שני הסכמים גדולים נמצאים על סף חתימה בימים אלה וממוקמים בראש סדר היום המדיני־ביטחוני של ממשלת ישראל. האחד הוא הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן – הסכם בינלאומי רב־חשיבות לשנים ארוכות. השני הוא מקומי מזרח־תיכוני, בסוגיית גבול המים הכלכליים מול לבנון, שגם לו חשיבות אסטרטגית בעיצוב המציאות מול לבנון בשנים הקרובות וגם בהקשרים כלכליים למדינת ישראל.
האם ישראל צריכה לחשוש מהסכם הגרעין החדש עם איראן? ראש אמ"ן לשעבר מספק תשובה
האופוזיציה דורשת משאל עם בנוגע לגבול הימי עם לבנון
שני תפוחי האדמה הלוהטים הללו התגלגלו לפתחה של ישראל בעיתוי לא טוב מבחינתה. בעיצומו של קמפיין בחירות, וראש ממשלה שתקופת כהונתו קצובה מראש. בין משבר כלכלי וקמפיין בחירות קשוח, נדרש הדרג המדיני לקבל החלטות ולקבוע מדיניות בסוגיות מרכזיות מאוד הצפויות להקרין על השנים הקרובות.
לאחר שבישראל סיימו בהצלחה אתגר ביטחוני מוגבל בעימות הקצר עם הג'יהאד האסלאמי, שלא הידרדר לעימות נרחב ואלים יותר מול חמאס, נראה שגם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ממשיך לבחון את הגבולות מול הממשלה הזמנית בירושלים.
במערכת הביטחון רואים סיבות רבות לכך שללבנון ולחיזבאללה אין רצון אמיתי בעימות צבאי מול ישראל, אך מנגד מתייחסים ברצינות לאיומי נסראללה בנוגע לפגיעה במטרות תשתית של ישראל בים. כל פעולה כזו תוביל לתגובה ישראלית, ומכאן לאסקלציה ולעימות צבאי אפשרי. זו אולי אינה האפשרות הסבירה, אבל סביר במזרח התיכון, כבר למדנו, הוא מושג יחסי מאוד.
המצב הכלכלי הקשה של לבנון, ביקורת ציבורית פנימית נוקבת כלפי חיזבאללה, והבנה מתבקשת כי עימות צבאי עם ישראל יחולל אסון אזרחי בלבנון, מובילים בצד שלנו את ההסבר הרציונלי שלפיו לחיזבאללה אין אינטרס בעימות. מנגד, נסראללה בהצהרותיו טיפס על עץ גבוה וייתכן שהצעדים שאותם הוא נוקט נועדו להעביר מסר כי איומיו הם שהובילו להישגים במו"מ המתנהל בין ישראל ולבנון.
ישראל מתקשה להיכנס לתוך ראשו של מזכ"ל חיזבאללה, בן החסות הבכיר של הממשל האיראני, והשאלות הלא פתורות גורמות לדריכות רבה במערכת הביטחון נוכח המשך איומיו העקביים בדבר פגיעה באסדות הגז, והפרובוקציות שכבר עשה כאשר חיזבאללה שיגר לפני חודשים בודדים שלושה מל"טים לא חמושים שהופלו על ידי צה"ל.
נכון לעכשיו, אין בחומרי המודיעין מידע על עימות מתקרב מול חיזבאללה, אבל תאריך תחילת הפקת הגז באסדת "כריש" הולך ומתקרב, וצפוי להתחיל כבר בספטמבר – ואיתו עולה גם המתיחות הביטחונית. למרות הניסיונות והדילוגים של המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין, שהצליח להשיג התקרבות בין ממשלות ישראל ולבנון, הסכם עדיין אין, ובדרג המדיני אצלנו כבר הצהירו שעם הסכם או בלעדיו – ישראל לא תמתין ומאגר "כריש" ייכנס לפעולה כבר בתקופה הקרובה.
אומנם בטווח הזמן הארוך והחשוב יותר, הסכם הגרעין המתגבש נמצא בראש סדר העדיפויות של הדרג המדיני־ביטחוני, אבל בטווח הזמן המיידי הפוטנציאל הממשי להסלמה מול חיזבאללה מדאיג את הקברניטים. בתוך כך, הקו המיליטנטי שמוביל נסראללה נותר במערכת הביטחון כחידה לא פתורה. ממשלת לבנון, מנגד, מובילה קו רשמי פרגמטי הרבה יותר, שבא לידי ביטוי גם אל מול המתווך האמריקאי, כשהפערים הלכו והצטמצמו בחודש האחרון.
