מלחמת לבנון השנייה פרצה ב-12.7.2006 בעקבות חטיפתם של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, שנתקלו במארב של אנשי ארגון הטרור חיזבאללה לאורך הגבול. האירוע הקשה, במהלכו נהרגו גם אנשי הצוות שניסו לדלוק אחר החוטפים, הוביל להחלטה של הרמטכ"ל דאז דן חלוץ לצאת למבצע משמעותי של צה"ל בלבנון, נגד מטרות של חיזבאללה ומטרות תשתית לבנוניות.
ככל שעברו הימים התפתח המבצע למלחמה שנמשכה קצת יותר מחודש, וגבתה את חייהם של 121 חיילים, בנוסף לעשרות אזרחים שנהרגו מירי רקטות.
בתחילת הלחימה, אנדריי ברודנר ז"ל (18) מראשון לציון היה לוחם צעיר בסיום הכשרתו, שרק הספיק לקבל את סיכת השריונר. ללבנון הוא נכנס ב-3 לאוגוסט, אך לא עברו יותר מ-24 שעות והטנק בו שהה נפגע מטיל נ"ט. ברודנר וחברו לצוות נהרגו משאיפת עשן לאחר שניסו בשארית כוחותיהם לחלץ את עצמם, וחבר נוסף נפגע מפגיעה ישירה.
אחותו של ברודנר ז"ל, נטלי מור בת ה-33, נשואה לרועי ואימא לאריאל ויהלי, הייתה אז תלמידת תיכון. בראיון ל'מעריב' היא משחזרת את הרגע בו החיים השתנו מן הקצה: "זה קרה בחופש הגדול, הייתי בין כיתה י'-י"א, ושני ההורים שלנו היו בעבודה. קציני העיר הגיעו אליי הביתה, אז אני הייתי זו שלמעשה קיבלה את הבשורה ראשונה. מהרגע הזה החיים נולדים מחדש, הם לא משתנים, הם פשוט הופכים להיות חיים אחרים. הייתי אז רק בת 16, ובאוגוסט האחרון מלאו 16 שנים למותו של אחי. עברתי חצי חיים עם אח, וחצי חיים בלי אח".
אנדריי רצה להתגייס לחיל השיריון?
"כן, מלכתחילה הוא כיוון לשם, היה מאוד מורעל. המסלול בשיריון לא היה פשוט, והוא תמיד היה עם חיוך. הוא אהב את הצבא. המורעלות הגיעה בחלקה מהבית. הוא עלה בתור ילד עם ההורים שלי, שהיו קצת שונים בנוף של עולים חדשים מברה"מ לשעבר, כי הם מאוד ציונים, חינכו אותנו על העברית, ועודדו אותנו להיטמע בתוך החיים הישראלים. כשדובר על הצבא לא הייתה שאלה בכלל, אנדריי חיכה להתגייס, ואחרי תשעה חודשים הוא סיים את המסלול. הוא קיבל את סיכת השריונר ב-3 ביולי, וב-3 לאוגוסט, חודש בלבד אחרי קבלת הסיכה, הוא נהרג".
נטלי סיפרה על השתלשלות האירועים: "טיל נ"ט פגע בטנק, שהיו בתוכו ארבעה חברי צוות, ושלושה מהם נהרגו. אחי נהרג יחד עם סמל איתמר צור וסמל אלון פינטוך ז"ל. מי ששרד זה מפקד הצוות, יואב שניידר, שמכהן כיום כמפקד חטיבת אגרוף הברזל (205). בזמן האירוע הוא היה בדרגת סג"ם. הוא ישב קצת יותר גבוה בטנק, שהתמלא בעשן כתוצאה מהפגיעה של הטיל, והצליח לחלץ את עצמו. איתמר, שהיה הנהג, נהרג מהפגיעה הישירה. אנדריי ואלון היו חגורים, הם הצליחו להשתחרר, אבל נפלו אחד על השני, ונחנקו משאיפת עשן. שניידר נמצא בקשר איתנו, הוא מגיע לכל האזכרות וימי הזיכרון, כמובן שהוא חי עם הדבר הזה וזה לא פשוט עבורו. הם היו צוות הא'-ים, אנדריי אלון ואיתמר, ושלושתם נפלו".
