ב־12 ביוני 2014 נחטפו לא הרחק מצומת גוש עציון שלושת הנערים גיל־עד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח בידי שני מחבלי חמאס. זמן קצר לאחר מכן הם נרצחו וגופותיהם הוסתרו בחלקה מצפון לחברון, שהשתייכה לחמולה מפורסמת בעיר. את החטיפה ביצעו מרואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, אולם מפקד החטיפה היה חוסאם קוואסמה, בן החמולה המפורסמת, שחלקת האדמה שבה הוסתרו הגופות הייתה שייכת למשפחתו. על פי גורמי מודיעין פלסטיניים ששוחחו עמי בזמנו, האדם שסייע במימון ואולי אף הגה את רעיון החטיפה היה מחמוד, אחיו של חוסאם, ממשוחררי עסקת שליט, אחד מאותם 118 משוחררים שגורשו לרצועת עזה, על אף שנולדו בגדה המערבית.
עד היום לא ברור עד כמה החטיפה הייתה פרי של יוזמה מקומית של אנשי חמאס בחברון או שמא נעשתה על פי הנחיה ברורה שמקורה במשוחררי עסקת שליט שגורשו לרצועה. בכיר לשעבר בשב"כ, שהכיר היטב את פרטי האירוע, אמר בשיחה עם "מעריב־המוסף" כי בשום שלב, "עד היום, לא עלה מידע פוזיטיבי על כך שההוראה לבצע חטיפה ורצח ניתנה על ידי משוחררי עסקת שליט שגרים כיום בעזה. לגבי מימון, אין ספק שהכסף הועבר על ידי החבורה הזו מהרצועה, אך עם הנחיה כללית לעשות פיגועים ולאו דווקא לאירוע הזה ספציפית".
ואומנם הדעות ביחס למחיר ששילמה ישראל בחיי אדם בגין עסקת שליט מעט חלוקות. יש מי ש"סופר" פיגועים שנעשו ישירות בידי משוחררי שליט ויש כאלה המחשיבים גם את הפיגועים שמומנו והסתייעו בידי האסירים המשוחררים. אולם אשר לנזק האסטרטגי שגרמה עסקת שליט כבר נרשמת הסכמה גורפת יותר: מדינת ישראל נתפסה כחלשה בעיני הציבור הפלסטיני שהבין מהעסקה מסר אחד בולט - יש להמשיך ולחטוף חיילים או אזרחים כדי להביא לשחרור אסירים. יתרה מכך, אותה "אליטה" של אסירים משוחררי עסקת שליט ששבו לפעילות הצבאית בחמאס הצליחה לשנות את פני הארגון באופן דרמטי. בעשר השנים האחרונות הצליח חמאס בעזה - תחת הנהגתם של אישים כמו יחיא סנוואר, המשוחרר הבולט ביותר בעסקת שליט, רווחי מושתהא ותאופיק אבו נעים, חבריו לאגף בכלא הדרים - לבסס את מעמדו כארגון הדומיננטי ביותר בצד הפלסטיני, זה ששולט באג'נדה הפלסטינית ואפילו, כמו במקרה של מבצע שומר החומות, באג'נדה הישראלית.
זו הייתה ללא ספק עסקת האסירים/חילופי השבויים המוצלחת ביותר בתולדות חמאס והרעה ביותר מבחינת ישראל אי פעם. לא רק שישראל ניהלה משא ומתן לא ישיר עם ארגון טרור הקורא להשמדתה, תוך שהיא מכירה בהיותו "בעל הבית" בזירה הפלסטינית, אלא גם ניאותה לעבור על כל מה שהיה מבחינתה בעבר "קווים אדומים": בעסקה שוחררו רבי־מרצחים, לצדם של אזרחים ישראלים (צעד שבעבר ישראל לא הסכימה לו) ותושבי מזרח ירושלים. אפילו עסקת ג'יבריל הידועה לשמצה מ־1985 לא התקרבה למספרים של עסקת שליט (1,150 אסירים בתמורה לשלושת חיילי צה"ל השבויים). והשאלה שנשאלת בחלוף עשר שנים מאותה עסקה היא מדוע ממשלת ישראל, בהנהגתו של בנימין נתניהו, הסכימה למה שנתפס בעיני רבים עד היום לטראומה (יש שיאמרו טרגדיה) לאומית: 1,027 אסירים ואסירות, בהם רבי־מרצחים, בתמורה לחייל אחד, גלעד שליט, שמסר את נשקו לחוטפיו ביוני 2006 ללא קרב.
