בבוקר הזה עשתה מרים פרץ מעשה, או ליתר דיוק לא עשתה: לראשונה, ביום הזיכרון לא עלתה להר הרצל לקברי בניה, אוריאל ואלירז, שנפלו במערכות ישראל. כשהיא סיפרה זאת, אפשר היה לשמוע שביב של הקלה בדבריה.
“הקורונה עשתה איתי חסד", חייכה בעצב. “אתה רואה איך ניתן לראות אור בתוך חושך? אני לא צריכה לבחור ליד איזה ילד אעמוד בזמן הצפירה. הרי שבועיים לפני אני נהיית חולה, כי אני לא יכולה לעמוד ליד שניהם. במשך שש שנים רצופות עמדתי ליד אלירז, כי הרגשתי שהוא חדש בהר וצריך אותי. הייתי נעמדת על קצות האצבעות כדי להביט לעבר קברו של אוריאל מרחוק. רציתי לצרוח ‘אמא פה', ושתקתי. שנה אחת החלטתי שאני חוזרת לאוריאל, וכשהגעתי להר, בזמן ההליכה, הבנים התווכחו בראש שלי.
אוריאל אמר: ‘סוף־סוף אמא באה אליי', ואלירז ענה: ‘אמא את לא יכולה, בואי אליי'. אוריאל החזיר: ‘די, כמה אתה יכול לקחת את אמא?', ואלירז הסביר: ‘הבן שלי חגג בר מצווה, וזו הפעם הראשונה שיאמר עליי קדיש, צריך שתחבקי אותו'. עזבתי את אוריאל והלכתי לאלירז. השנה אני אהיה פה, אעמוד בצפירה ליד התמונות ואחבק את שניהם בגעגוע גדול".
את מרים פרץ הכרנו כאם שאיבדה את שני בניה. סגן אוריאל פרץ ז"ל, שנפל בלבנון ב־25 בנובמבר 1998, ורב־סרן אלירז פרץ ז"ל, שנפל ברצועת עזה ב־26 במרץ 2010. רק שעבור הציבור בישראל, פרץ היא כבר מזמן לא “רק" אם שכולה. היא מקור השראה, מרצה מבוקשת, מדליקת משואה, כלת פרס ישראל, ויש גם הרואים בה מועמדת להיות נשיאת המדינה הבאה.
“יש לנו נשיא מהמם, ואני מאחלת לו אריכות שנים ובריאות", היא ענתה לשאלה הישירה שלי בנושא. “נשיא שעובר תקופה קשה, כי אל תשכח שאיבד את רעייתו. ביום שבאתי לנחמו אמרתי: ‘עם ישראל איתך, אבל בסוף אתה לבד'. אני מכירה את זה. כשמדברים על נשיאות, אני עונה שהראש שלי לא שם, זה מביך אותי, אני לא עושה לובינג. יש הרבה מועמדים ראויים, אבל כמו שאמרתי לילדיי - ‘תשאירו דלת פתוחה'. הרבה דברים מחיי לא אני כיוונתי. הרגשתי שאלוקים הציב אותי במקומות שאני צריכה להיות בהם, ואם הוא יציב אותי במקום הזה, כנראה זו השליחות שלי".
למה לא הלכת לפוליטיקה?
“ראש הממשלה פנה אליי אחרי אחת ממערכות הבחירות והציע לי מקום בחמישייה הראשונה, בלי פריימריז. זה היה ביום שישי, אבל לא היה נעים לי לסרב, צריך לכבד אותו. אמרתי: ‘אדוני, אני מבקשת לחשוב עד מוצאי שבת', למרות שידעתי את התשובה, וכששוחחנו שוב, הסברתי: ‘אני מודה לך, אבל אני מרגישה שלכל אדם יש את הבמות שבהן הוא יכול להשפיע, והבמה שלי היא לא הפוליטיקה'. אני פוגשת אלף חיילים בשבוע, את הארץ כולה, וההשפעה היא ענקית. אני משפיעה על קצינים שאחד מהם עוד יהיה ראש ממשלה".
אבל פעלת לא מעט למען ממשלת אחדות.
