20 שנה אחרי, קרוביהם של החטופים מהר דב חוזרים אל הטראומה

כל מי שעלה אי־פעם על בט"שית שסיירה לאורך הגבול יכול היה לדמיין את מה שעבר על סמ"ר בני אברהם, סמ"ר עדי אביטן וסמ"ר עומר סואעד בצהרי יום שבת, 7 באוקטובר 2000, בסמוך לחוות שבעא, בגזרת הר דב, שבצפון. סיומו של קיץ, האוויר כבר פחות לוהט. נוסעים על רכב סיור מיטלטל, מדברים על ערב יום כיפור המתקרב, מישהו זורק בדיחה על הצום, אחר מת להפסקת קפה, וזה שיושב מאחור מתלונן שהישבן כבר נהרס מרוב קפיצות, ואז תוך שנייה מתהפך לו העולם. פיצוץ עוצמתי של שני מטעני צד, כוח חיזבאללה מופיע ממארב סמוך ומבצע חטיפה מהירה שסיומה הטרגי יגיע רק ב־29 בינואר 2004, כששלושה ארונות מתים ייצאו מכבש המטוס בנמל התעופה.

"גם עכשיו אנשים אומרים לי 'אני זוכר בדיוק איפה הייתי באותו יום'", מספר יעקב אביטן, אביו של עדי ז"ל. "זו נקודת שבר שהמדינה התקשתה לאחות. תפיסת העולם שלי כאדם השתנתה. אם אנשים נאבקים היום על ימין ושמאל, אתה מבין שהכל הבל הבלים. העולם ממשיך קדימה ולא רואה אף אחד ממטר, אז תנסו לראות את הטוב, כי מה שבאמת חשוב זו המשפחה והערכים, הרי בזכות ילדינו המקום הזה ימשיך להתקיים".

הישראלים האמיתיים

אותה בט"שית היא בעצם כור ההיתוך הישראלי על רגל אחת. רכב צבאי קטן שאיחד את אברהם מפרדס כץ, אביטן מטבריה וסואעד הבדואי מהכפר סלאמה שבגליל וזרק אותם לגורל משותף. "הסיפור גרם לי להיות ערה למרקם החיים המאוד מיוחד שיש פה", מספרת אפרת אברהם־ליבנה, אחותו של בני ז"ל. "כשזה קרה הייתי צעירה שגרה בתל אביב, חיה את חייה. הראש היה בתרבות ואומנות ופתאום אתה נחשף לכל השבטים שגרים כאן ובטח למורכבות החיים. אם הייתי יכולה, הייתי עושה הרבה יותר למען הדו־קיום, אבל לפחות אני אמא לשלוש בנות, והן מכירות את בני מבלי שפגשו אותו. מכירות את הסיפור על בוריו".

אפרת היא אחותו הגדולה של בני, שנולד בשכונת פרדס כץ שבבני ברק ונקרא על שם דודו, אחיו של אביו חיים, שנהרג בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. "הזחל"ם של הדוד שלנו חטף הרעשה ארטילרית מצרית והוא הוכרז כנעדר", מספרת אפרת. "הוריי התחתנו באותה תקופה, והם דאגו להודיע ברדיו 'בני, אחיך מתחתן, מחכים לך'. אבי היה הולך ל'צוותא' שם היו תולים את רשימות השבויים והנעדרים, כדי לחפש. עבר בבתי חולים, בעיקר במחלקות שאליהן הגיעו הפצועים מסיני. עבר עם תמונה ושאל אם מכירים, עד שמצא פצוע שהיה עם הדוד שלי. אבא, שהיה בחיל האוויר, הביא תצ"א של המקום וככה מצאו את הרכב השרוף והגופה. מהיום שאני זוכרת את עצמי, הייתי בכל שנה, ביום הזיכרון, בבית הקברות, ואבי במשך השנים סחב את הטרגדיה. כשבני נחטף הוא עבר את הטראומה בפעם השנייה, והיא למעשה שברה אותו".

היה קשר חם בין האב לבן. היה זה חיים שהדביק את הנער בחיבה למחשבים וביחד הם בנו טיסנים, וכשבני התגייס להנדסה קרבית, האב אמר: "לך ותעשה מה שאתה רוצה". בני עבר קורס מ"כים, התחיל קורס קצינים, אבל בגלל שברי מאמץ חזר כמ"כ לגדוד 601 שהוצב אז בגזרת החרמון.