בישראל מעריכים כי ניתן להגיע לחתימה על הסכם מול ממשלת לבנון, עם פשרות בין המדינות, שרחוקות מאוד מההכרזות ומהדרישות המתלהמות של נסראללה. הפשרה המסתמנת לא חוצה בקו את שטח המריבה, אלא אמורה להעביר שטחים ימיים בין מדינה אחת לשנייה. עם זאת, הלחץ של נסראללה, שמופנה כנראה גם כלפי ממשלת לבנון, יכול להשפיע על קבלת ההחלטות של הלבנונים מול המתאם האמריקאי.
במערכת הביטחון סבורים כי לישראל יש אינטרס ביטחוני שללבנון תהיה אסדה. מעבר לשיפור המצב הכלכלי במדינת הארזים, שיוביל אולי גם לשיפור היציבות השלטונית, מחיר ההפסד של לבנון יהיה מובהק כאשר גם לה תהיה אסדה.
בדיונים האחרונים בישראל, עלתה כאמור טענה מצד בכירים במערכת הביטחון כי אם לא יושג הסכם עם לבנון בתקופה הקרובה, כאשר השאיבה מ"כריש" כבר עומדת בפתח, הסבירות להסלמה עם חיזבאללה גוברת. עם כל הכבוד להערכות הללו, אסור שהחלטה אסטרטגית שכזו, שכרוכים בה גם רכיבים מדיניים, לאומיים ועתיד המשאבים הכלכליים של ישראל, תתקבל תחת דומיננטיות מובהקת של מערכת הביטחון. החלטה בסדר גודל שכזה ראוי שתיבחן בשקיפות מלאה, ושההסכם, אם יושג, יוצג טרם חתימתו לדיון מעמיק בממשלה ובציבור.
כמעט מיותר לציין כי האספקט הביטחוני־צבאי הוא חשוב מאוד, אך הוא רק צד אחד בסיפור מורכב. ועדיין, ניכר שכמו בנושאים רבים אחרים במדינת ישראל, ניתנת לו עדיפות יתר על פני תחומים אחרים החשובים לא פחות לביטחון הלאומי והאסטרטגי.
הליכה לאחור
בניגוד למתיחות מול לבנון, שהיא מקומית, ועקרונית אמורה להיות פתירה בטווח הזמן הקצר, סוגיית הגרעין אמורה ללוות את האזור והקהילה הבינלאומית שנים ארוכות קדימה. יותר משנה וחצי לאחר שנכנס נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לבית הלבן, ובתום חודשים של קיפאון, נדמה שהושגה פריצת דרך שעשויה לאפשר חתימה על חזרה למסגרת של הסכם. עם זאת, ייתכן כי הדיווחים האחרונים בתקשורת לוקים באופטימיות יתר, ובדרך עוד עשויים להיות משברים גדולים, בעיקר בגלל הפערים שבין ארה"ב ואיראן.
ההערכות הסבירות בצמרת המדינית הישראלית הן שהפעם קיים סיכוי טוב לחתימה על הסכם, אבל זה עשוי לקחת זמן, והימים הקרובים יעמדו בסימן החלטה אמריקאית אם לדרוש שינויים בהסכם ואם באיראן יקבלו זאת.
ישראל מצויה בקרב מאסף נגד הסכם הגרעין המתגבש. בשנה האחרונה העמדה המובילה במערכת הביטחון הייתה כי בין אפשרויות גרועות, עדיפה האפשרות של הסכם גרוע על פני זה שלא יהיה הסכם בכלל, ואיראן תמשיך לזחול לעבר הפצצה.
ראש אמ"ן לשעבר האלוף במיל' תמיר הימן ביטא עמדה זו בראיון שנתן ל"ישראל היום" במאי האחרון, כאשר אמר שבמציאות הנוכחית הסכם עם איראן הוא הדבר הנכון. הסכם יקנה לישראל זמן התארגנות לאופציה צבאית וליצירת בריתות אזוריות בשיתוף האמריקאים, ויחזיר לאחור את האיראנים בכל הקשור להעשרת האורניום וכמות החומר הבקיע שברשותם. הימן אומנם אמר את הדברים כאזרח, אך עמדה זו הציג גם בתפקידו כראש אמ"ן, וככל הידוע גם שר הביטחון בני גנץ תומך בעמדה זו.