“אני אדם שמחפש אחדות, ואחרי הבחירות, כשאמרו ‘לא תהיה', טענתי שתקום ממשלת אחדות. הסבירו ‘את נאיבית', אז יזמתי שיחה וצירפתי את עידן רייכל, הרב יצחק דוד גרוסמן ונתן שרנסקי, ושוחחנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם בני גנץ. לגנץ אמרתי: ‘הוצאת חיילים לקרב, ומה אמרת לפני? יחד ננצח. לא הבחנת בין גולני וצנחנים'. לראש הממשלה אמרתי: ‘אני רוצה לדבר אליך כאישה וכאם. בעברית אומרים שכשאישה כורעת ללדת, היא יושבת על משבר. ישיבה על משבר היא כאבים.
"יש כאבים של אחדות, כי בוא נהיה הוגנים, העם לא בחר בממשלת אחדות, אבל התוצאות חייבו, וכדי להגיע אליה כל צד חייב להתאמץ. מה אומרים ליולדת בשנייה האחרונה? עוד ציר אחד טוב והילד בחוץ. אתם חלוקים בדעות, אבל אתם לא אויבים. אתם אחים. אני חייבת לומר שגנץ שילם מחיר יקר כשפירק את המפלגה ובחר במהלך. כתבתי לו אחרי המעשה שבעיניי הוא קרע את הים".
היו מי שאמרו שגנץ בגד.
“אלו מילים שאני לא יכולה לומר על רמטכ"ל. איך אפשר להגיד בגד? הוא נלחם, לא ראה את משפחתו ואת ילדיו. על מנהיג מדינה לומר בוגד, על אחר שהוא לא שפוי? ירדנו מהפסים? מישהו צריך להעלות את הרכבת לפסים נורמליים. באנו מגלויות שונות, מסורות, תפיסות. אנחנו צריכים לחיות יחד תוך כדי כבוד הדדי. אנשי שמאל לא לחמו ונפלו בשביל המדינה? הרי בחזון ישעיהו נאמר 'וגר זאב עם כבש', לא שהזאב יהיה כבש, אבל אנחנו צריכים לבנות חברת מופת שיש בה צדק, רגישות ואנושיות, ולדעתי המדינה תלך לשם, כי אי אפשר יותר להתבוסס ברפש. אנחנו רוצים תקווה. האחדות היא בשורה טובה לעם ישראל".
את לא תמימה מדי?
“הרבה פעמים אומרים שאני תמימה, ויודע מה? כשאלוקים אמר לאברהם אבינו ‘לך לך', אברהם לא שאל כמה זמן זה ייקח, מה ארוויח ומה יכתבו עליי בפייסבוק. הוא הלך תמים. יש משהו בתמימות שהוא טהור, ואלה היו הוריי ומהם למדתי".
מי חשב שהילדה שנולדה בסמטאותיה העניות של קזבלנקה במרוקו וגדלה במעברת חצרים תהפוך יום אחד, בלי שתרצה, לסמל של מדינה החוגגת 72 שנה לעצמאותה.
“הייתי מעדיפה להישאר בחיים של שישה ילדים ובית חם ופשוט", היא אומרת, “אני אומרת שכל התיאורים שאתה שומע על מרוקאים שעבדו אצל המלך, זה לא אנחנו. הבית שבו גדלתי היה חדרון, וההורים לימדו אותי להיות מאושרת ולהעריך כל דבר. למדתי בבית ספר אליאנס, ובכיתה ג' מורתי הזמינה אותי לביתה. ולמה? לנקות! ניקיתי פסל של פיל ומעולם לא ראיתי פיל, אז למדתי. ניקיתי אמבטיה, ומי ראה מים זורמים? זה נתן לי הרבה. היום תלמידה בכיתה ג' תנקה? הייתי ישר מזמנת את היועצת ואת הפסיכולוגית. בחוויה שלי אפשר לראות טוב בכל סיטואציה, והתובנה הזאת תלווה אותי במהלך כל חיי".
איך אפשר לראות את הטוב בחיים לא קלים כמו שלך?
“צריך להתאמץ. קל לראות חושך, אבל אין מצב שאין בו טוב. העולם טוב, אנחנו בני האדם, ואם הרסנו את הטבע ואת השיח בינינו, זה אנחנו שהבאנו החורבן. הנפילה של ילדיי ופטירת בעלי עוררו בי רצון לא לשאול על הרע ולמה זה קרה לי, אלא לנסות להבין את משמעות החיים. יכולתי לבכות על מר גורלי ולהאשים את המדינה שלא ציידה את אוריאל במשקפות לראיית לילה ושנתנה לאלירז, אב לארבעה ואח שכול, להיות בחזית. יכולתי להאשים את עצמי. אולי זה החינוך שלי. חושב שלא היו לי שאלות?".