עדי אביטן תמיד נחשב כמרכז בשכונת מגוריו, בטבריה. בחור יפה, חברמן, שמי שנמצא בסביבתו שדרג את מעמדו החברתי. האב יעקב זוכר את הבית עמוס תמיד בחברים וחברות: "בזמנו מישהו כתב בפייסבוק 'היינו מחפשים להיות בקרבתו, כי גם היה אוכל, גם קפה וגם ידע לחבר את כולם'. זו הייתה הגדולה שלו. לא מזמן כתבה לנו בחורה שהיא אף פעם לא פגשה את עדי, אבל בגללו נשארה בארץ". יעקב הקריא קטע: "'כל אחד שואל אותי איך הגעתי לגור בישראל? הסיפור שלי מתחיל עם השכול שלכם, עם עדי אביטן. יש לי היום ארבעה ילדים, ובכל שנה אני מספרת להם על הקשר החד־צדדי שלנו'".

לא רחוק מטבריה, בכפר סלאמה שבגליל המערבי, גדל עומר סואעד, אחד מ־12 ילדיהם של ח'דרה וקאסם. עומר ואחיו התאום עאמר הם הגדולים מבין הבנים, ולא הייתה שאלה אם יתגייסו לצה"ל. "משפחת סואעד היא השבט הבדואי הגדול בצפון", מספר טראד, אחיו של עומר ז"ל. "יש אצלנו חינוך מיוחד מבחינת ההשתלבות והחיבור לחברה הישראלית. כשאתה מגיע לגיל 18, אתה מתגייס. נכון שזה לא חובה, אבל זה מובן מאליו. תסיים לשרת, לך תלמד, תעבוד, תעשה מה שאתה רוצה. הגיוס של אחיי היה ב־91', אבל מאחר שהם עזרו למשפחה, אבי אמר 'תחליטו מי מכם מתגייס עכשיו ומי אחריו'. עאמר התגייס, ועומר נשאר לעזור. הוא ניגן בירגול (חליל - א"ל) בשמחות וחתונות ורעה את עדר העזים".

שלושת החיילים היו בתחילת אוקטובר 2000 במוצב בחרמון, סיירו לאורך הקו במשמרות, זה היה פחות מחצי שנה אחרי נסיגת צה"ל מלבנון. עומר היה לפני שחרור, נשוי ואב לשניים. בני תכנן ללכת עם אביו ליום פתוח בטכניון בחיפה כדי לתכנן את עתידו, ואילו יעקב זוכר את עדי בראש השנה, שבוע לפני החטיפה, כשבנו היה בחופשה אחרונה בבית.

"את ערב ראש השנה עשינו אצל אמי וכשחזרנו הוא רצה לקחת את האוטו, לצאת לטייל", נזכר האב. "התחבקנו חיבוק כזה, בלי מילים. אילו הייתי יודע שזה החיבוק האחרון, אולי הייתי מנסה למשוך אותו עוד קצת. הזהרתי את עדי 'יש עכשיו המון מטיילים שחוזרים הביתה, סע בזהירות'. אתה לא חושב על היום שלמחרת, מה הולך לקרות".

חששת מהשהות שלו באזור הגבול?
"ברגע שצה"ל יצא מלבנון, הייתה אנחת רווחה. הנסיגה אולי הייתה נכונה, אבל לא הדרך, כי החטיפה הייתה אחת התוצאות, נתנו לחיזבאללה להתגרות בחיילים. עדי היה מספר 'הם יושבים על הגדר ועושים לנו אצבע, אנחנו מחזירים. הם מקללים, אנחנו מחזירים'. זה הגיע אפילו לדריכת נשקים. צה"ל לא ידע להרחיק את האויב משם, וחיזבאללה ראה את הנסיגה כצורה של בריחה".

