"התיישבתי ליד הרדיו הקטן שבפינת החדר ובאצבעות רועדות סובבתי את בורר התחנות, עד שמצאתי את התדר שבו שידרה BBC. השעה הייתה כבר כמעט חמש בבוקר. הבית היה שקט וחשוך. נשימתו הקלה של גיא נשמעה מהחדר הסמוך. קירבתי את אוזני אל המקלט והאזנתי מתוחה ונסערת לחדשות השעה. בדיוק בחמש בקע האות, והקריין הבריטי דיווח בקול רציני: 'כל אוניות הצי השישי אשר נמצאות בים התיכון הצטרפו לחיפושים אחרי הצוללת הישראלית דקר שנעלמה'", כך מתארת חווה גלעדי ברקאי בספרה החדש "במצולות הלב" (הוצאת אופיר ביכורים) את הרגע שבו הבינה שהנורא מכל קרה, ושבעלה, רס"ן אברהם (בומי) ברקאי, סגן מפקד הצוללת, נעלם במעמקי הים עם 68 אנשי צוות נוספים. "לבי נשבר", היא ממשיכה לתאר בספר. "עלטה עטפה אותי, ואני צנחתי למיטה, עמוק אל מתחת לשמיכה. כיסיתי את ראשי ושכבתי מכורבלת ורועדת בכל גופי. זה היה הרגע שבראשי התדפקה הכרה ברורה, חדה כתער, וזו הייתי אני שאמרתי לעצמי: 'חווה, מהיום החיים שלך הם בלי בומי'".
אח"י דקר, צוללת בשירות חיל הים הישראלי, טבעה ב־25 בינואר 1968, בדרכה מבריטניה לישראל. כל 69 אנשי צוותה נספו. שרידי הצוללת ומקום טביעתה התגלו רק בשנת 1999. הצוללת שירתה במקור כאוניית הוד מלכותה טוטם (HMS Totem) בצי הבריטי. ב־1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ־77. הצוללת שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי ויצאה לדרכה לישראל ב־9 בינואר 1968. למרות חיפושים רבים שנערכו אחריה הצוללת לא נמצאה, והפרשה הפכה לטראומה לאומית. רק ב־28 במאי 1999, למעלה מ־31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו וזוהו שרידיה של הדקר על קרקעית הים בעומק של כשלושה קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה של הצוללת.
בספרה, שנכתב בסיועו ובליוויו המקצועי של ערן נובק (עד סוף הסגר ניתן יהיה לרכוש את הספר באתר ההוצאה), קיבצה גלעדי ברקאי את הזיכרונות, התמונות והמכתבים מבעלה ז"ל, וגם העלתה על הכתב את סיפור אהבתם, חייהם המשותפים ואת התמודדותה לאחר האסון. "ככל שהשנים חלפו, בגוף שלי היה קיים הצורך לשחרר", היא מספרת. "אבל הכי חשוב היה לי שיכירו את בומי. שידעו מה הוא אהב, כמה המדינה והצוללות היו חשובות לו, מה היו השאיפות שלו, וכל זה בתוך בניית החיים המשפחתיים והחלומות של זוג צעיר שנפגש. עד שמצאו את הדקר, היה חשוב לי לדבר על כך בכל מדיה. כנראה היה לי פחד שישכחו אותם. אבל כשגילו את הצוללת, לא היה לי כבר צורך להתראיין. הספר הוא אוסף של חוויות, זיכרונות, טעמים וריחות שהלכו איתי כל הזמן. רציתי לשחרר אותם כדי שיכירו את בומי".
תהליך הכתיבה היה קשה מבחינה רגשית?
"כשאת עוברת כזה אסון, את עסוקה בלחיות את החיים ובלנסות להתגבר על מה שקרה. ההרגשה שלי הייתה שכל יום אני צריכה לנצח משהו כדי להתעורר ליום בכיף. רק לאור הכתיבה הבנתי שכנראה הייתי בפוסט־טראומה, ואולי גם נמצאת עדיין. למרות שתמיד הייתי בסדר ונראיתי בסדר, יש הבדל גדול בין חווה שמבינה את מה שהיא עוברת לבין חווה שהייתה בפוסט־טראומה ולא הרגישה את זה".
אנחנו נפגשות בבית קפה במרכז תל אביב. לגלעדי ברקאי, המתגוררת ברמת השרון, מלאו בערב ראש השנה 80 שנים. היא אמם של גיא (בנו של בומי ברקאי) וגליה (בתה מנישואיה השניים לאלכס גלעדי), וסבתא לשני נכדים.