"תדע כל אם עברייה"
אולי צריך להתחיל באלמנטים החיוביים. מדינת ישראל הוכיחה שיש לה מחויבות בפני חייליה, לעשות כל דבר כדי להשיבם מהשבי, כמעט בכל מחיר. נכון, שוחררו הרבה מאוד אסירים, אך המסר לציבור, להורי החיילים והחיילים עצמם היה שלא מפקירים שבויים. שר הביטחון אהוד ברק אמר ביולי 2008 (קצת יותר משנתיים לאחר החטיפה): "זה לא יהיה פשוט, אך אני וצה"ל חשים מחויבות פיקודית ומוסרית לעשות כל מהלך אפשרי וראוי כדי להביא את גלעד חזרה הביתה שלם". העיתונאי איתן הבר ז"ל ביטא היטב את הגישה הזו שגרסה כי יש לעשות הכל כדי להחזיר את "הילד של כולנו" הביתה, כשכתב: "נחשוק וננשוך שפתיים, נקמץ אגרופים וידיים, דמעה תזלוג בזווית העין - אבל נדע אז כי 'תדע כל אם עברייה' שמדינת ישראל תשלם מחירים מטורפים עבור שובו של בנה מבין מלתעות האויבים. כאלה אנחנו". ואכן, מדינת ישראל עשתה זאת, ואפילו לא במחיר דמים קשה.
בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור הישראלי, רוב האסירים מעסקת שליט ששוחררו לגדה המערבית לא שבו לפעילות טרור. "כשאתה מסתכל על התמונה הרחבה של העסקה והמחיר מבחינת פיגועים, הנזקים בחיי אדם, בין שזה היה ביוזמת משוחררי העסקה בגדה או אלה שגורשו לחו"ל או לרצועת עזה, הרי שתגיע למספר הרוגים נמוך ביותר", אומר לי בכיר השב"כ לשעבר. "באופן שבו פעל השירות (שב"כ - א"י), הרי שהצלחנו לשבש את הניסיונות הללו בשלל אמצעים. יחסית לעסקאות עבר, ההתארגנות שלנו מראש נתנה מענה טוב שהתוצאות שלו כמעט אפס פיגועים וכמעט אפס תשתיות שידעו לעשות פיגועים קשים, למרות שהיו גם מקרים יוצאי דופן שבהם משוחררי עסקת שליט, כאלה ששוחררו לגדה, הצליחו לעשות פיגועים ואף להרוג ישראלים". אותו בכיר מתייחס למקרה של זיאד עוואד, תושב הכפר אידנא, משוחרר עסקת שליט, שבליל הסדר 2014 ירה ממארב לעבר הרכב של קצין המשטרה סנ"צ ברוך מזרחי והרג אותו. עוואד ובנו נעצרו על ידי השב"כ זמן קצר לאחר מכן.
לרוב, הפיגועים וניסיונות הפיגועים הגיעו ביוזמתם של משוחררי עסקת שליט שגורשו לחו"ל ולעזה. "מקרב מגורשי חו"ל, אנשים כמו מוסא דודין, זאהר ג'בארין ואחרים הפכו למפקדת חמאס בחו"ל, שההצלחות שלה מול השטח בהחדרת כספים ואמצעי לחימה מתקדמים, ציוותים בין אנשים ונושאים אחרים שקשורים בטרור - הייתה מוגבלת", אומר בכיר השב"כ לשעבר. "המפקדה הזו הייתה במעקב שלנו, וכתוצאה מכך ומהיחס של חלק מהמדינות שאירחו אותם, רוב הפעילות שלהם מול 'הפנים' (חמאס בגדה ובעזה - א"י) השתבשה בצורה ניכרת. במשך זמן רב הם ניסו להפעיל ערבים ישראלים שהגיעו לטורקיה וקיבלו מהם כספים ואשגרים וחזרו לשטח כדי להעבירם לפעילי חמאס בשטח. המפקדה הזו הייתה גם פעילה מאוד בבחירות לעיריות והיה להם כסף לפזר. במשך הזמן ידענו להעביר להם מסרי אזהרה מאוד ישירים והמסר חלחל, חלקית לפחות".
קבוצה נוספת של משוחררים (118 מהאסירים) גורשה לעזה. מחמוד קוואסמה, שהעביר את הכסף לפעולת החטיפה והרצח של שלושת הנערים, פעל במסגרת גוף שמוכר היטב לאנשי השב"כ ואמ"ן, "מטה הגדה". זה הכינוי שלו זכה הגוף הזה שמאויש כולו בידי אסירי עסקת שליט שגורשו לרצועה. המנדט שניתן להם בידי ראשי הזרוע הצבאית וסגן ראש הלשכה המדינית כיום סאלח אל־ערורי היה להקים בעצם מחדש את הזרוע הצבאית של הארגון בגדה, אולם ב"שלט רחוק". כלומר ממקום מושבם בעזה הם ניהלו וניצחו על הניסיונות הרבים של חמאס להוציא פיגועים בגדה נגד מטרות ישראליות.
מפקדי "מטה הגדה" (שזכה אפילו לכינוי "מטה שליט") היו עבד א־רחמן רנימאת, ממפקדי חוליית צוריף הידועה לשמצה, שבין השאר הורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל שרון אדרי ובפיגוע בקפה "אפרופו" בתל אביב בפורים 1997, שבו נרצחו שלוש נשים, וחברו מאזן פוקהא, תושב טובאס שבצפון־מזרח הגדה. פוקהא הורשע בזמנו בשיגור מתאבד לפיגוע באוטובוס בצומת מירון ב־2002, שבו נרצחו תשעה ישראלים. זמן קצר לאחר הפיגוע במירון הוא נעצר בידי כוח דובדבן ונידון לתשעה מאסרי עולם, אך שוחרר בעסקת שליט.