שישי בערב, יום לפני החטיפה, טראד שוחח עם אחיו עומר בטלפון. "הוא אמר לי ששלח את המאזדה שלו עם שכן וביקש שאכניס אותה למוסך, ואז הוא יוכל לחזור איתה ביום ראשון הביתה", הוא משחזר. "ביקש שבדרך אשלח לו רבע קילו קפה. הסברתי שאי אפשר לטפל כרגע ברכבים, כי לא ניתן להיכנס לכפרים בגלל אירועי אוקטובר. הצעתי שהשכן יקפיץ לו את הרכב שלי והוא לא יצטרך לחזור בטרמפים. השכן היה אמור להגיע אליו בשבת בצהריים. התקשרתי אליו, הוא לא ענה, התקשרתי לשכן, לא ענה".

הכל נהפך בן לילה

צוות הסיור שכלל את אברהם, אביטן וסואעד נקרא ביום שבת, בשעה 12 וחצי בצהריים, לנקודה 590 בגבול, אזור חוות שבעא, בשביל לתצפת על הפגנת אנשי חיזבאללה. הצוות מיהר להגיע וב־12:37 הופעלו שני מטעני צד על הבט"שית. החיילים נפגעו, והחוטפים העבירו את השלושה לצד הלבנוני ומיהרו להימלט.

"אמי הייתה אחות בבית החולים בילינסון והלכה באותו יום לעבודה, ואילו אני ואבי נסענו לסבתא ארנסטה במושב חגור כדי לעזור במסיק הזיתים", נזכרת אפרת, אחותו של בני. "בצהריים אבי אמר שהוא לא מרגיש טוב ונסע הביתה. הוא ביקש שאחזור עם הדודות. אחרי הצהריים קראו לי ואמרו שאחותי התקשרה כי קרה משהו לבני ואני חייבת לחזור. מיהרתי וראיתי בבית מחזה אבסורדי. אבי ישב על ספה, צרח ובכה, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה. הוא תלש את שערותיו 'מה קרה לבני, מה קרה לבני'. אמי ניסתה להרגיע את השכנים, ואז אמרו 'חטפו אותו', ולאט־לאט התחילו להגיע עוד ועוד אנשים. בסביבות 11 בלילה נכנס אלינו המג"ד יוסי רפאלוב, שניסה להסביר מה קרה בהר דב".

טראד זוכר היטב את אותם רגעים. "שמענו בחדשות שיש אירוע חריג בצפון", הוא מספר. "אחרי חצי שעה הסבירו שיש חשש לחטיפה. בשעה רבע לארבע ראיתי שיירת רכבים מרחוק והייתה לי הרגשה לא טובה. אמרתי 'הלוואי שהיא תעבור אותנו ותמשיך'. לצערי, היא עצרה. הודיעו 'היה אירוע בצפון וכנראה שעומר בין החטופים'. ראיתי שחור בעיניים, לא עיכלתי. אבא לא היה בבית, והיה צריך להודיע לו וגם לשבע האחיות הנשואות. אתה מחליף דיסקט בחיים ולא יודע מה מחכה לך".

יעקב אביטן חושב שהוא האחרון ששמע על האירוע הקשה. "כל העולם ידע חוץ מאיתנו", הוא משוכנע. "לא היינו בבית אלא אצל אמי, שגרה לא רחוק מאיתנו. כשקציני הצבא הגיעו, הבן הקטן הוביל אותם אלינו. זוכר שהוא הגיע מבוהל: 'אבא, מחפשים אותך מהצבא'. לאלפית שנייה נכנס לי לראש שמחפשים אותי ואני סיימתי כבר מילואים, מה הצבא רוצה? אבל זה היה לאלפית השנייה, כי מהר מאוד אתה מבין שהעולם חרב, והם שאלו 'יעקב אביטן?', ולא חיכו לתשובה. הם אמרו: 'בפעילות מבצעית בגזרת הר דב נחטפו שלושה חיילים, וייתכן שעדי אביטן ביניהם'.

"המילה 'ייתכן' חרותה לי חזק בראש. מה זה 'ייתכן'? בדיעבד הייתה תקווה גדולה כשאתה אומר מילה כזו, אבל הבית התחיל להתמלא, ואתה מבין שהמצב קשה ותחשוב באיזה חוסר אונים היינו. למחרת ערב כיפור, מה עושים, עם מי מדברים? המדינה משותקת. אתה יושב בבית, מנסה לדלות מידע אפילו מהסמל הכי פשוט בצבא. כמובן שאף אחד לא ידע דבר. אלה היו ימים נוראים תרתי משמע".