למרות שהחיים שלה נמשכו אחרי האסון, בומי אף פעם לא נדחק הצדה. "העלאת הזיכרונות הולכת עם משקל של 50 ומשהו שנים בגוף שלי", היא מתארת. "משקל של זיכרונות, ריחות שאת זוכרת, חוויות, משקל של אהבה, של חיבור שאת אוצרת בתוכך. הגעגועים למה שהיה מאוד חזקים. היה גם פחד במשך השנים להעמיק לתוך הנשמה ולראות למה כל כך קשה לי. לא תיארתי לעצמי איזו חוויה מדהימה אני הולכת לעבור, כולל לא לישון בלילות, לכתוב לפעמים מילה ביום ולהסתובב בבית מפינה לפינה. אני אוהבת לכתוב, תמיד כתבתי לעצמי, בעיקר שירים, תקצירים. ידעתי שכתיבה משחררת. יצירתיות היא מה שפניתי אליו כל השנים. זה היה הדבר היחיד שהרגיע אותי, אפילו אם בכיתי הרבה או לא ישנתי. גם עברתי סדנה לכתיבה ביוגרפית אצל טל בשן".
גלעדי ברקאי מציינת שעכשיו, כשהספר נמצא אצלה ביד, היא מאוד נרגשת שעמדה ביעד. "אני סקרנית לדעת מה צופן לי העתיד בעקבות האירוע הזה ששחררתי ספר, שחררתי אותו אולי", היא אומרת. "בומי כל הזמן היה לידי בלי שהוא נוכח".
את מרגישה שסגרת מעגל?
"אני סקרנית לראות מה זה יביא. האם זה באמת יביא תחושת שחרור מסוימת או חופש או זקיפות קומה. אני יודעת שהייתי צריכה לספר עליו, עלינו ביחד, ואיך עברתי את כל האסון הזה. המעגל החל להיסגר מהרגע שמצאו אותם".
דירת חדר וחצי
אברהם ואחיו הבכור מיכאל (יוֹמִי), לימים האלוף מיכאל ברקאי, מפקד חיל הים בין השנים 1976־1978 ובעל עיטור המופת על תפקידו כמפקד שייטת ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים, נולדו ברומניה. בדצמבר 1947 ניסו הוריהם לעלות לארץ ישראל באונייה "פאן קרשנט", אבל היא נתפסה בלב ים על ידי הבריטים, והם נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. מאוחר יותר עלתה המשפחה ארצה. "מה שבולט מאוד בתכונות של האחים ברקאי זו הנחישות להצליח", אומרת גלעדי ברקאי.
חווה ובומי הכירו במאי 1959. "גדלתי בשכונת בת גלים בחיפה. בסיס ההדרכה של חיל הים היה ליד השכונה שלנו", היא מספרת. "אני בוגרת מגמת אופנה בוויצו חיפה. מסיבות בריאותיות לא קיבלו אותי לצבא. המשכתי ללמוד בסמינר למורות מלאכת יד. ליונה, חברתי ממגמת האופנה, היה חבר מחיל הים. הוא הזמין אותה לנסוע עם עוד כמה זוגות לטיול בכנרת עם לינה של לילה. היינו אז בנות 18 וחצי. אמא של יונה אמרה לה: 'אם חווה תבוא איתך, אני מרשה'. אמרתי שאבוא בכיף, אבל כולם זוגות, ואני לבד. יונה אמרה שתבקש מהחבר שלה להזמין חבר".
החבר שהוזמן היה בומי. "הם באו לקחת אותי עם הטנדר", משחזרת גלעדי ברקאי. "בומי נכנס לבית ההורים שלי ואמר: 'שלום, את מוכנה?'. זה היה ערב שבת. הוא הלך לסירים שבמטבח, הרים את המכסה ואמר: 'איזה ריח'. אמא שלי התמלאה נחת. יצאנו ביחד והתיישבנו בטנדר. התרשמתי מהחוצפה שלו, מהביטחון העצמי. משם זה התחיל".
הם התחתנו ב־8 בדצמבר 1960. "היינו בירח דבש בטבריה, וב־23 בדצמבר בומי כבר הפליג לארבעה חודשים לקורס השתלמות צוללנים באנגליה", מספרת גלעדי ברקאי. "כשהוא היה באנגליה, מצאתי דירת חדר וחצי מדהימה בקומה רביעית בבת גלים, לא רחוק מההורים שלי ולא רחוק מבסיס הצוללות. זו הייתה דירה שמשקיפה אל הים. קניתי אותה לבד, כאשר בומי נמצא כל הזמן במעקב תמידי. הייתי שולחת לו מכתבים, מעדכנת על משכנתה, כספים, הלוואות".