השניים, כאמור אחד מצפון הגדה והאחר מדרומה, חילקו ביניהם את גזרות הפעילות, כאשר כל אחד היה אחראי על השטח שלו, לצד מפקדים זוטרים יותר, שהפכו להיות "מח"טים" אזוריים. הם קיבלו את המשימה להקים בשטח כל אחד מהמחוזות בגדה (חברון, בית לחם, רמאללה וכו') תאים צבאיים של חמאס שיבצעו פיגועים נגד ישראל. פוקהא אף לא טרח להנמיך פרופיל כשהתגורר בעזה. במשך כחמש שנים וחצי פעל ללא הפרעה בעזה, התחתן והביא לעולם שני ילדים. הוא אפילו התראיין מדי פעם לכלי התקשורת. אולם במרץ 2017, מישהו, שעד היום לא ברורה זהותו, החליט להתנקש בחייו.
פוקהא ואשתו עסידה ושני ילדיהם שבו לביתם בשכונת תל אל־הווא לאחר טיול ברחבי הרצועה. עסידה ירדה מהרכב עם שני הילדים בעוד הוא חיפש חניה. משבושש לבוא חשבה תחילה הרעיה כי הוא "משוחח עם אחד השכנים". בחלוף עוד כמה דקות, היא כבר שמעה את הקולות מחוץ לבניין וגילתה כי אלמונים ניגשו אל רכבו של מאזן פוקהא וירו בו באקדח עם משתיק קול. חמאס כמובן האשים את ישראל באחריות למעשה.
"עם הזמן החבורה הזו השתפרה והם שכללו את דרכי הפעולה שלהם", אומר בכיר השב"כ לשעבר. "הם ניצלו עניינים הומניטריים. לדוגמה, אם נכנסה לישראל דודה של ילד חולה סרטן המטופל בתל השומר כדי לשמור עליו, הם היו מנצלים את זה כדי להעביר איתה חומר נפץ לישראל. עם השנים הם גם למדו לעבוד באינטגרציה אזורית. בהתחלה הם גם היו מבודלים מאוד מהעזתים בגלל ההשתייכות החמולתית והגיאוגרפית, אבל מאז צוק איתן חלה התקרבות. בשנים האחרונות הם עשו קפיצת מדרגה בסייבר ושיפרו דרמטית את התקשורת בין עזה לגדה, תוך שהם מצליחים להסוות אותה בזכות הידוק הקשרים עם אגפי הסייבר בזרוע הצבאית של חמאס".
"יידע כל ילד פלסטיני"
ביום ביצוע העסקה, 18 באוקטובר 2011, כאשר מאות אסירים פלסטינים שוחררו ברחבי הגדה המערבית לצהלות בני משפחותיהם, התלווה אליי צוות מערוץ 2 שהכין תוכנית מיוחדת לרגל העסקה. כאשר נשאלתי איך אני רואה את העתיד, בעודי מוקף אלפי תומכי חמאס שהניפו את דגלי הארגון הירוקים, עניתי במילה אחת: "ירוק". העתיד של חמאס. וזה כבר המחיר הכבד יותר מבחינתה של מדינת ישראל, שהיה ברמה האסטרטגית.
ראשית, חמאס קיבל בזכות העסקה הזו דחיפה עצומה במישור הפוליטי הפנים־פלסטיני, כלומר בתחרות מול פת"ח והרשות. שנית, ההנהגה שהשתלטה על הארגון מאז עסקת שליט מורכבת מיוצאי עסקת שליט (ובראשם כמובן יחיא סנוואר) ומובילה קו לעומתי הרבה יותר מול ישראל, מלא בתעוזה, שמציג את ישראל באור מביך במיוחד. ושלישית, וזו הנקודה הבעייתית ביותר, היא המסר שהפנים כל ילד פלסטיני מאז, ש"היהודים מבינים רק כוח". מדינת ישראל, במו ידיה, העצימה את התמיכה בארגון בציבור הפלסטיני והכשירה לבבות רבים של צעירים להבנה כי פיגועים, רציחות ומה לא הם בסופו של דבר הדרך הטובה ביותר והיעילה ביותר לגרום לישראלים לעשות ויתורים.
ע', פרשן פלסטיני מוכר, אומר בשיחה עם "מעריב־המוסף" כי העסקה "חשפה בפני הדור הצעיר את התפיסה שאמרה שאין דרך להביא לשחרור אסירים 'כבדים', כלומר כאלה שנשפטו למאסרי עולם או תקופות ארוכות, אלא בחטיפות. תבין, הסכמי אוסלו ושלל ההסכמים עם הרשות הפלסטינית לא הביאו לשחרור אלה שאתם קוראים להם 'עם דם על הידיים'. אבו מאזן לא הצליח להביא לשחרור של האסירים הללו. הציבור הבין שהדרך היחידה זו עסקה, או בעצם לחטוף. אנחנו כפלסטינים ראינו כיצד בישראל נשבר טאבו. לא רק שעושים עסקים עם חמאס, אלא גם משחררים אסירים שהרגו ישראלים, ובעצם נוצר פה תקדים. מעתה ברור שבכל עסקה ישוחררו גם אלה שבישראל סירבו עד כה לשחררם".
