הפגיעה האיראנית באוניית הסחר אשר בבעלות ישראלית בסוף השבוע במפרץ עומאן מהווה מבחינת של ישראל עליית מדרגה מטרידה בעימות מול איראן. יש לאיראן חשבון פתוח עם ישראל בשל שורה של פעולות שפגעו במטרות ובאינטרסים של איראן במזרח התיכון, פעולות שאל מולן מתקשים האיראנים לגבות מחיר מישראל ולכן במשך יותר משנה לא הצליחו לבצע פעולת נקמה. פגיעה בנתיבי השיט ובחופש הכלכלי זה כבר סיפור אחר. בשנים האחרונות, כאשר חרב הסנקציות התהדקה על צוואר משטר האייתוללות, הם ניסו להעביר מסרים לאמריקנים באמצעות פגיעה בכלי שיט של מדינות אחרות במפרץ. ישראל, ולא במקרה, נשארה מחוץ לתחום.
אולם בסוף השבוע האחרון אותתה איראן שהיא מוכנה להמר קצת יותר, כשבאופן מודע ומושכל מבחינתה היא בחרה לפגוע באונייה בבעלות של איש עסקים ישראלי - אבל לפחות בשלב הזה לא יותר מכך. מנהיגי טהרן, כך ניתן להעריך, מבינים היטב שפגיעה בחופש השיט של אוניות ישראליות במפרץ הפרסי או גרימת נזק כלכלי לישראל בשל האמרת מחירי הביטוח במקרה שאירועים מסוג זה יתרחשו בתכיפות גבוהה הם מהנושאים שעלולים גם להוביל למלחמות בין מדינות. בינתיים נראה שהם לא שם, בין השאר כי דאגו שהפגיעה באונייה לא תהפוך לקטלנית.
האירוע הזה ממחיש כי בתוך כללי המשחק המוזרים של המזרח התיכון, לאיראן יש קושי אמיתי למצוא מטרות מול ישראל מבלי לגלוש לעימות נרחב יותר. לא במקרה מכחישים האיראנים כי הם עומדים מאחורי הפגיעה באונייה, מאחר שמדובר בפעולת טרור כלפי מטרה אזרחית. מנגד, הבחירה הישראלית לתקוף בסוריה ממחישה שגם אצלנו יש קושי במציאת מטרות מהירות לתגובה כנגד פעולות איראניות, מבלי להיגרר להסלמה. סוריה - כמגרש משחקים שאינו נגמר - סיפקה לישראל את היכולת לסגור את הפרק הקצרצר הזה מול האיראנים, אבל לשני הצדדים ברור כי יהיו פרקי המשך. עד אז, הדרגים המקצועיים בצה"ל ובמוסד יידרשו להכין תוכניות מגירה יצירתיות יותר לתגובות כנגד אירועים דומים ואולי אפילו חמורים יותר, שעלולים להתרחש בנתיבי השיט.