"חווה'לה וגיא אהובים, הגענו לגיברלטר הבוקר, אחרי שישה ימים ללא אירועים מיוחדים... אני מרגיש טוב, מזג האוויר כאן נפלא. שמש וים כחול, ויין לבן וזול. יוצאים מכאן הלילה ואין לנו כבר סבלנות. להתראות, אהובים שלי, אבא עוד מעט בא הביתה. אוהב אתכם, בומי", כך כתב ברקאי בגלויה שנשלחה לאשתו. צילומה של הגלויה, שנכתבה ב־15 בינואר 1968, עשרה ימים לפני היעלמות הדקר, מופיע בספר.
תוך שהיא מתגעגעת ומצפה לאהובה, נהגה גלעדי ברקאי להשקיף מדירתה אל הים. "באחד מימי שישי בצהריים ראיתי שיירה ימית יוצאת לים. כל כלי שיט שהיה לו מנוע, פתאום יצא לים", היא משחזרת את הרגע שבו הבינה שמשהו קרה. "ראיתי טור של אוניות, ספינות וגם את צוללת לויתן, שאז פיקד עליה יומי, אחיו של בומי. זה היה נראה לי מוזר. בתור משקיפה מהמרפסת הבנתי שמשהו חריג קרה, כי הם אף פעם לא יצאו ביום שישי ללא סיבה. חשבתי שאולי הם יוצאים למשימה, ואם צוללת דקר בסביבה, אז אולי היא תצטרף אליהם. ידעתי שדקר כבר באזור כרתים, ושביום שני אמורה להגיע לארץ. לכל אדם יש את האינטואיציות שלו. בערב הלכתי עם גיא, שאז עוד לא מלאו לו ארבע שנים, לאכול אצל ההורים. אמרתי להם שאני לא שקטה כי ראיתי את כולם יוצאים לים".
מישהו הודיע לך משהו?
"אף אחד לא הודיע לי. אני הודעתי לאחרים. חזרתי הביתה מההורים, השכבתי את גיא וניסיתי ללכת לישון. הטלפון צלצל בערך בארבע בבוקר. זו הייתה אחותי שגרה בקנדה. היא ידעה שבומי על הדקר. היא שאלה: 'מה עניינים? באיזו צוללת בומי?', באותו רגע בדיוק ידעתי למה היא מתכוונת. הבנתי ששם כבר יודעים שמשהו קרה. אמרתי לה: 'למה את שואלת? את הרי יודעת שהוא על הדקר'. ואז בעלה אמר: 'תעשי לי טובה, תשלחי לי מברק כשהוא יגיע'. לא העזתי לשאול אותם, כי ידעתי בתוכי שהם יודעים. לא היה לי אומץ לשמוע מהפה שלהם מה שלא רציתי לשמוע".
מה עשית באותו רגע?
"סגרתי את הטלפון והסתכלתי על השעון. ישבתי ליד הרדיו, חיפשתי תחנות עד שפתאום עליתי על BBC, שם שמעתי על הצוללת הישראלית הנעדרת. הייתי בהלם. רצתי מהר לדירה של ההורים. דפקתי בדלת, קראתי לאחי שיבוא אליי מהר. בחדשות של הבוקר ברדיו, בשעה שמונה, כבר הודיעו שהצוללת נעדרת".
איך מסבירים זאת לילד קטן?
"אני לא זוכרת מה אמרתי לו. אנשים וחברים התחילו להגיע אלינו הביתה. הדירה הקטנה התמלאה מהר באנשים. גיא התעורר, הצמדתי אותו אליי כל הזמן. כמה מאנשי חיל הים אמרו לי שעוד לא אבדה תקוותנו, אבל אני כבר הבנתי שזה נגמר".
איך התמודדת עם האסון?