חוליית הדרים
קראו להם "חוליית הדרים", וכך הם נקראים עד היום בפי רבים בעזה ובגדה. שלושה חברים מרצועת עזה, אנשי הזרוע הצבאית של חמאס כולם וחברים במנגנון מג'ד (שאחראי היה על ביטחון הפנים של חמאס), שנעצרו בסוף שנות ה־80 על ידי צה"ל והשב"כ ונידונו למאסרי עולם בגין פיגועים ובעיקר רצח של משתפי פעולה. יחיא סנוואר, רווחי מושתהא ותאופיק אבו נעים, ש"בילו" יחדיו שנים רבות באותו אגף בכלא הדרים.
סנוואר נחשב תמיד לבכיר שביניהם ולקיצוני שבחבורה. הוא אומנם ידע להכין את הכנאפה הטובה ביותר לחבריו באגף, אך גם זה שידע לחקור באלימות כל חשוד בשיתוף פעולה עם ישראל. "אבו תנעש", האבא של ה־12, כך הוא כונה, בגלל מעשי הרצח של 12 חשודים בשיתוף פעולה שיוחסו לו. סנוואר היה גם זה שהתנגד לעסקת שליט בכל תוקף, ממש בשלבים שהבשילה. לראייתו, מספר האסירים המשוחררים לא היה גבוה מספיק, ויתרה מכך, העסקה לא כללה את כל השמות "הכבדים" באמת שלראייתו היו צריכים להשתחרר בעסקה, אלה שתכננו והוציאו לפועל את פיגועי ההתאבדות הקשים ביותר נגד ישראל, בהם חסן סלאמה, "המהנדס" עבדאללה ברגותי והמחבל המסוכן מכולם אברהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בגדה.
ההתנגדות של סנוואר הייתה כה קשה, שהשב"כ דחף לבידודו בצינוק כדי שאפשר יהיה להמשיך במשא ומתן עם פחות הפרעות. ואכן, לאחר בידודו, העסקה יצאה לפועל ללא השמות של האסירים "הכבדים", אך עם מספיק אסירים כבדים אחרים. ביום שחרורו, עמד סנוואר ונשבע בפני קהל של אלפים כי חמאס לא ינוח עד לשחרורם של אלפי האסירים הפלסטינים שנותרו בבתי הכלא בישראל. לצדו עמדו שני חבריו, רווחי מושתהא ותאופיק אבו נעים.
מאותו רגע ואילך החלה "חוליית הדרים" את הטיפוס במעלה הדרך לקראת כיבוש הנהגת הארגון ברצועה. בחלוף חמש שנים וארבעה חודשים, בפברואר 2017, זכה סנוואר בבחירות לראשות הלשכה המדינית של חמאס בעזה, ובעצם במידה רבה הפך לאיש החזק ביותר בארגון כולו. בד בבד מונה תאופיק אבו נעים לתפקיד האחראי על ביטחון הפנים ברצועת עזה - כלומר זה שמפקד על המשטרה האזרחית וכן על המקבילה של השב"כ בחמאס, מי שמטפל באופוזיציה מבית וכן בניסיונות החדירה המודיעיניים מבחוץ.
רווחי מושתהא, שאחראי על נושא השבויים והנעדרים בחמאס ועל הקשר עם מצרים, וכמובן סנוואר, מונו לחברים בלשכה המדינית הכללית של חמאס בראשות אסמעיל הנייה. השניים הללו, עם אבו נעים, הפכו לשלישייה שתקבע את הטון בתנועה ברצועה ומחוצה לה. הם שיתוו את האסטרטגיה של חמאס (ההפגנות על הגדר, בלוני הנפץ ועוד) והם שיקבלו את ההחלטה ליזום מהלכי פיוס מול הפת"ח והרשות.
שלושת משוחררי עסקת שליט הצליחו לייצר קשר מיוחד עם הזרוע הצבאית של חמאס, בראשות מוחמד דף ומרואן עיסא. ביכולתם היה להוביל ל"יישור קו" בין הזרוע המדינית לבין הצבאית, בין היתר בשל עברם "הקרבי" והיותם בעברם חברים בזרוע הצבאית. אחיו של סנוואר, מוחמד, אף נחשב למפקד אזור המרכז בזרוע הצבאית. יש לציין כי יחיא סנוואר, גם לאחר שחרורו, לא הסתפק בתפקיד מדיני בלבד, והיה לדוגמה בין אלה שפרצו ב־2016 לבית משפחת מחמוד שתיווי, מפקד גדוד זיתון בזרוע הצבאית, בתואנה ששיתף פעולה עם הישראלים וסיפק להם מידע על מקום מסתורו של דף במהלך מבצע צוק איתן. שתיווי עונה קשות ולבסוף הוצא להורג.