זה לא היה רק יום הכיפורים שבפתח, המדינה התחילה לבעור עם האינתיפאדה השנייה שהשתוללה ברחובות. אברהם־ליבנה משחזרת: "בתל אביב היה מפחיד ללכת ברחוב, ובתוך כל הכאוס שלושה חיילים נחטפו, אז זה מה שמעניין כשהביטחון האישי בסימן שאלה? היה קשה לגייס את העם, אבל עדיין, בגלל המצב הביטחוני, לאנשים זה נשאר בתודעה".

המקרה שלכם מזכיר את מקרה אורון שאול והדר גולדין?
אביטן: "אני יכול להבין את תסכול המשפחות, אבל הם החליטו בהתחלה ללכת בדרך אחרת, לא להפעיל לחץ על הממשלה ולא דרך הציבור הישראלי, ונושא שלא עומד על סדר היום, לא יעזור, הוא יידחה ויידחה. עם כל הכבוד לממשלה, יש לה מחויבות לערכים שבגללם ילדינו נשלחים לצבא, והיא לא עמדה בהם. אורון והדר יצאו להילחם בשביל המדינה, וזו בושה בדרך שמתנהלים איתם, במיוחד כשהכוח נמצא בידינו. זה לא מצב שאתה לא מעוניין לפתוח במלחמה עם חיזבאללה. פה אתה נותן לרצועה דלק, מים, חשמל. צריך להפעיל כוח בצורה סבירה, בכל זאת חיים שם שני מיליון אנשים, אבל במה שקשור לשלטון, אתה יכול להפעיל את כל המנופים".

לפני 20 שנה, תוך יום אחד, משפחות שחיו הרחק מאור הזרקורים הבינו שאם הן לא ישאירו את הנושא בכותרות, ילדיהן עוד עלולים להישאר בבוץ הלבנוני. "אבי הכיר את המערכות הפוליטיות והביטחוניות, וכל פעם כשהיינו הולכים לפגישה עם דיפלומטים, או חברי כנסת, הוא היה אומר 'כשנסגור את הדלת הם ימשיכו בחייהם, אבל אנחנו נישאר עם הכאב', לכן שמרנו את הנושא חם", מספרת אברהם־ליבנה. "הוריי הוציאו עשרות אלפי שקלים על סטיקרים, קמפיינים, סיכות, בולים. את הקמפיין 'אמא מחכה בבית' היה צריך לממן, ורוב המימון היה מכיסם ובעזרת המשפחות האחרות שנתנו כתף".

אביטן לא שוכח: "אתה מכין קמפיין, מנסה להשאיר את הנושא על סדר היום ואז שומע שאוטובוס נכנס בקבוצת חיילים, שישה הרוגים, 23 פצועים. אתה מבין שצריך לקחת צעד אחורה ולמחרת אתה שוב אומר: 'אל תשכחו שיש שלושה חיילים מהצד השני של הגבול'. הכי גרוע היה שנסראללה יצא לתקשורת והודיע שהחיילים אצלו, אבל לא נתן אינדיקציה לגבי מצבם. בשנה הראשונה הנחת העבודה הייתה שהשלושה בין החיים ולכן המוטיבציה הייתה גבוהה. היה חשוב לנו לסיים את הסיפור מהר. יצרנו קשר עם גופים בינלאומיים שעוסקים בזכויות אדם ונושאים הומניטריים. ביקשנו סיוע, ואז במיוחד היו אלה האירופים שהאשימו שאנחנו, המדינה, אנחנו הורגים ילדים. היה חשוב לנו להסביר שאנחנו המשפחות ולא צבא ולא מדינה. אנחנו מבקשים סיוע הומניטרי, לדעת מה מצב הבנים. האם הם פצועים, מקבלים טיפול? ואם הם לא בין החיים אז להביא אותם לקבורה".