"המקרה הזה היה שונה ממקרה שבו אומרים לך בעלך נהרג, והנה הקבר. פה הצוללת נעלמה, ולאנשים כל הזמן היו תקוות שהם עוד יימצאו. אני כאמור ידעתי שכבר אי אפשר למצוא. הים היה סוער בצורה יוצאת דופן באותה תקופה, היה קשה אפילו בחיפושים עצמם. גם יומי, אחיו של בומי, השתתף בחיפושים. למרות שבפועל בומי לא היה נוכח, מבחינתי הוא היה איתי. הוא נכנס לתוך גופי ונתן לי את הכוח. בומי היה בן אדם שהייתי יכולה להסתובב איתו בלונדון בבוטיקים הכי משוגעים. אחרי האסון, כשיצאתי מהבית, לבשתי את הבגדים שקניתי איתו כדי להיראות כמו שהוא אהב. לא רציתי להראות כמה שחור לי בנשמה, אז לבשתי מעיל אדום. במשך תקופה ארוכה זה היה שוק. באותה תקופה אפילו לא היה מישהו שייקח אותי ויסביר לי איך לדבר עם גיא. לא היה משהו מקצועי ומוסדר שידריך אותנו מה לספר לילדים. לא הייתה תמיכה נפשית כמו היום".
ב־6 במרץ 1968 הכריז משה דיין, שר הביטחון דאז, באופן רשמי על אובדנה של הדקר. "אבלן הכבד של המשפחות הוא אבלו של העם כולו", אמר דיין בנאומו בכנסת. "אסון כבד פקד אותנו. צוות נפלא של טובי בנינו נפל בעת מילוי תפקידו על משמרת העם. יהיה זכרם שמור עמנו לעד ואורם מנחה דרכינו".
ברחבי המדינה הוכרז יום אבל לאומי, והדגלים הורדו לחצי התורן. גלעדי ברקאי מתארת בספרה את מה שאירע ביום זה. "באותו יום קיבלתי דף כתוב מהרב הצבאי לצה"ל, הרב שלמה גורן, ובו הסברים על דיני האבלות על צוות הצוללת דקר", היא כותבת. "לפתע, כמו בסצינה מהסרטים, הגיע אליי הרב הצבאי של חיל הים, קרע קרע בחולצתי השחורה ואמר כי עכשיו עליי להתחיל לשבת שבעה. המעמד היה הזוי בעיניי. הלוא אין קבר, הלוויה לא התקיימה. חשתי כי רק הרמתי מעט את ראשי מההלם הראשוני, ועכשיו הוא שוב הורד מטה. במעמקי מצולות נפשי ידעתי שקברו של בומי נמצא בים שכה אהב, וברור היה לי כי שם גם יהיה הכי שקט ורגוע. בתום השבעה נערכה אזכרה לחללי הדקר בחיפה, מול הים. כל בני משפחת הדקר עמדו שם, זועקים בדממה ועדיין לא קולטים את גודל האסון".
במהלך פגישתנו מגיע למקום סא"ל (במיל') יחיאל (חיליק) געש, שבעת מציאת הדקר שימש כראש פרויקט חיפושי הצוללת מטעם חיל הים. חווה קבעה עמו שיגיע כדי להעניק לו את ספרה. עד היום הם נשארו בקשר. "הוא נתן חיים ל־69 משפחות. אם הוא לא היה מתעקש, לא היינו מגיעים אל הצוללת", אומרת גלעדי ברקאי בהתרגשות.
"אני האמנתי שימצאו אותה, רק צריך לצאת ולחפש. נשארתי בקשר עם חווה ועם עוד כמה משפחות", מציין געש.
לאחר מות בעלה, גלעדי ברקאי כלל לא חשבה על אהבה חדשה. "להתאהב שוב זה לא משהו שבכלל יכולתי לחשוב עליו. מה שקורה - קורה בטבעיות, במקריות, בלי לחשוב על כך בכלל", היא אומרת.
את איש התקשורת אלכס גלעדי (כיום חבר בוועד האולימפי הבינלאומי - א"ש), בעלה השני שעמו התחתנה בשנת 1972 והתגרשה ממנו לאחר שלוש שנות נישואים, היא הכירה במסיבה בינואר 1970. "זו הייתה מסיבה שנערכה בביתו של אחד המפקדים בכרמל לרגל כך שמערכת הביטחון הישראלית הצליחה למלט לארץ את ספינות שרבורג (ספינות שנבנו בצרפת עבור חיל הים הישראלי, אך ממשלת צרפת עיכבה את הגעתן – א"ש)", מספרת גלעדי ברקאי. "באתי לשם עם גיסי וגיסתי, ואלכס, שהיה אז עיתונאי, הזמין עצמו למסיבה הזאת כי רצה לכתוב על כך כתבה לעיתון. הוא נתקל בי ולא עזב אותי מאז. הוא כבש את לבי בתשומת הלב שלו, במסירות שלו. היינו חמש שנים יחד, ולא היה יום דל. למרות שהתגרשנו, היחסים בינינו טובים. קודם כל, אלכס הוא אבא של הבת שלי. את אמא שלו אהבתי כמו את אמא שלי. כיום אלכס כמעט לא נמצא בארץ. אנחנו כמעט לא מתראים ולא מדברים. מדי פעם מסתמסים או נפגשים. אבל הקשר הפנימי הוא טוב. אכפת לו ממני ולי אכפת ממנו".