ומה ענית?
“זו הדרך שלי. אצלי בשולחן השבת הילדים לא שמעו את פרשת השבוע, הם שמעו את הסיפורים על מרוקו, העלייה. כתבתי ספר עם סמדר שיר, ‘שירת מרים', ויום אחד קיבלתי טלפון מאישה בת 70 שסיפרה שאחד הקטעים השפיע עליה. סיפרתי שם על פסח במעברה. היינו מקבלים כמשפחה תלוש לחבילות מזון, שכללו מצות, בקבוק שמן וסוכר. החלוקה הייתה בבית הספר. אני זוכרת שאמא העירה אותי בארבע בבוקר כדי שאעמוד ראשונה ולא ייגמר. איזו התרגשות הייתה לקבל את החבילה. איזו שמחה כשבאתי להוריי, ומה הם אמרו? איזו מדינה, איך הם דואגים לנו. אותה אישה אמרה שכל השנים היא התלוננה ‘איזו עליבות, איזה ביזיון', ופתאום הארתי את זה בצורה אחרת. יש בית לאומי, וכל אזרח שנמצא כאן אחראי. אני לא אתן שיחוררו את הספינה שהצלחנו לבנות ויטביעו את כולנו".
את לא מאלה שכעסו על מפא"י, איך דפקו אותנו במעברה?
“ידענו מה זה מפא"י? אבי ניקה רחובות ואני סטודנטית באוניברסיטת בן־גוריון. הוריי לא ידעו מה זו אוניברסיטה. כששאלו ‘מה עושה הבת שלכם?', הם ענו: ‘היא ליד בית החולים'. בקיצור, אני מגיעה לתחנה המרכזית בבאר שבע ורואה את אבא לבוש בגלבייה, מחלק פתקים. אני מתקרבת ורואה ‘מפא"י', אומרת ‘מה זה?', והוא עונה: ‘המנהל אמר לי לחלק', בכזו תמימות. אני לא יכולה להגיד שההורים שלי כעסו או אמרו שזה לא בסדר".
אבל אתם, הדור השני, כבר הבנתם מה היה.
“אם אתה מעביר דברים בכעס ובשנאה, אתה יכול להעביר שנאה גם לדור השני. לא חוויתי כעס על המדינה. הוריי הצליחו להעביר תודה. אבי לא ייחס חשיבות, כי בבחירות שאחרי, כששאלתי ‘במי בחרת?', הוא לא ידע לקרוא, אז הוא הוציא מהכיס חבילת פתקי ב', של המפד"ל. האם ניצלו אותו? לא רוצה להסתכל על זה ככה".
ולא הסלילו אותך לכיוון מסוים?
“עובדה שהלכתי לאוניברסיטה וניהלתי בית ספר. לקחתי אחריות על חיי. אני לא מאלה שהצליחו במבחן הסקר, שפעם ניתב תלמידים. שואלים עולה חדשה על בריכה שעומקה איקס ורוחבה וויי, בכמה זמן תתמלא. מי ראה בריכה? נכשלתי והחליטו שאלמד בכיתה מקצועית, והיה לי שם מחנך שהשפיע על חיי. הוא שם לב שאני שקדנית ומכינה שיעורים, ואמר: ‘נעביר אותך לכיתה עיונית'. והוא זה שסלל, מורה אחד. מורים יכולים לשנות עולמות".
מרים בחרה בחינוך. היא נישאה לאליעזר, שהיה איש משרד הבריאות ואחראי על מרחב שלמה, בימים שסיני עוד היה בידי ישראל, ולכן התגוררה משפחת פרץ במשך תקופה לא קצרה בשארם א־שייח'.
“עבדתי שם כמורה, הכנתי את כל הטקסים, כולל טקס הפרידה בזמן הפינוי", היא מספרת, “אני יודעת מה זה שלום. חוויתי אותו. לא יכולה להגיד שהפינוי היה קל, לעזוב בית ונופים. חגגנו שם את ליל הפסח האחרון, ובסיום יצאנו לרחוב ואמרנו: ‘אנחנו עוזבים את כל זה בשביל המצרים'".