בינתיים, פרטי ההסכם שטרם נחתם דולפים החוצה ודוחקים הצדה את האפשרות הזו באופן מוחלט, לאחר שהולך ומתברר כי ההסכם המתגבש גרוע אף מהתחזיות הפסימיות ביותר, וגם שר הביטחון מתנגד לחתימה על ההסכם כפי שמסתמן.
אם בישראל סברו שהסכם הגרעין שנחתם בתקופת ברק אובמה היה רע, בעיקר בגלל תפוגת האיסור על מגבלות העשרת האורניום ב־2031 והסרת מגבלות מפיתוח ומייצור צנטריפוגות מתקדמות עד 2026, אזי ההסכם המסתמן נתפס בישראל כהליכה משמעותית לאחור.
ראש הממשלה יאיר לפיד הבהיר השבוע בתדרוך לכתבים הזרים את העמדה הישראלית הרשמית, שעליה יש קונצנזוס במערכת הביטחון על גופיה השונים: "ישראל לא נגד כל הסכם. אנחנו נגד ההסכם הזה, מפני שהוא הסכם רע ומפני שאי אפשר לקבל אותו כמו שהוא כתוב עכשיו. בעינינו, ההסכם אינו עומד בסטנדרטים שהנשיא ביידן קבע - למנוע מאיראן להפוך למדינה גרעינית".
את ההסכם הזה נחושים בישראל לנסות ולטרפד או לשפר משמעותית, אבל מבינים היטב שיכולת ההשפעה היא נמוכה. לצד הניסיונות האלה, בישראל מנסים למקסם חבילת הבטחות, שיתופי פעולה צבאיים ומודיעיניים וחבילת פיצוי לצורך התעצמות הצבא וחיל האוויר לאפשרות סבירה של היערכות נדרשת ליום שלאחר ההסכם. זאת, בכל הקשור לקווים אדומים מול האיראנים אם יפרו את ההסכם, לשיתופי פעולה עם האמריקאים לצורך איסוף מודיעין אחר תוכנית הגרעין של איראן, ולחיזוק הבריתות האזוריות עם מדינות המפרץ בחסות הפיקוד המרכזי האמריקאי.
בנוסף, בישראל מוטרדים מאוד מהסרת הסנקציות הכלכליות על איראן. משמרות המהפכה יישארו אומנם תחת הגדרה של ארגון טרור, אבל חברות וגופים שיהיו בקשרים כלכליים ויספקו ציוד למשמרות המהפכה לא יהיו יותר תחת איום סנקציות.
בהערכות סבירות, לאחר החתימה על ההסכם, המענק האיראני השנתי לחיזבאללה בסך 600 מיליון דולר יחצה כמו בעבר את המיליארד דולר, וגם ארגוני טרור אחרים כמו החות'ים בתימן והג'יהאד האסלאמי יזכו למענקים שמנים בהרבה. כבר כיום כמעט כל תקציבו של הג'יהאד האסלאמי, בגובה עשרות מיליוני דולרים, מגיע מאיראן, והמענקים שמקבל הארגון צפויים לגדול אף הם כפועל ישיר מהסרת הסנקציות על איראן.
כאמור, ללא קשר להתנגדות הישראלית, עדיין יש פערים משמעותיים בין ארה"ב לאיראן, שדורשת לקבל ערבויות מהאמריקאים לקיום ההסכם, וגם מעוניינת לבטל את שלושת תיקי החקירה הפתוחים להפרות חמורות של הסכם הגרעין – חקירה שגם בסבא"א מתעקשים שאסור לבטל.
בהקשר הזה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והעומד בראשה רפאל מריאנו גרוסי מגלים קו נצי יותר מזה של מדינות האיחוד האירופי, ורק השבוע אמר גרוסי כי איראן לא סיפקה הסברים על ממצאי אורניום במתקנים שלא דווחו, ועל הפער בפיקוח שנוצר לאחר שהאיראנים ניתקו 27 מצלמות במתקנים המרכזיים שנמצאו תחת פיקוח.
הקלפים של טהרן
בפועל, בתום שבע שנים להסכם הקודם שממנו יצאה ארה"ב באופן חד־צדדי, איראן נמצאת בנקודת זינוק טובה מבעבר, בעיקר בכל הקשור להעשרת החומר הבקיע לרמות גבוהות. איראן צברה ניסיון וידע בהעשרת אורניום לרמות של 60%, ובפיתוח ובהתקנת צנטריפוגות מתקדמות מסוג 6־IR, למרות האיסור עד 2026. ההישגים האחרונים העניקו לאיראן מרחב של ביטחון עצמי ביכולותיה הטכנולוגיות להתקדם מאוד בתחום שבעבר היו לה בו קשיים רבים.