החבורה הזו הגיעה לשיא חדש בחודש מאי האחרון, כשהחליטה, בתעוזה יוצאת דופן, לפתוח למעשה במערכה מול ישראל לנוכח עימותים שהיו בכלל בירושלים. סנוואר ושותפיו החליטו להפוך לפטרונים של הסוגיה הפלסטינית כולה ובמידה רבה "להשתלט" על האג'נדה הפלסטינית לא רק בעזה, אלא גם בגדה ובמזרח ירושלים.
למ', פרשן פלסטיני מרמאללה, אין ספק שעסקת שליט תרמה רבות לשינוי כללי המשחק בזירה הפלסטינית: "עסקת שליט חיזקה את חמאס והחלישה את הרשות - וכך גם המלחמות האחרונות בעזה. חמאס נתפס כיום בקרב הפלסטינים כיחיד שיכול ומעז להילחם מול האויב הישראלי. לארגון יש תוכנית להתנגדות מול הכובש. הקו של הרשות, שדגלה במשא ומתן, כשל. החטיפה של שליט הביאה לשחרור אסירים שייתכן שלא היו משוחררים לעולם. לא מזמן נערך סקר דעת קהל בשטחים (בידי מכון הסקרים של ח'ליל שקאקי - א"י), והציבור נשאל 'איזו תנועה אתה מאמין שתוכל להוביל את הציבור הפלסטיני'. 45% אמרו שהם מאמינים בחמאס, לעומת 19% שהשיבו פת"ח. העסקה הזו שירתה את התנועה לטווח הארוך - היא שנתפסת כתנועה לשחרור פלסטין האמיתית. ו'חוליית הדרים' היא שמובילה את התנועה - מול ישראל, מול מצרים, בתוך חמאס ומול פת"ח והרשות".
אחד מאנשי חמאס ששוחררו מהכלא במסגרת עסקת שליט (מאלה שנוהגים לכנותם אצלנו "עם דם על הידיים"), ולא הסכים ששמו יפורסם בכתבה זו, אמר ל"מעריב" כי "הנוכחות הגבוהה של משוחררי עסקת שליט בלשכות המדיניות של חמאס היא עניין טבעי וצפוי. יש להם הבנה גדולה יותר אשר ל'כיבוש' (ישראל - א"י), ודרכי חשיבה וידע שרלוונטיים לפוליטיקה, וזה אחד הדברים שסייעו בהגעה להפסקת אש בעזה לדוגמה".
הבכיר בחמאס לא הסתיר את המסר שניסה להעביר בשיחה עמי לקראת העסקה הבאה: "אתם לא מבינים שנושא האסירים הוא בעל חשיבות גדולה הרבה יותר ממה שחושבים אצלכם, אם בקרב מקבלי ההחלטות או התקשורת. להיות אסיר מבחינתנו זה סמל של גבורה. זה קונצנזוס. יש לכך פן פוליטי אך גם חברתי ואנושי. לכן אתם חייבים להבין שאנחנו בחמאס מוכנים לשלם אפילו בנפשותינו עבור שחרור אסירים".
מה קרה שם?
ואחרי כל אלה, נשאלת השאלה מה קרה כאן. כיצד קרה שמדינת ישראל, במובנים רבים, איבדה את דרכה ודילגה על כל עיקרון שהיה לה - לא רק במשאים ומתנים קודמים על עסקאות מסוג זה, אלא אפילו על עקרונותיה שלה במהלך המשא ומתן מול חמאס על עסקת שליט. בראיונות שהעניק המתווך הגרמני גרהרד קונרד ל"ידיעות אחרונות" ו"הארץ", הוא סיפר כי כשנתיים לפני שנחתמה העסקה סירב בנימין נתניהו להצעה טובה יותר מבחינת ישראל ורעה יותר לחמאס. אז מה בדיוק היה השיקול המרכזי בקבלת ההחלטות בקיץ של 2011 ששינה את התמונה מבחינת נתניהו? האם היה זה הרצון להציל את גלעד שליט מגורל דומה לזה של רון ארד או שמא שיקולים פוליטיים גרידא?
לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שבתקופת כהונתו נחטף גלעד שליט והתנהל משא ומתן אינטנסיבי לשחרורו, אין ספק שההחלטה של נתניהו נועדה להוציאו מהמצוקה הפוליטית שאליה נקלע. "זה הביא לו הקלה עצומה אל מול המחאה החברתית של אותה שנה", הוא אומר בשיחה עם "מעריב־המוסף". "עסקת שליט לא נעשתה בגלל שביבי חשב שזו עסקה ראויה בקנה המידה הרגיל בעסקאות עם ארגוני טרור. מיליון איש יצאו לרחובות בבת אחת, ובכל ההפגנות נגד ביבי בשנים האחרונות זה לא קרה. זה היה איום שחייבים להסיט את תשומת הלב ממנו, והעסקה עשתה את זה".
