התבוסה שנגמרה בטבח: הקרב האחרון על גוש עציון ב-1948

יום רביעי, 12 במאי 1948. בעוד יומיים יקרא דוד בן־גוריון את הכרזת העצמאות. בינתיים, בבית קק"ל בתל אביב, דן הקבינט הביטחוני של היישוב, מה שהיה מכונה "מנהלת העם", בראשות בן־גוריון ובחברת יועצים בכירים, בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה או להיענות ללחץ האמריקאי ולחכות שלושה חודשים, ובמהלכם להפסיק את האש.

על פי המידע המודיעיני, ההערכה הייתה שאם תקום מדינת ישראל, יפלשו אליה מיד כל צבאות ערב. האמריקאים העריכו שישראל תובס ושר החוץ האמריקאי, הגנרל ג'ורג מרשל, הזהיר ארבעה ימים לפני כן בוושינגטון את המיועד להיות שר החוץ של ישראל, משה שרת, כי במקרה שישראל תובס בשדה הקרב, ארצות הברית לא תושיט לה עזרה, גם אם תתבקש.

במהלך הדיון, לפנות ערב, זימן בן־גוריון את הרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין, ואת עוזרו, ישראל גלילי (אף ששבוע קודם הודח מתפקידו כראש המפקדה הארצית) להציג בפני הנוכחים את חוות דעתם באשר לסיכויים לבלום את הצבאות הערביים העתידים לפלוש.

סיפר ידין: "באותו בוקר תקפו את גוש עציון כוחות של הלגיון הירדני עם משוריינים, תותחים ומקלעים כבדים יחד עם יחידות של 'צבא הג'יהאד הקדוש' הפלסטיני והמוני כפריים חמושים, בסך הכל 3,000 לוחמים. בגוש עציון היו אז 540 לוחמים, כ־60 מהם פצועים מקרבות קודמים. כל היום עקבתי אחרי הדיווחים משם שבִשׂרו על מפלות ונסיגה ממשלטים. לפנות ערב, על מדרגות בית קק"ל, בדרך לדיון המכריע על הקמת המדינה, כשהשָליש שלי נושא את מכשיר הקשר, התקשר אליי סגן מפקד הגוש בנושאים משקיים, יעקב אלטמן, ודיווח לי כי מפקד הגוש, משה (מוש) זילברשמידט, נהרג במנזר הרוסי וכי מפקד פלוגת החי"ש, אברשה טמיר, שנפצע בקרב קודם, אינו מתפקד; התוקפים שולטים בכל הנקודות האסטרטגיות בגוש וכי אין סיכוי להחזיק מעמד.

"גוש עציון היה מתחילת המלחמה באחריותי הישירה, ובמהלך הקרבות אף טסתי לשם במיוחד כדי לבחון את המצב על מנת לקבל החלטות. בניגוד לדעתו של מפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, ודעתם של יועצי בן־גוריון, שלום עשת ויוחנן רטנר, אני שכנעתי את בן־גוריון לא לפַנות את האנשים משם. המידע הזה זעזע אותי ואף השפיע על הדברים שאמרתי בישיבה הגורלית ההיא. בראשית דבריי מסרתי להם את פרטי הדיווּח מגוש עציון. גולדה מאיר, שלא הייתה חברה בקבינט אך חזרה מפגישה עם המלך עבדאללה ברבת עמון, פרצה בבכי. אני סקרתי את מאזן הכוחות וסיימתי באומרי שה'שַנְסִים' שקולים מאוד. אם להיות יותר כן, הייתי אומר שהיתרון שלהם גדול אם כל הצבאות שלהם יילחמו בנו. שלושה חודשים של הכנות יהיו מועילים מאוד".

בסופו של דבר, בשעה 1:45 בלילה, לאחר דיון שארך 13 שעות ו־45 דקות, הכריעו שישה מול ארבעה בעד הכרזת העצמאות. בביוגרפיה שלו על בן־גוריון, הסביר פרופ' מיכאל בר־זוהר את התנגדות שניים מחברי מפלגתו של בן־גוריון להכרזה: "אסון גוש עציון השפיע אולי... כך אמר יוסף שפרינצק שהתנגד בתוקף להכרזה: 'בן־גוריון מביא עלינו חורבן בית שלישי'".

בפיקוד העליון ובמטות המבצעיים לא הייתה דעה אחידה על התפקיד שנועד לגוש עציון במלחמה. עקרון אי־פינוי היישובים הִנחה את הפיקוד. ידין אמר אחרי שנים: "אם אתה עוזב יישוב, מתחיל תהליך של 'דומינו' ואינך יודע איפה תיעצר". לפי "תוכנית נובמבר 1947", נועד גוש עציון להיות מוצב קדמי בולם זעזועים בשלב הראשון של המלחמה ולעמוד מול ערבים מקומיים בתוספת של מתנדבים מחו"ל, ואחר כך היה אמור להיות "מרחב חסימה" ולעצור צבא סדיר פולש בדרך לירושלים.

