קצין הרפואה הראשי של צה"ל: ״אנו תופסים עצמנו כחלק ממערכת הבריאות הלאומית"

ארבע לפנות בוקר, הלילה שבין 30 ל־31 במאי 2010. ד"ר אֵלון גלזברג מקבל שיחת טלפון שמעירה אותנו משנתו. ״אתה זוכר את המבצע שאישרת?״ אומר לו קצין הרפואה של חיל הים מן העבר השני של הקו. ״אז הוא השתבש, אנחנו מזניקים את 669״.

גלזברג, שטס עם היחידה כרופא משנת 1999 ועד היום, מבקש שהמסוק הראשון שיוצא לכיוון הים יאסוף אותו ממנחת תל השומר. הוא נכנס לאוטו, נוסע נגד כיוון התנועה לאורך ציר ז׳בוטינסקי בפתח תקווה ונכנס לבית החולים שיבא. ״כשאתה עולה על המסוק כרופא, אתה השמיני מתוך תשעה בשרשרת הפיקוד – ביחידות המיוחדות לא משנה מה דרגתך, גם אם אתה ראש הענף שמאשר את המבצעים המיוחדים בחיל הרפואה״, הוא מספר.

באותו לילה דרמטי, שנצרב בהיסטוריה של מדינת ישראל, נחתו חיילי חיל הים הישראלי על סיפונן של שש ספינות שהשתתפו במשט המרמרה, שיצא מטורקיה וניסה לשבור את הסגר הימי על עזה. גלזברג מגיע עם המסוק עד מעל אוניית המרמרה ומבחין במהומה המתרחשת תחתיו. ״הגעתי מתוקף תפקידי כממיין הפצועים באירועים רבי־נפגעים", הוא אומר כעת.

"אבל בזמן שהמסוק אסף אותי משיבא, המסוק השני, שבו היה רופא אחר של 669, הגיע לזירה לפניי, ומהחלון ראיתי שהוא כבר התחיל לנהל את העניינים. באותו רגע אמרתי למפקד החוליה שלי: המצב השתנה, עכשיו אני פקוד שלך. קיבלתי אחריות לטיפול בבחור אינדונזי שנפצע קשה מאוד בחזה ובבטן, וממש נלחמנו על חייו. זו הייתה חתיכת טיסה חזרה לבית החולים״.

לדברי גלזברג, המתח הזה, שכרוך במעבר המהיר מתפקיד לתפקיד, הוא מהגורמים שהשאירו אותו בצה״ל, עד שהתמנה בספטמבר 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, לקצין הרפואה הראשי. עם כניסתו לתפקיד, המשימה העיקרית שלו הייתה לאפשר את המשך פעילותו של צה"ל, תוך כדי הקפדה על נהלים חדשים שהצבא לא היה רגיל להם – עטיית מסיכות, שמירת מרחק, עריכת דיונים מרחוק ואף עבודה מהבית.

״המעבר לא היה קל – הצבא לא יכול לצאת לחל״ת", הוא אומר. "האיומים עלינו לא נעלמים כשיש קורונה. אנחנו רואים את זה בכל יום בעזה, באיו״ש ובלבנון. רק תחשוב איך חיל האוויר התמודד עם טיסות מסביב לשעון במבצע שומר החומות תחת נוהלי קורונה״.

והצלחתם לתפיסתך? הרי היו תיעודים של חיילים המפירים את נוהלי הקורונה, מקרי הדבקה המוניים בבסיסי טירונים, התקהלות בלשכת הגיוס בתל השומר.
״כמו שאמרתי, היה מאתגר. כמפקדים, אכפנו ואנחנו עדיין אוכפים את ההנחיות ביחידות. אנחנו מחויבים לשמור על הכשירות של צה״ל ועל המוכנות שלו למלחמה. כחיל רפואה, עשינו כל שביכולתנו בשביל לאפשר שגרה לצד הקורונה, גם טרם החיסונים. ולמדנו תוך כדי, החלנו עוצר יציאות כשהיה צורך. וזה נראה היה כדבר הנכון בשעתו, וביטלנו אותו כשהמצב השתנה. המאבק בקורונה אופיין בחוסר ודאות. העולם כולו התמודד עם נגיף חדש ולא מוכר. לא תמיד הייתה לנו התמונה המלאה כדי לקבל על בסיסה החלטות, אך עשינו את המיטב במסגרת הכלים שהיו בידינו״.