עוד הוסיפה: "איתמר היה יחד עם אחי במסלול, הם עברו ביחד את כל ההכשרה, בעוד שאלון היה כבר קצת יותר וותיק בצבא. אנדריי ואיתמר הלכו ביחד בכל התקופה הזו, ונהרגו פחות מיממה אחרי שנכנסו ללבנון. אביו של איתמר, שכבר נפטר וגם היה שריונר, אמר - 'אם שורדים את היממה הראשונה בקרב שורדים לנצח', והם כאמור לא שרדו את היום הראשון, ונהרגו אחרי כמה שעות".
שרר פחד בבית לפני הכניסה שלו לתוך שטח לבנון?
"כן. היה חשש מאוד גדול. אנדריי והצוות שלו היו קודם לכן ברצועת עזה, ואחר כך עלו לתגבר בלבנון. אנחנו מדברים על אמצע מלחמת לבנון השנייה, ה-3 באוגוסט, כשהמלחמה התחילה ב-12 ביולי. אימא שלי מאוד חששה, היו ימים קשים בבית. לא יכולתי לדבר עם ההורים שלי על שום דבר אחר, הכול נסוב סביב האירוע הזה".
באחד מהרגעים הבודדים שקדמו לבשורת האיוב, נטלי נזכרה: "גם במעגל הקרוב של החברות שלי, כולן התעניינו והלכו על ביצים בזמן המלחמה. באותם ימים היה את עידן המסנג'ר במחשב, ודקה לפני שקציני העיר הופיעו אצלנו בשער הבית, אחת החברות כתבה לי שם 'מה קורה עם אחיך, שמעת ממנו?' עניתי לה שסימסתי לו בבוקר והוא לא ענה לי, אבל שזה בסדר ואני לא דואגת. ואז היא רשמה - 'אם היה קורה לו משהו, כבר היו מעדכנים אתכם'. ובאותו הרגע שהיא כתבה את זה, צלצלו באינטרקום. לא חזרנו לשיחה ההיא עד היום. זה היה רגע שאת אומרת לעצמך, לא צריך לכתוב דברים כי הם קורים בחיים עצמם. זו הייתה מין השלמה עם המצב, וזה הולך עם שתינו לאורך הדרך, בחברות החזקה שלנו".
"אחי היה אדם מאחד גם בחייו, וגם במותו"
נטלי: "בחייו, אנדריי היה מאוד מעורה בכל התחום של ההיפ הופ הישראלי, שהיום הוא מאוד מפותח, אבל אז רוב החבר'ה היו במחתרת. אחי היה בתוך הקליקה הזו, ואף מעבר; הם היו מארגנים מעגלים, קראו לזה בשמו - 'המעגל', אנדריי הקים אותו בראשון לציון, והשתתפו בו אנשים שונים כמו טונה, ועוד דמויות שכבר הספיקו להתפרסם בינתיים. זו אותה שכבת גיל שעסקה ברחובות במעגלים. הם היו נפגשים אחה"צ, שרים, עושים ביטבוקס".
עוד ציינה: "החבר'ה של 'המעגל', מגיעים לכל אזכרה, לכל יום זיכרון, מתאספים סביב הקבר של אנדריי ושרים. הוא היה אדם פעיל חברתית, בסביבת הבית ספר, וגם מחוץ לסביבה הקרובה שלו. אז היה את פורום המוזיקה השחורה באתר תפוז, שם זה צמח ויצא לתוך מפגשים פרונטליים בכפר סבא, תל אביב, וערים נוספות. אחי היה אדם מאחד גם במותו וגם בחייו, וזה ממשיך שנים אחרי, הרוח שלו של האיחוד היא עדיין כאן ונהדר לראות את זה בכל יום זיכרון".