היה שווה?
“מאוד. אני אומרת לך שעדיפים לי ייסורי השלום מכאב המלחמה. אין כמו שלום, אסור שהורים יקברו את ילדיהם ושהנכדים שלי יגדלו בלי אבא. צריכים לעשות הכל לשלום הזה, אבל הוא צריך להיות גם בינינו ולא רק עם שכנינו".
מה עושים עם הקיטוב והפילוג?
“התחלתי לנהל את בית הספר הממלכתי בגבעת זאב בתקופה שדתיים יידו אבנים בירושלים על מכוניות שנסעו בשבת. הייתה תחושה של קוטביות ושנאה, וההורים בגבעת זאב חששו: הנה באה מנהלת דתית שתנסה ‘לייהד' את ילדיהם. היו התנגדויות גם מהציבור הדתי, שחשש שאני הולכת להפוך אותם לרפורמים. חטפתי מכולם, אבל החלטתי שאהפוך את בית הספר לתל"י (תגבור לימודי יהדות - א"ל). כל חיי חייתי בסביבה הטרוגנית. לא גרתי ביישוב דתי, ואפילו גרנו תקופה בשארם, שהיו בה נודיסטים. לא תייגתי את עצמי וגם היום אני לא. חשבתי שבוגר בית הספר צריך שיהיה לו מסד ערכי מושרש בעמו, שיכיר את המורשת, את השבת, פרשת השבוע.
"מי אמר שהתנ"ך נכתב בשביל הדתיים? הוספתי היבט שקראתי לו בחירה, והוא משמעותי מאוד בחיי. אפשרתי לתלמידים לבחור את דרך חייהם. לא אשכח שהזמנתי לאסיפת ההורים הראשונה וביקשתי מההורים להביא סידור תפילה. איזה רעש, וכשהגיעו, פתחתי את הכנס בהסבר שאני רוצה ללמד תפילה. שוב רחש בקהל, ואז הקרנתי שקף של השיר ‘אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם'. הם אמרו ‘זה שיר', אמרתי ‘זו תפילה. מה זו תפילה? בקשה ותודה. לא הייתם רוצים ששני הערכים האלה יהיו נר לרגלי ילדיכם?'".
להתפלל זה גם לסמוך על כך שמישהו יושיע אותנו?
“כשמשה עמד ליד הים ולא היה מסוגל להיכנס, הוא התחיל להתפלל. ומה אלוקים אמר? ‘מה אתה מתפלל? תתחיל לנוע'. יש דרישה מהאדם לקחת אחריות. אם אני רואה מכוניות, ארוץ לכביש? בשנה הראשונה הייתה כיתת תל"י אחת בבית הספר וכעבור שלוש שנים - כל בית ספר. למה התחברתי לתל"י? היא תנועה יותר מסורתית, קונסרבטיבית, חינוך לפלורליזם, סובלנות. משהו פתוח שלא סוגר אותך. כך ניהלתי את בית הספר במשך 22 שנה, עד 2010, אז נפל בני אלירז".
פרץ מספרת על לא מעט שאלות ושיחות שהיו לה במהלך השנים עם אלוהים, שיחות שבהן בדקה את אמונתה, הרי לא קל לשאת משא כבד ולהמשיך לחייך.
“באמונה שלי אני רוקדת טנגו עם אלוקים", היא מסבירה, “כשבישרו על מותו של אלירז, אמרתי: ‘אתה צריך ללמד אותי אלוקים לאהוב אותך. אני מכירה רק את היד שקוטפת', ולא תאמין מה קרה. האסונות הובילו אותי לרצון לא להבין למה זה קרה, אלא התחלתי ללמוד להעריך כל שנייה. פתאום הדבקות בחיים הייתה עוד יותר חזקה. הרי ילדיי היו רוצים שתהיה להם עוד דקה לחיות ואני קיבלתי אותה, אז אבזבז אותה על מרירות וכעסים או אקח את המתנה? קמתי בבוקר, שתיתי קפה, תודה".
לא דיברת עם אלוהים אחרי האסונות?