עם זאת, בייצור נשק גרעיני יש עוד תהליכים רבים וחשובים מלבד העשרת אורניום, שמכונים בשפה המקצועית "תחום קבוצת הנשק". תחום זה כולל את היכולת לייצר מתקן נפץ גרעיני, למזער ולהרכיב אותו לראש קרב של טיל שמשוגר ממטוס או מפלטפורמה יבשתית ואף ימית. איראן, על פי ההערכות, נזהרת מאוד מלהתקדם בתחום הזה של קבוצת הנשק. את מרבית המשחק מול המערב בשנים האחרונות עשתה בהפרות בתחום העשרת האורניום, וניצלה את הזמן לפריצת דרך משמעותית בתחום זה.
איראן אומנם תידרש בהסכם חדש להגביל מאוד את כמויות החומר המועשר שהיא רשאית להחזיק על אדמתה, אבל את הידע והניסיון שרכשה, לצד הצנטריפוגות המתקדמות שאותן כך מסתמן תידרש רק לאפסן תחת פיקוח, גם הסכם טוב יותר מנקודת הזווית הישראלית לא היה מחזיר לאחור.
אחרי ארבע שנים מאז יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, לאחר שלא קרסה תחת עול הסנקציות והמשבר הכלכלי החמור, הגיעה איראן למרחק הקצר ביותר שלה מנשק גרעיני – אם תחליט להסתכן ולפרוץ לעבר הפצצה. לפיכך, למו"מ הנוכחי הגיע משטר האייתוללות עם קלפים טובים יותר ביד, בדיוק להפך ממה שהאמינו בישראל ערב יציאת ממשל טראמפ מההסכם ב־2018.
התפיסה הזאת בממשל טראמפ בארה"ב ובצמרת המדינית אצלנו נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד. מה שיכול להיות הגיוני במדינה המבקשת את רווחת אזרחיה, לא התרחש באיראן. הקשיים הכלכליים, העוני והמצוקות של האזרחים לא הובילו לשינוי בסדרי עדיפויות – והכסף להתעצמות צבאית ולהמשך תוכנית הגרעין המשיך לזרום.
ההתקדמות בהעשרת האורניום, למרות הלחץ הכלכלי, והעובדה שהאמריקאים היו אלה שיצאו מההסכם ראשונים, הן אלה שבמידה מעט אירונית גורמות לכך שההסכם המסתמן גרוע אפילו מזה של 2015, כאשר למרות ההתקדמות של איראן, תאריכי תפוגת ההסכם נותרו כשהיו.
ההסכם, אם ייחתם, יקנה כאמור זמן להתארגנות, לחיזוק הברית האזורית ובעיקר למוכנות צבאית טובה הרבה יותר מכפי שיש כיום לישראל. ברקע צריך לזכור שאין מדובר בבעיה פרטית של ישראל, ואופציה צבאית צריכה להיות מובלת קודם על ידי האמריקאים במצב של חוסר ברירה, כאשר גם בתוך מערכת הביטחון אין תמימות דעים אם ביכולת עצמאית עתידית של חיל האוויר הישראלי ניתן יהיה להגיע לפגיעה דרמטית ארוכת שנים ולהשמיד את פרויקט הגרעין האיראני.
מאידך, לא צריך להפריז ביכולות הצבאיות של איראן, שספגה מישראל בשנים האחרונות מכות כואבות מתחת לחגורה, כשנקודות תורפה רבות התגלו בצבא האיראני וגם בחדירוּת המודיעינית שהשיג המוסד.
ישראל, בהתנגדותה להסכם, מבקשת לשמור לעצמה מרחב פעולה חשאי לפגיעה, לשיבוש ולעיכוב תוכנית הגרעין של איראן, כפי שביצעה גם בשנים האחרונות. כמו בתחומים רבים, בפעמים רבות נמצא שהאיראנים רחוקים מאוד מהיכולות הצבאיות שעליהן הם מצהירים, והקושי לנקום צבאית נגד פעולות המיוחסות לישראל מעיד על הבעיות הרבות שיש להם.
אבל האיראנים מצוידים בהרבה סבלנות, ואת המטרות והיעדים הם מגדירים לעשרות שנים קדימה. ולישראל, לנוכח ההערכות המודיעיניות שהתבדו, יש פרק חשוב ללמוד על צניעות.