שמועות, שבעה, מאבק

לא רק עם חסן נסראללה המשפחות היו צריכות להתמודד אלא גם עם שמועות שקריות שהופצו ולפיהן לצד כשל מבצעי, נבדק גם החשד ששלושת החיילים נחטפו בזמן שהיו עסוקים בעסקת סמים. "הייתי סטודנטית בבר־אילן כשהחלו אותן שמועות", מספרת אברהם־ליבנה, אחותו של בני. "חייל מפרדס כץ, חייל מטבריה וחייל בדואי, לכאורה הכי טייפקאסט של סוחרי סמים. הסטודנטים הכירו את הסיפור שלנו. יום אחד עבר מולי סטודנט שסינן 'מגיע לאחיך שיירקב'. נורא נפגעתי. הייתה לנו אז פגישה עם יעקב פרי, שהיה אחראי על המשא ומתן והקשר עם המשפחות. שיחה קשה שבה אמרנו שלא ייתכן שדובר צה"ל לא מכחיש את השמועה ובסוף אחרי שבועות מורטי עצבים יצאה הודעה שלא היה ולא נברא, אבל באותו זמן הרגשנו כמו נעיצת סכין בלב. זה הטריגר שהוציא אותי לתקשורת. הגנתי בטירוף על אחי וניסיתי להסביר שהוא ילד טוב, שבקושי עישן סיגריה. פתאום אתה צריך להוכיח שאין לך אחות".

אביטן: "חיים אברהם הגיש תביעת דיבה נגד מי שהפיץ את השמועות האלה וזכה. לי לא היו מספיק כוחות נפש כדי להתמודד בבתי משפט. זו הייתה ידיעה מצוצה מהאצבע ובסוף בא המג"ד ואמר לנו 'אם הצבא לא מבהיר את זה, אני פושט מדים, יוצא לציבור ואומר שהחיילים האלה היו בנקודה הזו, בפקודה שלי, שלוש פעמים ביום'. כשבא מג"ד ונותן רוח גבית, אתה מאמין בבן שלך, עם כל הערעור שמבקשים לערער אותך. עובדה שזה מהר מאוד ירד מסדר היום".

כל הזמן הזה נסראללה שמר את הקלפים קרוב לחזה. הוא לא שחרר מידע על החטופים, אבל טראד סואעד, שהיה גשש באותן שנים, הבין שמצבם של אחיו וחבריו אינו מבשר טובות. "את אמא, בעיקר, אתה לא יכול לשכנע שבנה לא בחיים", הוא אומר. "אבל בהיותי גשש הכרתי את המטען שהיה שם, את האירועים, וגם בתחקיר שהוצג הבנתי שלא היה להם סיכוי. במטען כזה אתה יכול להיהרג רק מההדף, והיה להם רכב קל שהוא כמו פחית קולה, לא הייתה אפשרות לשרוד".

שנה לאחר החטיפה, בסוף אוקטובר 2001, היה זה ראש אכ"א, האלוף גיל רגב, שהודיע למשפחות שעל פי מידע שהגיע לצבא, ילדיהם אינם בין החיים והם חללים שמקום קבורתם לא נודע. "ביקשנו מפרופ' יעקב נאמן ז"ל שייצג אותנו. רצינו שייתנו לו סיווג ביטחוני והוא יקרא את דוח המודיעין", מספר אביטן. "הוא הלך למקום מסוים, ראה את הדוח ובא עם עיניים דומעות. 'יעקב, אם זה היה בני, הייתי יושב עליו שבעה'. ישבנו שבעה, עבר חודש, לאן הולכים? אין קבר. בסוף אתה טיפוס אנוכי שחושב על עצמך ועל המשפחה. אתה אומר שאם המדינה צודקת, לפחות מילאת את חובתך המוסרית כהורה, כמשפחה, לבן שלך. אם המדינה טעתה ועדי יחזור חי, אפילו פצוע, בשבילם זו תהיה מכה אנושה. אבל הגיע אלינו חזי שי שסיפר: 'לאשתי אמרו שתשב עליי שבעה'. בא אחד והראה מודעת אבל עם שמו, כי חשבו שנהרג. הרמטכ"ל סיפר שחיילים יצאו מתופת נוראית, לכן היו לא מעט ספקות".