“דיאלוג? הייתה לנו מלחמה. אליעזר, בעלי, נפטר חמש שנים אחרי שאוריאל נפל. נותרתי לבד עם הילדים, וביום שבאו להודיע על מותו של אלירז לא הסכמתי לקבל את ההודעה. ראיתי דרך הזכוכית שליד הדלת את המדים והבנתי למה הם כאן. נעלתי את הבית, לא מסוגלת לקבל את המשפט ‘הבן שלך נפל'. עמדתי ליד הקיר שעליו תלויה תמונת בעלי וצרחתי, ‘מה עשית בשמיים, למה לא נלחמת בשבילם?'. וכשהקצינים נכנסו, לקחתי את היד וסגרתי להם את הפה, כי כל דקה שהם לא אמרו את המשפט אלירז עוד חי. רציתי עוד כמה דקות, ואז ביקשתי בקשה, והם חטפו שוק. הוצאתי אותם החוצה ואמרתי: ‘תודיעו לאלוקים, הוא אבי היתומים והאלמנות'. איך אבא מקבל את נפילת ילדו? צרחתי ולא הייתה תגובה. השמש האירה והעולם המשיך. באותו רגע הרגשתי אפסיות, קטנה".
בן אחד נפל, איך מאפשרים לבן נוסף להגיע לחזית?
“היה לי קשה. באותה תקופה נדרשתי לחתום ופחדתי. אלירז ישב פה, ואמר: ‘אמא, יש לי חיים, חלומות'. אמר שתמיד לימדתי אותו שכשאתה מאמין במשהו, לך איתו עד הסוף. חתמתי והיד רעדה, אבל בסיום יצאתי החוצה, הבטתי לשמיים ואמרתי: ‘אתה, אלוקים, תחתום אותו לחיים'. חושב שאם לא הייתי חותמת, הוא לא היה נהרג?".
טוב למות בעד ארצנו?
“טוב לחיות בעד ארצנו ולעשות הכל כדי לחיות. זה הצו שנכנסנו איתו לארץ הזאת, אבל לצערי, עד שלא יהיה שלום, נצטרך לשלם מחיר. ואם אלה לא יהיו ילדיי, או ילדיך, אז מי ילחם על הארץ? נביא אמריקאי ונשלם לו משכורת? אני רוצה לפעול למען השלום, הוא חייב להגיע. האדמה הזאת רוויה בדם".
המלחמה היא על אדמה.
“אני קודם כל מקדשת את החיים. עובדה שהתפשרו על אדמה ועל הבית שלי בשארם, ואני מאמינה שכשיגיע הרגע, כל הצדדים - גם הערבים וגם אנחנו - נבין זאת. הרי אותה אם בצד השני ייחלה לילד, עברה את משברי ההריון כמוני. אבל יש הבדל אחד בינינו - כשאני קברתי את ילדיי רציתי להיות במקומם, לקפוץ לבור. הרצון הראשון היה לא לחיות. אני לא חילקתי סוכריות, לא אמרתי שזה טוב. אני רוצה שיקומו גם אמהות כאלה בצד השני ויצעקו ‘לא טוב לקבור ילדים'".
כתבו שאת סמל להאדרת השכול.
“זכותו של כל אחד להביע דעה. אני אדם של חיים. השכול נכפה עליי. אני אוהבת את הארץ, לא עוזבת אותה, וילדיי ימשיכו לשרת בה וממשיכים. יש לי שניים בגולני שעושים מילואים מלא, זה לא בידיים שלי. האנשים שכתבו לא הכירו אותי. הם לא יודעים שאני ג'ינג'ית חפצת חיים. רק תן לי לחיות ולרקוד. אני מייצגת דבקות בחיים ואת יכולתו של האדם לקום ולהיבנות משבריו. הנה, חודש וחצי אני יושבת בשבתות לבד בגלל משבר הקורונה. ולמה? כי אני מקדשת חיים, רוצה לחיות. אם לא הייתי רוצה, הייתי הולכת לילדיי ומחבקת אותם. אני רוצה לחיות כדי להיות בחתונה של הנכדים".
