לאסתר וקסמן עדיין קשה לדמיין איך ייראו חייה מעכשיו. "אני עוד לא יודעת, בינתיים אני שקועה בלא ייאמן, שואבת כוחות מהילדים והנכדים", היא אומרת בכאב רב, ימים ספורים לאחר שבעלה מזה 50 שנה, יהודה וקסמן ז"ל, הלך לעולמו בגיל 72, לאחר שסבל מבעיות רפואיות קשות. אהבה רבה שררה בין בני הזוג וקסמן, והשניים עברו יחדיו חיים משותפים שהיו שזורות בהם גם התמודדויות בלתי נתפסות.
אסתר עלתה ארצה מארצות הברית בגיל 22 והשלימה את לימודיה לתואר השני באוניברסיטה העברית. לאחר מכן לימדה אנגלית לבגרות בתיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה) במשך 28 שנה. לאחר שיצאה לפנסיה החלה לעסוק ביחסי ציבור ובדוברות ב"שלוה" – המרכז הלאומי לטיפול באנשים עם מוגבלויות. "הכרנו באוניברסיטה דרך הרב אברהם רביץ. יהודה היה מדריך אצלו בישיבה בזמן שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית", היא מספרת.
אפשר לומר שהיה ביניכם חיבור ממבט ראשון?
"בהחלט כן. הכרנו בחודש יוני והתחתנו כבר באוקטובר בשנת 1970. קסמו לי האכפתיות הרבה של יהודה, האהבה לבריות, הרגישות הגדולה לכל אחד. אצל יהודה הייתה אהבה, הרבה אהבה".
הטרגדיה של נחשון
לבני הזוג נולדו שבעה בנים, נכדים רבים ונינים, כן ירבו. כשנולדו התאומים שלהם, רפאל ואוריאל, כיום בני 33, רפאל התגלה כבעל תסמונת דאון ובאחת השיחות הוצע למשפחה להשאירו בבית החולים. "יהודה מאוד כעס כששמע זאת", מספרת אסתר. "הוא אמר אז שבמשך הזמן גם ילד רגיל, בריא ונורמלי יכול להיות חולה, אז ההורים ינטשו אותו? יהודה אמר שאין כזה דבר שנוטשים. אמר שאנחנו נתנו לו חיים, אנחנו הבאנו אותו לעולם ואנחנו נדאג לו".
איזה קשר היה ליהודה עם ילדיו?
"הוא היה אבא מאוד מעורב, מאוד אכפתי, הדריך את הילדים. הם באו אליו להתייעץ כל הזמן, ראו בו את האדם הכי חכם בעולם".
לפני כמעט 26 שנים בנם השלישי, סמל נחשון וקסמן, נחטף ונרצח בידי מחבלים. נחשון, נולד בירושלים, למד בבית הספר חורב מהיסודי ועד לישיבה התיכונית. באותן שנים שימש חניך ומדריך בסניף רמות של תנועת הנוער "עזרא" וגם התנדב במסגרת הנוער של מגן דוד אדום בתחנת ירושלים. באוגוסט 1993 התגייס לצה"ל, ליחידת עורב גולני, ושירת בלבנון. ב־9 באוקטובר 1994 המתין נחשון לטרמפ בצומת הטייסים הסמוך ליהוד. הוא נכנס למכונית של מחבלי חמאס שהתחפשו ליהודים חובשי כיפה. המחבלים לקחו אותו לכפר ביר נבאללה שמצפון לירושלים, והחזיקו אותו כבן ערובה.
"ביום שלמחרת החטיפה העבירו המחבלים קלטת לרצועת עזה, כדי להקשות על איתורו של החייל. וקסמן, כשאקדח צמוד לרקתו, צולם מבקש מראש הממשלה דאז יצחק רבין שישחרר את השייח' אחמד יאסין ו־200 אסירים ביטחוניים נוספים, כתנאי לאי־הוצאתו להורג. ביום שישי, 14 באוקטובר 1994, שעות ספורות לפני מועד פקיעת האולטימטום, פרצו לתוך הבית שבו הוחזק שלושה צוותים מסיירת מטכ"ל, אחד מהם בפיקודו של סרן ניר פורז. הכוח חיסל את המחבלים, אך מצא את וקסמן הרוג, כפות בידיו וברגליו. 12 מלוחמי הסיירת נפצעו. סרן פורז נפל בפעולה זו ועל חלקו בה קיבל את צל"ש הרמטכ"ל.