אברהם־ליבנה: "הלכנו למעלות באוב וליידעונים כדי לשמוע מה עלה בגורל החיילים, ואף אחד מהם לא אמר שהם מתים, כולם אמרו שהם חיים. בצר לך אתה נתלה באילנות גבוהים, ואז יום אחרי שפרופ' נאמן אישר את הבשורה המרה, רזי ברקאי ראיין ברדיו את פואד בן אליעזר, שהיה שר הביטחון, והוא שאל 'על סמך מה קבעתם?'. פואד ענה 'על פי עדות ראייה'. זו הפעם הראשונה שהבנו שהייתה עדות של מישהו שכנראה ראה את הגופות במקררים. לנו לא רצו להגיד שיש עדות חיה, ופוליטיקאי מעז למסור מידע רגיש, ברדיו, לכלל עם ישראל. עד היום זה משהו שמבחינתי נורא צורב".

בעוד במשפחות החיילים היהודים ישבו שבעה על מות הבנים, אצל משפחת סואעד סירבו להכיר בבשורה הקשה. "אימאם הכפר התייעץ עם הרב הצבאי הראשי ישראל וייס ואיתי בשיחה משולשת והגענו להחלטה שאנחנו לא מקבלים את ההודעה", מספר טראד. "הודענו שאנחנו מחכים לגופה. זה לפי הדת שלנו, דבר שאי אפשר להתווכח איתו".

"בתוך המשפחה הוויכוחים היו יותר קשים מאשר עם גורמים בממשלה", מספר אביטן על אותם ימים. "כשהכריזו עליהם כחללים, אמרתי שאנחנו צריכים לקבל החלטה. באו הילדים ואמרו 'אם תקבל את הודעת הממשלה, לא תוכל להיאבק ציבורית'. הסבירו שהציבור יגיד שהם מתים והמדינה פחות תשקיע בהחזרתם. מזה פחדנו. השלמנו עם ההחלטה, אבל עם המון ספקות. בסוף המשפחה הגרעינית היא הקובעת, אתה, אשתך והילדים, ולשמחתי עם כל הקשיים וחוסר הוודאות הייתה תמיכה. אי אפשר להסכים על כל נושא, אבל בגדול היינו מחוברים, וזה נגע גם לשאר המשפחות".

חמישה חודשים אחרי החטיפה התחלפה הממשלה. אהוד ברק, שעליו נשמעו מעט מאוד מילים טובות (אביטן: "הוא אמר שאם תיפול שערה מראש אחד החיילים הוא יבעיר את לבנון. חוץ מלהבעיר את הלבבות שלנו, הוא לא הבעיר כלום") הוחלף באריאל שרון שנכנס לתפקיד במרץ 2001.

"שרון היה משפיל מבט כשדיבר עם האמהות, אבל מולנו הוא עמד, אפילו פחדת ממנו", אביטן מספר. "אתה רואה מנהיג עם עוצמות, רגישות גבוהה, שדיבר לעניין, ומה יש לי איתו? אני כולה יעקב, האיש הפשוט מטבריה. הייתה הרגשה טובה, והסיפור שלו הרי מפורסם. במלחמת השחרור שרון נפצע, היה זרוק בשטח, ואם לא היו מצילים אותו אחרים, הוא כנראה לא היה איתנו. שרון הבין מה זה להשאיר חייל מאחור".

כל התקוות התנפצו

בינואר 2004, אחרי משא ומתן ארוך, הסכימו הצדדים על עסקת שבויים. גופות שלושת החיילים וקצין צה"ל לשעבר אלחנן טננבוים, שהיה בשבי חיזבאללה, תמורת 436 איש, רובם מחבלים, ביניהם בכירים כמו מוסטפא דיראני והשייח' עובייד, שנשמרו כקלפי מיקוח להחזרת הנווט רון ארד. "שרון לא פחד לשלם מחיר של מחבלים עם דם על הידיים, כי הוא לא ראה אף אחד ממטר", אברהם־ליבנה אומרת. "היה לו כוח גם מול מפלגות הימין, והוא הצליח להניע את כולן להצביע בעד העסקה. עם שרון היינו סמוכים ובטוחים שזה יקרה".