האמון שנוצר

תא"ל פרופ׳ אלון גלזברג (49), כירורג מומחה בהכשרתו שהתמקד ברפואת טראומה, למד רפואה כעתודאי באוניברסיטת בן־גוריון (״היינו רק שני עתודאים בכיתה, כיום יש כיתה ייעודית של 70 בכל מחזור״), התמחה במחלקה הכירורגית בבית החולים מאיר בכפר סבא, עבר השתלמות בארצות הברית, וכיום הוא חבר ועמית מחקר בכמה תוכניות ומכונים בארץ ובעולם. הוא נשוי ליעל, גם היא רופאה במקצועה ומנהלת את שירות מושתלי הכבד בבית החולים שניידר לילדים, אב לרועי (17), לתמר (14) ולנעמה (7). הם מתגוררים בפתח תקווה, צמוד לבית החולים שבו עובדת אשתו. ״אפשר לראות את הבית מהחלון במחלקה״, הוא מספר.

אנחנו משוחחים במרפאת חיל הרפואה בצריפין שבמרכז הארץ, בימים שבהם נוסף להתמודדות הסיזיפית עם הקורונה, צה"ל גם ניצב במרכזה של סערה ציבורית בעקבות הגדלת הפנסיות התקציביות של אנשי הקבע. ״אותו רופא שנמצא היום בצריפין וזכאי לפנסיה תקציבית עבד במהלך שירותו מסביב לשעון, הרחק מהבית, תוך טיפול בחיילים גם בשבתות ובחגים, ובחלקם גם תחת אש״, טוען גלזברג.

הוא עצמו עבר שורת תפקידים ארוכה ברפואה המבצעית, עד שהגיע למקום מושבו בבסיס תל השומר: רופא ביחידת הקומנדו אגוז בשנים האחרונות ברצועת הביטחון, הרופא האוגדתי של עוצבת האש (98, צנחנים) במלחמת לבנון השנייה - משם הגיעה הכומתה האדומה המונחת על כתפו השמאלית, קצין הרפואה של פיקוד הצפון ואז ראש מנהלת רפואה בשגרה של הצבא. במלחמת לבנון השנייה איבד כמה מחבריו, בהם סמ״ר פיליפ מוסקו ז״ל, פרמדיק שהצטרף לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים לאחר שהתנדב להחליף את אחד החברים שנפצעו. נגמ״ש הפומה שבו היה מוסקו ספג פגיעת טיל נ״ט ישירה בכפר דבל בדרום לבנון. ״אני אישרתי שייכנס לקרב, ואני זה שקבעתי את מותו", אומר גלזברג. "זה הולך איתי עד היום".

בשנת 2013, כשהיה ראש ענף טראומה ורפואה מבצעית במפקדת קצין רפואה ראשי, התקשרו אליו בשבת בצהריים ודיווחו לו שיש אנשים פצועים על אלונקות על הגדר בגבול סוריה. בעקבות כך, הוחלט לתת מענה לסורים שנפצעו במלחמת האזרחים והגיעו לגדר לבקש עזרה. ״הכניסה לישראל הייתה מסוכנת מאוד עבורם כי זה סימן אותם כבוגדים", אומר גלזברג. "לא עניין אף אחד שהם הגיעו בניסיון להציל את החיים שלהם, של חבריהם או של הילדים שלהם. ניסינו לסייע בשטח, וזה היה סודי מאוד״.

הכוונה והניסיון

לאורך שיחתנו צצו ללא הרף על צג הטלפון שלו הודעות וואטסאפ מאנשי המטה שלו שמעדכנים באירועים. ״זה חלק מהתפקיד, הזמינות היא בכל שעה״, מספר גלזברג. הוא גאה במיוחד בהודעות שהוא מקבל מרופאים בבסיסים ברחבי הצבא, המבקשים להתייעץ איתו בתחום הכירורגיה. בין היתר, הוא מקבל גם הודעות מהורים למשרתים צעירים שטוענים שמערכת הרפואה הצבאית לא מסייעת לילדיהם. ״זה הכי כואב", הוא אומר. "אנחנו תמיד מנסים לעזור כי אנחנו רוצים בטובת החייל – לא רק אני, גם הרופא שבגללו ההורה פונה או החיילת במרפאה שמנסה לסייע בזירוז התור. אנו רחוקים מלהיות מערכת מושלמת, אבל מוטמע בנו הרצון להשתפר, ויש לנו הרבה במה להתגאות״.
ובסוף חלקם פונים לרפואה מחוץ לצבא.