במרץ 2009, בשלהי תקופתו של אולמרט כראש ממשלה, כמה שבועות לפני כניסתו לתפקיד של נתניהו (לאחר הבחירות), התנהלו שיחות אינטנסיביות מאוד בין חמאס וישראל, בקהיר, בחסות המודיעין המצרי. את הצוות הישראלי הוביל עופר דקל ועמו נשלח למצרים ראש השב"כ דאז יובל דיסקין. עוד ערב ההגעה של דקל ודיסקין לקהיר, כבר הגיעו הצדדים להסכמה על המסגרת הכללית של העסקה - 1,000 אסירים בשני סבבי שחרור. 450 שמות שחמאס וישראל יסכימו עליהם ועוד 550 שישראל תחליט לגביהם ויהיו ברובם אסירים שהואשמו בעבירות קלות מאוד או על סף שחרור. הצדדים כבר סיכמו על זהותם של 325 שמות מתוך 450 והמחלוקת נותרה סביב זהותם של 125 הנותרים.
אולמרט, למרבה האירוניה, נתפס אז בעיני חמאס בהובלתו של אחמד אל־ג'עברי כחלש או "שמאלני", מאחר שההערכה אצלם הייתה שלאחר כניסתו של נתניהו לתפקיד הוא יקשיח את עמדותיו במשא ומתן. וכך מישהו בחמאס חשב כנראה שייתכן והבשיל הזמן לסגור עסקה עם אולמרט דווקא. אולם המחלוקת עדיין עמדה בעינה: ישראל סרבה לדרישת חמאס לשחרר את אותם רוצחים כבדים, שזכו לכינוי VVIP, "אישים חשובים מאוד מאוד", כאלה שנחשבו ליוזמי פיגועי ההתאבדות הכבדים ביותר, וכן סירבה לשחרר מזרח ירושלמים וערבים ישראלים. ובעוד צוות המשא ומתן בקהיר מנהל את השיחות בתחושה אופטימית בסך הכל, ביקר שר הביטחון דאז אהוד ברק באוהל התמיכה במשפחת שליט. גורמים המעורבים בשיחות באותה תקופה מציינים כי השב"כ העריך שראש הזרוע הצבאית אחמד אל־ג'עברי יקשיח עמדות במשא ומתן בקהיר לנוכח התמונות שהגיעו מאוהל התמיכה במשפחת שליט. ישראל עוד ניסתה לעשות מחווה קטנה והציעה לשחרר גם 18 אסירים שנחשבו מעט "כבדים" יותר, אך גם לזה סירב ג'עברי.
כמה חודשים לאחר מכן, בקיץ 2009, כשנתניהו כבר נכנס לתפקידו, החלה פעילותו של המתווך קונרד, איש המודיעין הגרמני לשעבר. זאת, על פי בקשתו של ראש צוות המשא ומתן הישראלי החדש, איש המוסד לשעבר חגי הדס, שהחליף את עופר דקל. הצד הישראלי ביקש לצנן את דרישות חמאס, בין היתר באמצעות הכנסתו של תהליך פורמליסטי ומסודר, עם מתווך גרמני - כלומר אחד כזה שיספק פורמליות ופחות את הפמיליריות של הצוות המצרי.
הדס, יוצא אגף המבצעים של המוסד "קיסריה", תואר בפי אנשים שעבדו במחיצתו כמי ש"רגיל בעבודת צוות מדוקדקת". הדס הקיף עצמו בלא מעט גורמים מקצועיים שליוו כל צעד או פעולה של צוות המשא ומתן. לרשותו הועמדו אנשי צוות המו"מ של צה"ל, בראשם מפקד הצוות ד', הפסיכולוג ע', ואיש הצוות מוטי קריסטל. אליהם חבר גם נציג השב"כ ירון בלום. הדס וצוותו עשו מיפוי של "הזירה" - של כל גורמי הכוח השונים ששותפים לשיחות. אולם בשונה מקודמיו, הוא מיפה לא רק את הצד של האויב - כלומר את חמאס - אלא גם מה שמכונה בשפה מקצועית "הצד הכחול", את הצד הישראלי.
לצוות של הדס התברר, כצפוי, שמעגל קבלת ההחלטות סביב ראש הממשלה נתניהו מתמקד באישה אחת - שרה נתניהו. ההבנה הזו הובילה לחיבור בין הצוות לבין נציג המשפחה עו"ד אורי סלונים, שקיבל מסרים ברורים מאוד כי אם ביום מן הימים אפשר יהיה להגיע לעסקה מול חמאס, כאשר יביט נתניהו לימינו ושמאלו, הוא יזדקק לתמיכתה של שרה. ומכאן ההבנה שיש למסד קשר אישי בין אביבה שליט לבין שרה נתניהו, קשר שאכן הלך והתבסס עם הזמן.