אביטן: "מי שהחזיק בדיראני ועובייד זו מדינת ישראל, והיה זה בית המשפט הגבוה לצדק שאמר 'החזקת אותם, הוצאת מידע, עכשיו תחזירם ללבנון'. אתה אומר לי דם על ידיים? הרי רצית לשחרר אותם בלי תמורה. אז לבי עם משפחות הנרצחים, אני לא בא להתווכח איתן, לא מעמיד את עצמי ממול. בסוף יש מנהיגות והיא צריכה להחליט מה המחיר שמשלמים. אם היית מההתחלה נוקט בקו מסוים, לא הייתה לי זכות לדרוש, אבל לפנינו כבר עשית עסקאות דומות. למשפחות כואב, אבל גם אני רוצה שהבן שלי יובא לקבורה בישראל. אלה לא חבר'ה שנסעו לטייל בפרו ונתקעו ביערות. יש חוזה לא כתוב בין הצבא למדינה. אם הבנים יצאו, אתה צריך לעשות הכל כדי שיחזרו".

במשך שבוע העסקה עמדה באוויר עד שב־29 בינואר 2004, בשעת לילה מאוחרת, ראש אכ"א התקשר למשפחות ועדכן שהמשא ומתן הסתיים. "ביקשתי לדעת מה עולה למטוס עוד בביירות", מספר אביטן. "כל מה שחשבתי שאולי מישהו טעה בהערכת המודיעין, אולי מישהו לא בדק נכון. עלתה שאלה קשה אם אחד החיילים זה לא הוא. למשל במקרה של רון ארד הציעו סכום גדול למי שיביא מידע, והגיעו עצמות ואבנים והתברר שהן לא שייכות לו. אז אם אחד החיילים זה לא הוא, מה עושים? אמרתי לרב הראשי 'אם זה יקרה, תעצור את העסקה'. אתה לא יכול לדעת אם זה הבן שלך. יצא לגרמניה צוות גדול מהארץ שזיהה אותם. קיבלנו טלפון מראש אכ"א שאמר 'כרגע העלו שלושה ארונות על המטוס', אז אתה מבין שהגיע הסוף. יש בכי, כאב גדול. כל התקוות התנפצו ונעלמו".

אברהם־ליבנה: "אמא שלי אמרה לאנשי הצבא, 'תזהו את בני, כי שתי השיניים הקדמיות שלו עשויות מחרסינה'. כשנפגשנו עם הארון בשדה התעופה, היה ריח של גופות מופשרות באוויר, משהו שלא אשכח לעולם. רציתי לראות מה חזר, ואבא שלי אמר שלא, שהצבא יראה. פרופ' יהודה היס כתב דוח, וביקשתי מאבי 'תן לקרוא'. הוא אמר 'בשביל מה? תזכרי את בני כמו שהיה. יש שם תמונות שלא ייצאו לך מהראש'. כיבדתי אותו, אבל כשנפטר ב־2014 וקמנו מהשבעה הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא את הדוח, ורק אז שמתי סוף לסיפור של אחי, שמת שמונה שעות אחרי הפציעה כתוצאה מאיבוד דם. היו יכולים להציל אותו".

טראד סואעד זוכר איך קאסם, בנו הצעיר של אחיו, בדרך לשדה התעופה אמר בשמחה שאביו חוזר היום, אבל מסביב שררה תחושת מחנק. "כשראינו את הארונות יוצאים מהמתחם, זו הייתה אכזבה גדולה", הוא נזכר. "קיווינו שנראה בן אדם עומד על הרגליים, אפילו פצוע, אבל כשראית ארון, נעלם חוט המחשבה, אתה לא יודע לעשות את ההשוואות אם זה טוב או לא. זה חושך, כמו שאתה ממתין להפתעה ואומר יאללה שיקרה הנס ואתה מקבל סטירה לפנים".

אחרי הלוויה, בדרך הביתה, אברהם־ליבנה חשבה שזהו, הסתיים הפרק. היא תוכל לחזור לאלמוניותה ולחיות את חייה, אבל היא ראתה את הוריה, במיוחד אביה, מתקשה להתמודד עם הטרגדיה. ההורים אומנם עברו מפרדס כץ לדירה בפתח תקווה, אבל דאגו להשאיר לבני חדר, במקרה שבכל זאת יחזור.