בשנת 2018 קיבלה פרץ את פרס ישראל על מפעל חיים. צריך לחפש טוב בביתה כדי לאתר בו את התעודה הממוסגרת. “כשהשר נפתלי בנט אמר ‘פרס ישראל', השבתי: ‘התבלבלת, זו לא אני'", היא צוחקת, “הייתי בטוחה שהוא מתכוון למרים אחרת. אפילו אמרתי: ‘זה בסדר, תרגיש בנוח'. זה היה שוק. אז עמדתי ליד התמונות של אוריאל ואלירז, ואמרתי: ‘השר הודיע שאתם מקבלים את פרס ישראל'. את בניי הרג האויב, אבל את רוחם אני נושאת. אני המצבה החיה. לא עשיתי את מה שעשיתי למען פרס".
את הנאום שלך בטקס לא שוכחים גם היום.
“הייתי עסוקה באזכרה של אלירז, וכשהיא הסתיימה, התקשר השר ואמר ‘תישאי דברים'. התנגדתי. אמרתי ‘בשום אופן, יש לך את נתן שרנסקי, דוד לוי, דויד גרוסמן. השר אמר: ‘אני הבוס שלך, ואני מחייב'. לא אשכח שיצאתי החוצה, הבטתי לשמיים ואמרתי: ‘אלוקים, הפילו עליי תיק, איך אבטא את המגוון שעל השולחן, דתיים, חילונים, שמאל, ימין? שים בפי את המילים'. נכנסתי, התיישבתי, ובתוך חצי שעה היה הנאום. ידעתי מה אני רוצה שתהיה הפתיחה. ראיתי תמונה של בית הכנסת בערב יום כיפור. אני אגלה לך שביום שישי, לפני הטקס, היה כנס משפחות שכולות במלון בקיסריה ומישהו הביא עיתון שבכותרתו נכתב שגרוסמן ביקש מבנט שלוש פעמים לשאת דברים וסורב. לא יכולתי לסבול את הדבר.
"רציתי לשלוח לגרוסמן את הנאום ולהגיד: ‘קח, שבץ ממנו משפטים, אני מוותרת'. פניתי לעוזר השר ואמרתי: ‘מתחננת, לא רוצה, תנו לגרוסמן'. לא הסכימו. הרי מה ההבדל בינינו, זה לא אותו כאב? מה זה משנה אם הוא מביע עמדה איקס. גם הוא חפץ חיים כמוני ואוהב את הארץ לא פחות ממני. הוא אולי חולק עליי בתפיסות אידיאולוגיות, אז מה?".
אולי צריך להפנים שיש פערים ואי אפשר לגשר עליהם.
“יש לי תמונה של בני אלירז, הדוס עם הפאות, וחברו הטוב גרמן רוז'קוב. הוריו של גרמן היו גרושים, בן יחיד שעלה לארץ מאוקראינה ונפגש עם אלירז בקורס קצינים. זה היה שנה אחרי שאוריאל נפל, ואלירז אמר: ‘אמא, אני מביא לך בן חדש'. עניתי: ‘לא יכולה, אני בקושי מתמודדת עם נפילת אוריאל'. הוא אמר: ‘אין ברירה'. כשגרמן הגיע ושאלתי לשמו, הוא ענה ‘גרמן רוז'קוב'. נכנסתי ללחץ, זה נשמע כמו הקוזאקים. היה יום שישי ואלירז התלבש לבית הכנסת, ואני רואה שגם גרמן עומד ליד הדלת, כיפה על הראש. אמרתי לאלירז ‘תראה איזה בחור. לא דתי ומכבד אותך'. אמר לי ‘תירגעי, הוא נוצרי'. חטפתי שוק. תחשוב שהוא הולך לבית כנסת שעל שם אוריאל והגבאי הוא אליעזר, בעלי. אם יידעו שהוא מכניס נוצרי לתפילה, יהרגו אותו. אלירז סיכם עם גרמן: ‘בכל פעם שיש אמן, תצרח'.
"כשהגיע חג השבועות אמרתי לגרמן: ‘אל תלך, כי יבקשו שתעלה לתורה'. ישבנו והוא ביקש שאקרא לו את מגילת רות. שאלתי אותו: ‘למה הלכת לקורס קצינים? אתה יכול למות, זו לא הארץ שלך'. גרמן ענה ‘בפרק הראשון של המגילה כתוב "עמי, עמך, באשר תלכי אלך". זה הבית שלי'. גרמן נהרג לפני אלירז. ספדתי לו וכתבתי את ההספד ברוסית לאמא לודמילה, שכבר גרה בארץ, בקריית שמונה. אלירז הפך אותה לאמו השנייה, וכמה היא אהבה אותו. היה לה במטבח ארון לאלירז. קומקום כשר, צלחות חד־פעמיות. ביום שאלירז נפל באו להודיע לי והלכו להודיע לאמא לודמילה. אם תיכנס לביתה, יש בכניסה שתי תמונות, של אלירז וגרמן, ובכל פעם שהיא יוצאת היא אומרת ‘שלום ילדיי'. הילכו שניים יחדיו? כן. הם לא שאלו ‘אתה נוצרי?', ‘אתה דתי?'. אנחנו צריכים הגדרת מטרה משותפת".
