בכל יום שהם מגיעים לעבוד, יודעים שהם יכולים להיקלע למשימה כזאת או אחרת. לכן אם היית שומע את אותה שיחת ברזייה לא היית שומע מהחבר’ה שהיום זה קורה יותר או פחות, אלא שיש תחושה בקרב הלוחמים בשנים האחרונות שהם צריכים להיות כל הזמן דרוכים. זה המצב כרגע בחיל האוויר ובכלל בצה”ל”.
בימים האחרונים פורסם כי נזק משמעותי נגרם למטוסי קרב בבסיס חצור, מקום מושבה של הטייסת, עקב הצפת מי גשמים בסוף השבוע שעבר. סגן אלוף ג' כבר נמצא מבחינתו בשלב הסיכום של האירוע ואומר: ״כל המטוסים יחזרו במהרה לטיסות, וכבר שלשום הבסיס והטייסת חזרו לשגרה״.
בלי נווטים
טייסת 101 היא כאמור הראשונה מטייסות חיל האוויר הישראלי. באתוס של הטייסת נרשמו פרקים מפוארים בתולדות החיל, חלקם עלומים לרוב הציבור, חלקם ידועים, כדוגמת חלקה המרכזי של הטייסת במלחמת יום הכיפורים, או היותה בית לעזר ויצמן - בין השאר מפקד טייסת 101 ומפקד החיל - מסמליו הבולטים של חיל האוויר. על אף שהם לא מודים בכך בפה מלא, לצוערי קורס טיס יש מוטיבציה מיוחדת להגיע דווקא לשם.
“האמת שעל עצמי אני יכול להגיד שהיה בי את הרצון הזה”, אומר סגן ע’ (24), טייס קרב פעיל מזה כשנה וחצי. “גם מבחינת גאוות היחידה, עם כל הרקע וההיסטוריה, וגם אני טס פה ביומיום עם אנשים שהם בני 50 שנלחמו, עשו דברים שאני יודע עליהם עוד לפני שהתגייסתי בכלל, אז זה כיף, זה מעצים. זה נותן לי יותר מוטיבציה להגיע לטייסת”.
זה אומר שאתה יודע שתעבוד קשה יותר מאשר אם היית משרת בטייסת אחרת?
“בכל הטייסות עובדים קשה. ההבדל הוא ש־101 היא טייסת חד־מושבית ואנחנו יותר מצומצמים מבחינת אנשים. יש פה רק טייסים, אין מקום בקוקפיט לעוד אדם. זה נותן לי יותר אחריות, יותר מחויבות. כולם עושים עבודה קשה, אבל עליי יש יותר אחריות כבודד”.
אין נווט? אז איך אתה יודע לאן להגיע?
“אין אצלנו נווטים בטייסת, תפקיד הנווט השתנה בשנים האחרונות. זה כבר לא לנווט עם מפה, הנווט בגדול עבר להיות מנהל משימה”.
הבלתי מאוישים
שינוי משמעותי נוסף שאירע בשנים האחרונות בחיל האוויר הישראלי, כמו גם בחילות אוויר אחרים בעולם, הוא כניסתם ההולכת וגדלה של מה שמכונה כיום כטמ”מ – כלי טיס מאויש מרחוק – המוכר יותר כמזל”ט. שימוש הולך וגובר בכלים אלה נוגס בנפח המשימות של טייסים, ומעלה שאלה על עתיד המקצוע. ע’ ומפקד הטייסת ג’ טוענים עם זאת כי הם אינם מרגישים מאוימים מכך. “אני חושב שזה צעד חשוב לחיל האוויר”, אומר ע’. “אלה כלים חדשניים, עוצמתיים, אלה מטוסים שעוזרים לנו, אני לא מרגיש שלקחו לי מהעוגה. אין לי רגשי נחיתות. המשמעות של מהלך כזה היא שכיום יש לנו יותר כלים להתמודד עם הזירה, שמשתנה ברמה היומיומית".
“התשובה לשאלה הזאת, על עתיד המקצוע, מתפצלת להרבה דעות”, מפקד הטייסת ג’ אומר מצדו. “לדעתי, וזה גם מה שאני רואה בעולם, נכון – יש הצטיידות בכטמ”מ אבל אין אמירה שהולכים לוותר על הטייס שנמצא בקוקפיט. אני מאוד מאמין שבסוף, כשיש עיניים בשטח ויש מי שמקבל את שיקול הדעת בשטח עצמו, זה לא כמו לקבל אותו בשלט רחוק. יש משימות שזה מעולה ככה, אבל יש כאלה שבהן זה פחות מתאים. זה שיש טייס והוא מסתכל סביב, הוא רואה 360 מעלות, בכל הממדים, ממש קרוב לכוח ומדבר איתו, לא בזום־אין של הכטמ”מ, אלא ממש מסתכל סביב ויודע לקחת את ההחלטה בשבריר שנייה אם צריך. אלה דברים שלא תמיד אפשר לבצע מאחורי הג’ויסטיק השולט בכלי טיס מרחוק”.
אם כי מחשב יותר מדויק ויכול לבצע הרבה יותר פעולות במקביל מבן אדם, מוכשר ככל שיהיה.
“אבל זה שיושב בתא הטייס רואה את הכל מסביב, גם ימינה, גם שמאלה, גם למעלה גם למטה, אז אני הייתי סומך עליו ב־100% מהמקרים שהוא ידע לקחת את ההחלטה יותר נכון מהמחשב, למרות שהמחשב הוא יותר יעיל ומהיר בחלק מהמקרים. קיימות לא מעט משימות שהאדם בקוקפיט, הנמצא מעל שטח עוין, ידע לקחת בהן החלטה יותר נכונה. זה לא תקף לכל המשימות, או לכל הפלטפורמות”.
בכל זאת, אתה מזהה איזו מגמת כרסום בצורך בטייסים בשר ודם?
“המגמה שאתה מדבר עליה מתרחשת כבר ב־15 השנים האחרונות. באמת יש עכשיו לא מעט משימות שהיו לפני 20 או עשר שנים במערך (שעברו לכטמ”מ). אני מרגיש שעכשיו זה די התאזן”.
מה שלא התאזן עדיין הוא מעורבות נשית בתפקיד הסמל של החיל בכלל, וטייסת 101 בפרט, והוא טייס הקרב. טייסת 101 חתומה אומנם על הכשרת טייסת הקרב הראשונה בצה”ל, רוני צוקרמן, אבל כיום אין בסדר הכוחות שלה בתפקיד זה אף לא אישה אחת. ג’ צופה עם זאת כי מגמת שילוב נשים כטייסות קרב תתרחב בשנים הקרובות.
איך אתה מסביר את זה שבחוד החנית כרגע אין אפילו אישה אחת? גם במבט רחב יותר, המספר אפסי כמעט.
“אבל המספר הולך ועולה. תסתכל על מה שהיה לפני 30 שנה, לא היו בכלל. אז זה לא קורה מהיום למחר. יש לנו הרבה נשים בטייסת, במבצעים, במחלקת ניווט, האגף הטכני מורכב מ־50% נשים”.
בכל זאת, בתפקיד היוקרה, חוד החנית, הסמל, אנחנו כמעט ולא שומעים על מקרים של שילוב נשים.
“יכול להיות שזה גם חוק המספרים הקטנים. אני חושב שזה ילך ויגדל משנה לשנה. זה בהחלט הולך לשם”.