"ליהודה ולי הייתה תקווה שיהיה בסדר", מספרת אסתר. "עשינו כל מה שרק אפשר כדי להציל את נחשון. דיברנו עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין, עם מנהיגי ערב, עם ערפאת, עם הנשיא קלינטון. הרבנים הראשיים ביקשו שכל אחד יגיד שלושה פרקי תהלים בתפילה המונית בכותל. היו יותר מ־100 אלף איש בכותל. היו גם עצרות תפילה בכל העולם. מה לא עשינו כדי להציל אותו. בסוף בגלל התנהלות הפעולה הצבאית הוא הלך".
איך יהודה ראה את החיים אחרי מה שקרה?
"האמונה שלו אף פעם לא התערערה. הוא החליט לחבק את החיים בשתי ידיים. עשינו אז טיולים בכל העולם, הוא רצה לחוות את כל מה שאפשר לחוות. יהודה בחר בחיים. זה בדיוק מה שהוא אמר. אמר שאפשר להתמוטט או להתמודד. שנינו בחרנו בחיים. היו לנו עוד שישה ילדים, עשינו באותה שנה של הרצח שתי חתונות ובר מצווה. עשינו שמחות לבנים האחרים שלנו. הגיע להם שההורים שלהם ישמחו איתם".
יהודה הרשה לעצמו לפעמים להתפרק?
"מה שהוא עשה בזמן הפרטי שלו זה עניין שלו. כלפי חוץ, יהודה תמיד היה חזק".
עד כמה יהודה היווה משענת בשבילך?
"אפשר להגיד ששנינו היינו משענת זה לזה, אבל הוא היה הסלע שלי".
איש אשכולות
את בעלה מתארת אסתר כאיש גדול מן החיים. "יהודה היה איש אשכולות שעסק בכל", היא אומרת. "אני התחתנתי עם מורה לפיזיקה ומתמטיקה, ומאז הוא עשה המון דברים. היה אמן ושחקן, הקים תיאטרון, היה פעיל בהמון תחומים. נתן המון שיעורים במתנ"סים וקיבל אות יקיר רמות, קיבל פרס מפעל חיים על פועלו בתחום התיאטרון הקהילתי".
לדבריה, הרצח של נחשון לא היה הסיבה להידרדרות בריאותו של בעלה. "יהודה קיבל את הגזירה משמיים בצורה של אדם הכי מאמין בעולם", היא מספרת. "יהודה היה חולה כבר מאז גיל 16. בבדיקות בצבא כבר גילו שיש לו בעיה בכליות. הוא התחיל לעשות דיאליזה בערך בשנת 1983, עבר השתלה קרוב לשנת 1990, והיה 30 שנה מושתל כליה. בסופו של דבר, הכל אצלו כבר קרס, הכל כבר לא פעל כמו שצריך. בשנה האחרונה הוא היה כל הזמן יוצא ונכנס לבית החולים. עכשיו לקראת הסוף הוא היה שבוע בבית החולים ונפטר שם. הייתי איתו ברגעיו האחרונים. הייתי לצדו קצת לפני שהוא נפטר ומיד אחרי שזה קרה".
איך התמודדת עם המצב הבריאותי שלו?
"היה לי מאוד קשה מבחינה נפשית. הייתי מגיעה לבית החולים, כאבתי את כאבו, קיוויתי שיצא מזה, שיהיה טוב. אבל ראיתי שהוא לא יוצא מזה. יהודה גם ביקש ממני להתפלל שזה ייגמר, שהייסורים שלו ייגמרו".
יהודה וקסמן נפטר בסביבות השעה 11 בבוקר ב־25 ביוני בבית החולים הדסה עין כרם, ונקבר בשעה 19:00 בערב בבית הקברות הר המנוחות בירושלים. "המון אנשים מתקשרים ובאים לנחם. גם ראש הממשלה, גם נשיא המדינה, הביעו תנחומים. כולם אהבו את יהודה", מספרת אסתר.
האם יהודה השאיר איזושהי צוואה בלתי כתובה?
"כל האישיות שלו, כל הדרך שלו, כל ההתנהגות שלו היו צוואה אחת גדולה. כולנו למדנו ממנו אהבה, אהבה ואהבה. הייתי רוצה שיזכרו אותו כאיש חם, אוהב, שפעל לאחדות ישראל בכל כוחו".