״אף שמקרים מעין אלה קיימים, לשמחתי, הם מעטים מאוד. לאחרונה בחן גוף חיצוני את זמינותם של שירותי הרפואה בצה"ל והדגים את השיפור הניכר במענה ברפואת השגרה שלנו. אנחנו מקיימים הערכות מצב חוזרות על הרופאים המומחים בצה״ל: כמה יש בכל תחום, היכן חסר, האם גיבשנו פתרונות למצוקות מסוימות. כאמור, מאז שהעלינו את האפליקציה, אנחנו יכולים לנהל את זה ברמה שעתית. אין לי ספק שיש לנו עוד הרבה להשתפר, אבל מצבם של משרתי צה״ל, במרבית התחומים, טוב יותר מאשר באזרחות״.

אז למה בכל זאת יש תלונות?
״יש תחומים שיש בהם מצוקה לאומית, והיא לא פוסחת עלינו, אנחנו חלק ממערכת הבריאות הציבורית. אחת לחודש מציגים לי נתונים על זמני ההמתנה בכלל התחומים, ובכל סיכום שנה אנחנו בוחנים את איכות השירות״.

המחסור באנשי צוות רפואי מורגש גם בצבא?
״בוודאי. זאת אחת הסיבות שאנחנו בונים את דור העתיד של הרפואה בישראל ׳בתוך הבית׳. אנחנו דואגים להכשיר רופאים במסלול ייחודי בשם 'צמרת'. מי שמתגייס למסלול הזה היום, יהיה מי שייתן את המענה בעוד עשר שנים. אלה טווחי זמן שקשה מאוד לתכנן בהם, ובד בבד זו הזדמנות גדולה לעצב את הדור הבא של המפקדים שלנו. הם מתגייסים למסלול ייחודי ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועושים את כל הדרך ככיתה אחת עם מעטפת וליווי שלנו. במהלך הלימודים הם מקבלים תכנים ברפואה צבאית ומבצעית ועוברים הכשרות יחד, בהן טירונות ובה״ד 1, בחופשות הקיץ".

האם המחסור היה הרקע לתוכנית ההפרטה של מערכת הבריאות הצה"לית?
״הרמטכ"ל שלח אותנו לעשות עבודת מטה כדי לבחון את הנושא הזה. השקעתי בכך שנה מהחיים שלי. זה לא היה פשוט. בנינו מודל שכלל הגורמים הסכימו שלאחר כמה שנים של התייצבות הוא יוכל לתת מענה. הבנו במהלך הדרך שקשה מאוד ליישם אותו. אנחנו מבינים שבעת הזו נצטרך להמשיך להשתפר, והתוכנית כרגע מחכה להזדמנות מוצלחת יותר״.

הנושא ירד מהפרק?
״ירד מהפרק, זה רק הרמטכ"ל יכול לומר. אבל אני יכול להגיד שאנחנו לא מתעסקים בזה כרגע, בייחוד לא בעידן הקורונה. תחשוב שעל העומס של מערכת הבריאות הציבורית היית מוסיף גם את החיילים - זה בלתי נתפס״.

אבל אתם נעזרים במיקור חוץ, השירות של "ביקור רופא", למשל, שסופג ביקורת מהחיילים.
״צה"ל החליט לפני כמה שנים לסגור את שירותי הרפואה של מרפאות קצין העיר, ובצדק. רמת השירות שם לא הייתה מתקבלת על הדעת. הבחירה הייתה לעשות מיקור חוץ, וחברת ביקור רופא זכתה במכרז. במודל של מיקור חוץ טמון סיכון מובנה – לאורך השנים אתה יכול לקבל סחף ברמת השירות, אבל בגלל שכבר ויתרת על היכולות האורגניות שלך, אתה לא יכול לחזור אחורה, כבר אין לך איך. יחד איתם זיהינו שיש מקומות לשפר בהם את המענה, ואנחנו עובדים בכל הכוח כדי לתקן זאת. במקביל אנחנו שוב משתנים ומוסיפים עוד שירות".
לדברי גלזברג, המטרה היא ליצור מוקד רפואה דחופה מרחוק: ״זה לא יהיה במקום ביקור רופא, אבל הרופאים והאחיות בו, מהסגל הרפואי של צה"ל, יענו לחלק מהפניות. זו לא רפואת חירום של מיון, ולא במקום מקרים שיצטרכו להגיע לביקור רופא כדי לעשות צילום או בדיקת דם. אבל במסגרת ניתוח הצרכים, זיהינו שיש מקרים שלא יכולים לחכות לבוקר ושאפשר לסייע בהם מרחוק. במאה ה־21 אפשר לחולל הרבה טוב במודל כזה. תכננו להעלות את השירות בספטמבר ודחינו את זה. אנחנו מנצלים את הזמן כדי לדייק את המודל. שירות כזה לא קיים כיום בצורה הזו, ועל כן היכולת שלנו ללמוד מאחרים מוגבלת".