שפתה של מרים נקייה ומצוחצחת. לא צריך לערוך ולתקן. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה להעביר ולכן היא מרצה כמעט מדי שבוע לחיילים ועוברת בין קהילות יהודיות בעולם, והכל בהתנדבות.
“אין לי כסף, לא בניתי בתים, זה מה שאני יכולה לתת למדינה והייתי יכולה להיות מיליונרית רק מההרצאות", היא מחייכת, “בבה"ד 1 אני תמיד פותחת ואומרת: ‘אתם לא משפיעים על מחלקה של 15 איש, אלא על 1,500 איש, כי כל אחד שיוצא מכאן מספר על המפקד שלו ועל מה הוא למד ממנו. אתם משפיעים על אזרחי המדינה, וכשהם יפגשו מפקד מוסרי, הדואג לחייליו, הם יהיו כאלה'".
את נהנית מההרצאות?
“כשאלירז היה בקורס קצינים, המרצה לא הגיע, והמג"ד שאל אם החיילים מכירים מישהו שיכול לדבר, והוא אמר ‘אמא שלי'. אמרתי לו: ‘אני לא יודעת איך מדברים על צה"ל'. רק כשאוריאל נפל הבנתי מה זה מ"פ. הוא אמר ‘אם הם ינקרו, תפסיקי'. שאלתי 'ועל מה אדבר?', הוא אמר ‘אוריאל'. כשאוריאל נפל, נתתי לחייליו מחברת וביקשתי שיכתבו כמה משפטים, וכשקראתי מצאתי את כל תורת המנהיגות. דיברו עליו כדואג, אכפתי, מפתח חיילים. בניתי סדרת הרצאות על קווים לדמותו של מנהיג. נסעתי מהצפון ועד אילת, וזה הגיע גם למפגשים עם מג"דים.
הרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר: ‘את נפגשת עם חיילים יותר ממני. אני רוצה שתעבירי להם מסרים'. הוא נלחם אז בנשירה וחשב שמפקד צריך להתאמץ שחייליו יישארו אצלו. אמר: ‘תגידי להם שנשרים יש רק בגמלא'. נפגשתי עם אלפי חיילים, ואז אלירז נפל והשיעור השתנה. הייתי צריכה לדבר על שני ילדים וזה היה קשה כקריעת ים סוף, אבל השיעורים לא עוסקים במוות. נפלו, וזהו. אני לא רוצה שלחייל יהיה את כאב הנפילה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם דברים כאלה".
יש לך עצות למנהיג?
“למי שינהיג את המדינה יש משימה - להרגיע את הרוחות, לקרב, לאחות קרעים ומהשברים לבנות בניין. אני קמתי מהשברים. הם יכולים לעשות את זה אם ייתנו לאנשים סביבם לבצע את העבודה, יאמינו בהם ויתעסקו במסר לאומה. ישדרו דוגמה אישית. על יורשו של משה נאמר ‘איש אשר רוח בו', וזו המנהיגות שאני רוצה. מה זה רוח? רוח שסובלת את כל הדעות, מכילה ומחברת".
החיים שעברת לא סחטו ממך כוחות?
“זו לא כוס שאתה שותה והיא מתרוקנת. בנתינה מתרחשת פעולה הפוכה - ככל שאתה נותן, אתה מקבל. מאז שאתה פה, היו 15 שיחות שלא עניתי להן, ואני לא מדברת על וואטסאפים ומיילים. אין לי עוזרת ואין לשכה. רבים רוצים לעזור ואומרים ‘נגיב במקומך', אבל אנשים רוצים לשמוע אותי. נכון, יש גם ימים שאני אומרת לפונים ‘תנו לי קצת זמן, אני צריכה להתמלא'".