כיצד עוברים אצלכם ימי הזיכרון?
"אלו ימים קשים, שמכילים בתוכם הרבה, אבל בה בעת הם מאפיינים גם אותו - את המפגשים החברתיים, האוכל הטוב, הבירות. תמיד אחרי בית העלמין החברים שלו מגיעים להורים שלי הביתה, לגינה, וככה אגב נראתה גם השבעה שלו. למרות האירוע הקשה של לקבור בן, אח וחבר, אנשים הוקירו אותו, ובזה מתבטאת ההנצחה שלו, זה מה שמאפיין את הימים האלה, בהמשך כינוס ותמיכה באנשים שפשוט מגיעים. אנחנו נותנים להם את הפלטפורמה הקולינרית והכיפית, והם שומרים ביניהם על קשר עד עצם היום הזה, בכל המעגלים שהכיר, בצבא, בבית ספר, בבית. זה משהו חזק".
האם לדעתך השיח סביב מלחמת לבנון השנייה עדיין תופס מקום חזק בתודעה/חברה ישראלית, במדינה שהיא רוויה במבצעים ומלחמות?
"אני לא כל כך מתעסקת בזה, בסוף מלחמות יש לנו המון, והמצב הביטחוני בא והולך, והוא טוב יותר וטוב פחות. זו המדינה שלנו, ועליה אנחנו צריכים לשמור, וגם אני עד היום פועלת בשירות המדינה, כבר יותר מעשור למען האמת. אני מכהנת כראש מטה מנכ"ל משרד החקלאות. האובדן רק חיזק אצל המשפחה שלי את האהבה לישראל ואת הצורך בלשמור ולהגן עליה. עלינו בשנת 1991, וכמו שאחי הקריב את חייו, אני במרכאות מקדישה את חיי ונותנת את כל כולי למדינה הזו. בסוף יש לנו מדינה אחת, אנדריי הוא האח היחיד שלי, נותרתי בת יחידה להורים שלי, ולא לחינם אחי נפל בעת ההגנה על המדינה. ההקרבה היא למען כך שלא ייקרה שום דבר שלא יאפשר לנו את החיים בישראל".
האחות תיארה את הציונות העמוקה שהשתרשה במשפחה, שעלתה כאמור מברה"מ לשעבר ואת הגורמים שהובילו להיווצרות האהדה החזקה כלפי ישראל: "אבי, בתור ילד ברוסיה, סבל מאנטישמיות. העלייה אצל ההורים שלי לא נעשתה ממקום של נוחות אלא הגיעה ממקום ציוני. חיינו מאוד 'על ישראל', עם ניתוק די מוחלט מהמדינה הקודמת, כשלאבא שלי לא היו זיכרונות טובים משם. כיום אבי עובד בתעשייה האווירית, והפרויקטים שלו הם פרויקטים לאומים. במשך כל חיינו 'התאבדו' אצלנו בבית על הקונספט של ביטחון ישראל. אנחנו התחנכו על הדבר הזה, וזה לא כל כך קלאסי למשפחת עולים. אז עודדו אותנו לעשות שירות משמעותי, לצד הדרישות השכיחות אצל משפחה רוסית טיפוסית, שדוגלת בהצלחה בלימודים וכו'".
לסיום, נטלי הדגישה: "אחרי האובדן, אחד הדברים שלמדנו בתור משפחה, זה שחיים רק פעם אחת. ההישגים הם פחות משמעותיים ומאז אנחנו שמים דגש יותר על הביחד, הבריאות ופחות על עוד הישג כזה או אחר, אם זה בלימודים או בחיים המקצועיים. חשוב לי ולהורים שלי, שיהיה לכל אחד מאתנו טוב, שנהיה מאושרים סביב מה שקיים. שנחייה, נטייל, נבזבז, נצחק ונבלה. מאז מותו של אחי, ההורים שלי עסקו בי, בלקדם אותי ובלהעניק לי את כל התשתית כדי להקים בית ומשפחה בישראל, ועל כך אני חבה להם את חיי".