חבר צוות המשא ומתן הישראלי דאז מוטי קריסטל מספר כי "אחד הדברים הראשונים שביקשנו מהגרמני (שזכה לתואר "הסולל" - א"י) לעשות הוא להביא מסמך חתום על המסגרת של העסקה. ואכן, בקיץ 2009 כבר קיבלנו מסמך חתום בראשי תיבות DMZ, מצדו של דוקטור מחמוד א־זאהר (מבכירי חמאס - א"י), שקיבע את המספר אלף. אחרי שהבאנו את החתימה הזו רצינו את עסקת הקלטת. ידענו שזה ייתן דחיפה עצומה לקמפיין לשחרורו של שליט אבל ידענו שזה חשוב לנו. למה? כי ככה עובדים. מקבלים אישור על זה שהוא חי. ג'עברי דרש שתמורת הקלטת נשחרר 20 אסירות. ואז מגיע אלינו המתווך הגרמני ואומר שג'עברי אמר 20, 'אתם תגידו חמישה ונסכים על עשרה'. ביקשנו זמן למחשבה.
"ואז צוות המשא ומתן הצה"לי שכנע את חגי הדס לקבל את כל ה־20. מה אכפת לנו לעשות את התשלום הראשון על חשבון ההוצאה המאוחרת יותר? הפתענו את המתווך הגרמני ואת ג'עברי. ההיגיון היה להביא למומנטום כדי לייצר נינוחות לקראת ההמשך אבל מבלי לחרוג מה־1,000. ואז התחילה ההתמקחות על השמות. מאוגוסט־ספטמבר ועד דצמבר היה בעצם מיקוח על השמות שהצטמצם לאיזה 20 שמות במחלוקת, אותם אלה שנחשבו לאישים מאוד חשובים בחמאס. כלומר הדיון היה במרחב ההסכמה, ללא שינויים משמעותיים.
"כל המהלך היה מאוד מקצועי ומקובל על צה"ל, המוסד והשב"כ, והפער לא היה משמעותי. נתניהו היה צריך לעשות מחווה סמלית קטנה ולא משמעותית כדי שחמאס יסכים להצעה שהונחה על שולחן הקבינט בדצמבר. בוא נאמר, לשחרר אחד, אולי שניים, אתה יודע מה, אחד וחצי מתוך רשימת ה־VIP. הבעיה שלנו הייתה שאף אחד לא 'בישל' ב־2009 את סביבת נתניהו. כדי שעסקה מהסוג הזה תסתדר, אתה צריך שיסתדרו שלושה כוכבים בשמיים: הכוכב הפוליטי של מקבל ההחלטות בצד הישראלי, כלומר נתניהו, בצד הפלסטיני חמאס, והכוכב השלישי היה המתווך. בסבב הזה לא הסתדר הכוכב בצד הישראלי. נתניהו לא היה מספיק מאוים כדי להסכים להצעה שהבאנו. אני ממש זוכר שישבנו וחיכינו להחלטת הקבינט, וחגי חזר אלינו עם התשובה השלילית וידענו שהמשמעות היא שהמתווך הגרמני יעזוב (ובדיעבד גם חגי הדס - א"י). ועכשיו צריך לחכות ששלושת הכוכבים יסתדרו שוב".
קריסה או פריצת דרך?
וכאן אנו מגיעים לקיץ 2011 כאשר הכוכבים מסתדרים שוב בשמי העסקה: בצד הפלסטיני, חמאס עובר משבר מסוים בעקבות הגירוש של הנהגת הארגון מדמשק והמעבר לקטאר. ראש הלשכה המדינית ח'אלד משעל רוצה בהישג ובהקדם. בצד של המתווך - היו אלה המצרים שנטלו את ההובלה ובקהיר ישב נשיא חדש, מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. גם הוא חיפש את ההכרה הבינלאומית בהנהגתו. ובצד הישראלי, כמובן, הייתה זו המחאה החברתית חסרת התקדים ששינתה את המשוואה מקצה לקצה. או כפי שמגדיר זאת אחד החברים בצוות המשא ומתן הישראלי, "אם להיות ציני, אפשר לומר ששליט חב את שחרורו לדפנה ליף וחבריה למחאה".
לאחר העזיבה של הדס, מינה נתניהו את דוד מידן (פרימו), אף הוא איש מוסד, אך כזה שבא מנישה שונה לגמרי - של קציני האיסוף או המפעילים שפעלו מול מדינות יעד. מידן הזיז את צוות המשא ומתן המטכ"לי הצדה ופעל יחד עם ירון בלום מהשב"כ דרך גרשון בסקין, שמיסד את הקשר עם חמאס. ומה הוביל לפריצת הדרך בסופו של דבר? "הקריסה או הפריצה של הסכם המסגרת של ה־1,000 והמשחק בתוך ה־450, באה בסוף באוגוסט־ספטמבר 2011, כאשר היה מי שהבין את המצוקה של נתניהו ואת רצונו לסגור מהר", אומר קריסטל. "וכך קרה שהנשים האסירות לפתע התווספו והמספר הפך ל־1,027 במקום 1,000. חמאס הריח את החולשה של ראש הממשלה ואת העובדה שנתניהו חייב עסקה - בעוד הם יכולים להמשיך לחכות, ואז הם סחטו את הלימון עד הסוף.