מכתב בבקבוק
גם את יום מציאת שרידי הדקר גלעדי ברקאי לא תשכח. "בומי היה בן 31 במותו, ומצאו את הצוללת אחרי 31 שנים", היא מספרת. "זה היה יום מאוד מיוחד, שהסתיים בצורה טרגית, בהלם מסוג אחר. צלצלו אליי אחרי הצהריים מחיל הים ואמרו: 'תקשיבי, יש בשורות שכנראה מצאו את הדקר. מחר בבוקר יצאו לבדוק את הממצאים. אחרי שהוועדה תאשר שזה הדקר, יפרסמו את זה לציבור'", היא מספרת. "רצו להשיג את כל 69 המשפחות לפני כניסת השבת, כדי שלא ישמעו את זה מהרדיו. גיא ואני נורא התרגשנו. ואז פתאום קיבלתי טלפון מהבת של יומי. היא אמרה לי: 'אבא מת. הוא ירה בעצמו'. יומי היה חולה באורח אנוש כמה חודשים. הוא הכין את האקדח במגירה. מפקד חיל הים דאז, האלוף אלכס טל, הגיע אליו באותו יום והסביר לו מה מצאו. באותו ערב יומי ראה חדשות. לחלק היו טענות על חיל הים, אחרים הודו לחיל הים. הוא הלך לחדר והתאבד. בזה נסתם הגולל. שני האחים ברקאי כאילו סיימו את חייהם באותו יום".
מציאת הדקר הקלה את סבלך?
"לא חשבתי שבומי יחזור או שימצאו גופות. בומי תמיד אהב ים. ימאי גם אוהב להיקבר בים, אבל בתחושות הפנימיות הבנתי שמשהו לא יכול להיסגר עד שימצאו את הצוללת. לא יכולתי להיות אני עד שימצאו אותם. גם הבנתי שחבל על האנרגיה לחשוב מה קרה או מי אולי אשם, אבל כן רציתי לדעת איפה הצוללת נמצאת. לקחו אותנו למקום שבו מצאו את הצוללת. זרקתי לשם פרחים, שלחתי לו מכתב בבקבוק. נרגעתי מהבחינה הזאת שמצאו אותם. גם שיניתי המון דברים בחיים, הקשבתי לבטן שלי יותר, קיבלתי יותר אומץ ותעוזה להיות מי שאני היום".
לאורך השנים עסקה גלעדי ברקאי בתחומים הקשורים בעיקר בעיצוב. לאחר מות בעלה למדה אופנה במדרשה של פיני לייטרסדורף. "זה לא שהייתי מסכנה כל השנים, אבל בפנים לא הייתי מסופקת בכלום", היא אומרת. "תמיד הרגשתי בינוניות, קצת חלשה למרות שאני יודעת שבפנים אני חזקה. אחרי שמצאו את הצוללת הרגשתי שאני יכולה להתגבש להיות מי שאני. להגיד: 'אני פה'. אבל גם זה תהליך".
נשארת בקשר עם משפחות הנספים?
"יש לי חברת נפש בשם יוכי כהן, שבעלה היה רס"ר הצוללת. אנחנו בקשר ונפגשות".
אף שחלפו 52 שנים מאז טביעת הצוללת, גלעדי ברקאי מודה כי היא עדיין חושבת על בומי. "חושבת עליו זה בלשון המעטה", היא אומרת. "בגלל הספר, כשנברתי במכתבים, קראתי עוד פעם את ההיסטוריה וחקרתי דברים, לילות שלמים נרדמתי רק בארבע בבוקר. היה לי את הבום הזה שצוללת מתרסקת. חשבתי: מה הוא עבר בשנייה האחרונה, מה קרה לו? ניסיתי כל השנים לא להעמיק בכאב. עכשיו פתאום קיבלתי כוח להעמיק בכאב. כתיבת הספר הזה הייתה בשבילי גאולה".