"נורא רציתי שהוריי ילכו לטיפול פסיכולוגי", היא מספרת. "אמי לא רצתה, ואבי לא היה מוכן לשמוע, אבל היה עובד סוציאלי, מטעם משרד הביטחון, שלא ויתר. היה בא, יושב בסלון ושואל את אבי מה שלומו ושאלות כדי לפרק את המרה השחורה שהצטברה עוד מתקופת מלחמת יום הכיפורים ורק התעצמה אחרי מותו של בני. הרי כמה בן אדם יכול לספוג? הרגשתי שאבי קצת חוזר לעצמו אחרי שאני ואחותי התחתנו ונולדו הנכדים, ודווקא בתקופה הטובה הוא חטף את הסרטן, ותוך ארבעה חודשים נגמר. ראינו איך המחלה לאט־לאט אוכלת אותו מבפנים. הוא מת בבית, כשהמשפחה מסביבו, לא רצה למות בבית החולים. אמי אישה מדהימה, אשת הברזל. בדיוק התקשרתי אליה כשציינו את יום מותו של בני ושאלתי איך היא מרגישה. היא ענתה 'אני לבד כשאבא לא פה, ואני מרגישה שבני פספס את החיים. הוא היה אמור להיות בן 40, נשוי עם ילדים'. הפלגנו בדמיון מה היה קורה אילו. זה מתסכל נורא".

איך את התמודדת?
"כשזה קרה, הייתי בחורה צעירה בתחילת חייה, ואם לא הייתי ממשיכה לעבוד וללמוד הייתי מתחרפנת. אתה יושב בבית וחושב 'יחזור? מענים אותו? איפה הוא נמצא עכשיו?'. כל הסרטים ההוליוודיים עברו לי בראש. ברגע שאתה מתמקד בעבודה, בלימודים, אתה עסוק במשימות, אין זמן לחשוב. אני חייבת להגיד שבאיזה שלב כמעט הרמתי ידיים וויתרתי על לימודי התואר השני. ישבתי בסלון של הוריי ואמרתי 'נשבר לי, לא מסוגלת'. אבי היה זה שאמר 'חבל, את בסוף, תגישי את העבודות ותשתחררי'. צריך תעצומות נפש, וגם היום כששואלים איך עוברים ימים כאלה, אני אומרת 'תבנו סדר יום, תלמדו משהו חדש, כי ברגע שאתם יודעים שיש משהו ביומן, אתם לא נופלים לתהומות'. לא עשיתי הנצחה של אנדרטה. ההנצחה שלי היא לספר את סיפורו של בני. סטודנטים, בתי ספר, הכל בהתנדבות".

במשפחת סואעד מאמינים בגורל. עאמר, אחיו התאום של עומר, עדיין משרת בצבא, שני ילדיו של עומר שוטרים במשטרת ישראל. אברהם־ליבנה סיפרה שלא מזמן כשנסעה צפונה פגשה את קאסם באחד המחסומים. "אנחנו משפחה מגובשת, חזקה", מסביר טראד סואעד. "עובדה שכולנו משרתים את המדינה, גאים, ולהפך - אחרי החטיפה המשכנו להתמיד כדי להיות חלק מהחברה הישראלית, וזה לא ישנה את התפיסה שלנו".

המשפחות עדיין בקשר. אזכרות, אירועים עם הצבא. לפני שמונה שנים יעקב וציפורה אביטן, וחיים ועדנה אברהם - יחד עם המג"ד והמח"ט של ילדיהם, נסעו לטיול בהודו לזכר הבנים. "בהתחלה אתה כועס על כל העולם, על עצמך, על היום שנולדת, אבל לאט־לאט אתה חי עם זה", אומר אביטן. "לחיים יש דינמיקה משלהם. הילדים מתחתנים, באים נכדים, והבית מתמלא ברעש. הכאב נמצא בפינות, בלילות, באזכרות. כל אירוע בהר דב מיד מחזיר אותך".

לפחות אתה מרגיש שהסיפור שלכם נסגר?
"זה מאוד מעורב וקשה. שלוש שנים וחצי של מאבק מעייפות נפשית. אז מצד אחד אתה חש הקלה שנגמר, אבל עם כל הבדיקות והזיהוי אתה אומר, 'אולי זה לא הוא. אולי אני טעיתי, אולי הרב הראשי לא עשה בדיקות נכונות?'. הספק הולך איתך לאורך שנים, אפילו אחרי שעדי חזר. אדם, מתברר, הוא יצור מאוד מורכב מבחינת הנפש. הכאב והגעגוע לובשים צורה, פושטים צורה. זה לא באותה עוצמה, אבל זה איתך כל הזמן".