תוך כדי שיחתנו עוברים לידנו עשרות חיילים בדרכם להתחסן במנת החיסון השלישית מפני הקורונה. הוא מתמלא גאווה למראה הסדר שבו מתנהל מבצע החיסונים: ״בסבב החיסון הראשון היינו הצבא המחוסן הראשון בעולם. הגענו לקרוב ל־90% מתחסנים. בתחילת הקורונה כולם דיברו על הצבא הקוריאני. חודשיים אחרי שנכנסתי לתפקיד מצאתי את עצמי מול קרפ"ר קוריאה הדרומית, עם כל 20 הגנרלים שלו, משתף אותם בניסיון שלנו. שיחות מעין אלה מתקיימות עם עמיתים מכל העולם, על בסיס שבועי".

ומה הסוד? איך שכנעתם את כל הצבא להתחסן?
״אנחנו לא מכריחים אף אחד בצבא להתחסן. אבל כשמישהו מסרב, קודם כל הוא מקבל שיחה מהמפקד שלו. לקרפ"ר יש יכולת לחייב חיילים להתחסן, אבל זה לא נדרש לטעמי. בחרתי לא לחייב חיילים כי הערכתי שבשיטת הגזר, ולא המקל, נצליח לחסן אחוזים גבוהים. לשמחתי, אין הרבה חיילים שלא רוצים להתחסן. כשסיפרתי לגנרל אמריקאי את מה שאני מספר לך עכשיו, הוא היה בהלם. חלק גדול מכך הוא שהמדינה מייצרת גזרים כמו טיסות לחו"ל, כניסה לאולמות וכו׳. ישנם מקומות בודדים שבהם אנחנו מחמירים יותר עם האנשים שלנו. אגב, הצבא מחליף בכל שנה כמעט חצי מאנשיו. זאת עבודה לטווח הארוך״.

שמענו על מקרים שבהם חיילים חויבו להתחסן.
״אנחנו ארגון תחרותי מאוד, ויש לכך צדדים טובים. כל מה שהיינו צריכים לעשות הוא לשים גרף של גולני מול גבעתי, והמג״דים ישר נכנסו לזה. מנגד, ראינו גם דוגמאות למפקדים שלקחו את זה ללחץ לא סביר - וטיפלנו בכך״.

איך אתה חושב שהמדינה מתפקדת בקורונה?
״לא מתפקידי לחלק ציונים. אם היינו מדברים לפני שנתיים והייתי מספר לך שתבוא מגיפה ולא תוכל להזמין שבב מחשב ובגלל זה תתעכב אספקת המכוניות בעולם - היית צוחק עליי. אנשים עשו בכל רגע נתון את המקסימום שהם יכלו. בהסתכלות לאחור, הייתי מקבל החלטות שונות. מלהיות שם קצת, אני יכול לומר לך שהשתכנעתי שהם מנסים לעשות טוב. אנשים מסתכלים על הנתונים שיש להם ומקבלים החלטה. אני לא בטוח שהשאלה היא על התפקוד כמו על הכוונה והניסיון״.

כמה זמן אתה מעריך שהקורונה תישאר איתנו?
״לצערי, איני רואה אותה נעלמת בקרוב. כנראה נחווה גלים חוזרים כי לא כל העולם מחוסן, וההגנה של החיסון נחלשת לאורך זמן. בהיבט הזה איננו מופתעים. כבר בתחילת המגיפה הערכנו שנצטרך להתחסן בכל כמה חודשים. מדינת ישראל נהנית ממערכת בריאות מצוינת ומפירותיה של החלטה אמיצה להשתמש בחיסונים, ועל כן מצבה טוב בהרבה משל עמיתים רבים שלנו בעולם. האתגר שלנו, בוודאי של מקבלי ההחלטות במערכת, הוא לאזן כל העת. חובתנו לאפשר חיים לצד המחלה, ובמקביל לא להוריד את העיניים מהמטרות ארוכות הטווח שלנו, להמשיך ללמוד, להשתנות ולהשתפר. יש לנו אנשים נפלאים ומוכשרים במערכת הבריאות, ויחד, ועם הרוח הנכונה, אין לי ספק שזה יקרה״.