"ואז מצאנו את עצמנו במצב שבו באוקטובר 2011 נתניהו הסכים לשחרר 20 מאלה שבעבר לא הסכים לשחרר אפילו 1.5 מהם. הרי כבר בדצמבר 2009 היה אפשר לסגור עסקה עם שם סמלי אחד או שניים. כל מערכת הביטחון הסכימה אז למתווה הזה. אבל באוקטובר 2011 כבר לא היה אפשר לדבר על תמיכה גורפת שכזו בעסקה. ישראל בעצם חתמה באוקטובר 2011 על העסקה היותר גרועה מבחינתה בהשוואה לדצמבר 2009, בגלל הצורך הפוליטי של נתניהו.
"האם בעסקת שליט אפשר היה להשיג משהו טוב יותר? בוודאי שכן. אם הלחץ של נתניהו לא היה כל כך גדול, אפשר היה לחזור בקלות להצעה של 2009. הרי אם יש הצעה על שולחן המשא ומתן, ההצעה הזו לעולם לא יורדת ממנו. ישראל עשתה עסקה גרועה ויכולה הייתה להביא לעסקה טובה יותר. אבל מי שיותר לחוץ, מי שרוצה בה יותר, מפסיד. זו הפיזיקה של המשא ומתן".
ועדיין, אי אפשר לייחס הכל לנתניהו ולרצון שלו לכבות את להבות המחאה החברתית. גם לדעת הקהל וכלי התקשורת היה חלק מרכזי בכך שעסקת שליט התקבלה ברוב גדול בממשלה. קמפיין תקשורתי מדויק וחד, עם אנשי מקצוע שליוו אותו בכל צעד, גרם לכך שהלחץ הציבורי על נתניהו להביא לשחרורו של שליט רק הלך וגבר. לא היה מדובר ביוזמה ספונטנית מרגשת, אלא במסרים ומהלכים שכוונו על ידי יועצים אסטרטגיים שסייעו למשפחת שליט והכשירו את העסקה בלבבות.
להביט על הדברים בפרספקטיבה
"שלא תבין", אומר אולמרט, "אני שמח שגלעד שליט חי ושהוא התחתן. אבל אי אפשר לומר שבמיתוסים של מדינת ישראל, באיזשהו שלב בהיסטוריה שלנו, האירוע הזה ייכנס לספרים כאירוע שבו חייל הוכיח גבורה או כושר עמידה. יש כאן דברים שמעבר, ברמה של מדינה שיורדת מהפסים. כאשר חנן ברק ופבל סלוצקר, חבריו לטנק של גלעד שליט נהרגו, אף רמטכ"ל לא בא להצדיע להם על קברם. האיש היחיד שנותר חי ושלם בטנק ומסר את הנשק שלו בלי להילחם (גלעד שליט - א"י), הרמטכ"ל (בני גנץ - א"י) בא להצדיע לו בקבלת הפנים. זו הנורמה שהתקבעה אצלנו בראש, ואני לא יכול להיות שלם עם זה. בכל הפגישות עם ההורים שלו, אביו נועם אמר לי דברים נוראיים. אמרתי לנועם שהוא יכול לומר ולדרוש מה שהוא רוצה כהורה של חייל צה"ל שבוי, אבל אני כראש ממשלת ישראל לא יכול לעשות את זה. ותבין, אני לא מותח ביקורת על משהו שלא התמודדתי איתו. היה לי מאוד נוח לבצע עסקה תמורת עוד 50 אסירים, או עוד 100. אבל יש דברים שמדינה לא יכולה להסכים להם.
"עסקת שליט בעיניי היא טרגדיה. אנחנו חיים כיום לצערי במדינה שבה אם חייל אחד נהרג חלילה בפעילות מבצעית שיש בה טעות, אז כל מדינת ישראל מזדעזעת. איבדנו את קנה המידה, ואני לרגע לא מוריד פה מהכאב של המשפחה, אבל בוא לא נשכח כמה אזרחים נהרגו מאז צוק איתן. לא פחות מחיילים. ואיכשהו במציאות שבה אנו חיים, כאשר אזרח נפגע או נהרג זה חלק מהמציאות. כשחייל נפגע אי אפשר לשאת את זה. העסקה הזו חשפה את החולשה הבסיסית של כושר העמידה הבסיסי של מדינת ישראל. אני לא מדבר על מספר האנשים שנרצחו בעקבות העסקה הזו. אנחנו שחררנו את האיש שהפך למנהיג חמאס והפך לאחראי הראשי להרג של עשרות ישראלים. כושר העמידה שלנו בהתמודדות עם אירוע שכזה הוא חלש מאוד. ולכן המקרה הזה הוא רק תקדים למה שיקרה בעתיד במקרה של חטיפה. המחיר לא יהיה 1,000 אסירים, אלא יותר".