לדברי ידין, תפקידו האסטרטגי של הגוש היה חסימת התקפות על ירושלים מדרום. לעומת זאת, הפלמ"ח התייחס לגוש כאל בסיס למתקפה על הר חברון, ויגאל אלון סיפר: "רוב ימי המלחמה היה הגוש כפוף למפקדת ירושלים, והיא קיבלה את כל ההחלטות. לנו (מטה הפלמ"ח) בתל אביב הייתה השפעה מעטה על הנעשה בגוש. אני, מפקד הפלמ"ח, לא ידעתי, למשל, שהל"ה הוחשו לגוש כתגבורת. אותו יום סיירתי בנגב, ובשובי נודע לי על אובדן היחידה. אני בטוח שהגוש היה מחזיק מעמד, על אף ליקויי הפיקוד וההתארגנות, אילו חומש יותר, לפחות בנשק אנטי־טנקי, מן הסוג שהיה לנו אז".

גדעון שניר מרבדים סיפר שאלון ראה בגוש מבצר שממנו יֵצאו הכוחות לכבוש את הנגב, ואמר כי יש להחזיק בו כדי לרתק אליו את האויב שיֵרד מההרים ולא לתת לו להתקרב לתל אביב. אפשר להניח שגורל גוש עציון היה אחר אילו היה באחריותו של מטה הפלמ"ח בלבד.

ישראל עמיר, מפקד מחוז ירושלים בימי המלחמה הראשונים, היה נאמן לאסכולת אי־הפינוי, אך אחרי ההתקפה הגדולה הראשונה על הגוש ונפילת הל"ה, באמצע ינואר 1948, נשמעה במוסדות הביטחון האחראים לירושלים ולסביבתה דעה שלא כדאי להחזיק בגוש המבודד, הקושר להגנתו כוח צבאי ניכר ותובע קורבנות רבים, מפני שבסופו של דבר הרי יפונו היישובים מהר חברון, מסיבות פוליטיות. יוסף פורת, חבר כפר עציון, סיפר לחבריו על דעות אלה, שהובעו במפקדת ירושלים ולא התקבלו.

דוד שאלתיאל, שקיבל את הפיקוד על ירושלים בפברואר 1948, כתב: "האמנו אז כי אם יפונו גוש עציון, הר־טוב ועטרות, נשחרר על ידי כך כאלף לוחמים על נשקם וציודם לתפקידי חיזוק הגנתה של העיר, היערכות מתאימה לקראת הפינוי והבטחתו התכליתית של המסדרון לשפלה. לאור מצבם ההולך ומחמיר של היישובים המנותקים קבענו כי נפילתם לא זו בלבד שתוציא מידינו את האנשים והנשק, אלא אף תנחית מכה מוסרית קשה על ירושלים המדוכאה בלאו הכי, ערב הפינוי הבריטי... אולם לפיקוד העליון היו שיקולים משלו. בהתאם למערך האופרטיבי והפוליטי שהיה אז בארץ הוחלט כי אין לעזוב אף נקודת יישוב, והוגדרו תפקידיהם של יישובי מרחב ירושלים כעמדות קדמיות להגנתה וכקרשי קפיצה אל לב השטחים הערביים בעתיד".

במרץ 1948 אישר שאלתיאל תוכנית של קצין המבצעים ב' של המחוז, אליהו ארבל, לפנות את משואות יצחק, עין צורים ורבדים, ולהקים בכפר עציון ובמנזר הרוסי מוצב צבאי מבוצר לחיילים מגויסים בלבד. ארבל הציג את התוכנית בישיבה מיוחדת של מטה ה"הגנה" הירושלמית שבה נכח בן־גוריון, אך בן־גוריון הפסיק אותו: "לא נפנה יישוב עברי!". לימים כתב שאלתיאל: "לולא בוזבז המאמץ על הגוש, היה בידינו להשתלט קודם כל על ירושלים, ואחר כך להגיע עד חברון, אבל הייתי מוכרח לקבל את הפילוסופיה של הפיקוד, שאין לפנות יישוב".

דעה דומה הביע יצחק לוי ("לוויצה"), שהיה מפקד הש"י בירושלים, ואחר כך מפקד המחוז: "לא הבנתי מה רוצה המטכ"ל מגוש עציון. שאלתיאל הציע למטכ"ל שגוש עציון יתקפל ושאנשיו יהיו עתודה לירושלים, מפני שאין בירושלים די כוחות להגן על הגוש ועל היישובים הנוספים שבאזור. בסביבות ירושלים בזבזנו מאות אנשים, מאות כלי נשק יקרים וכלי רכב שאין להם תחליף. הדוקטרינה שלא עוזבים נקודה הצילה את תל אביב, אבל בירושלים היא לא הועילה. חברי הפלמ"ח חלמו על ארץ ישראל גדולה ורצו שהגוש יהיה בסיס לכיבוש שטחים. אילו פונו היישובים, העיר העתיקה לא הייתה נופלת, או שהיינו כובשים אותה מחדש"

תושבי גוש עציון עיבדו את אדמותיהם עד הרגע האחרון. בתחילה אפילו הסכימו להיות תושבי המדינה הערבית; כשהתברר שאם הגוש לא יהיה חלק מהמדינה היהודית, הוא לא יהיה, ושהפיקוד הירושלמי אינו מוכן, ואינו יכול, להקצות די משאבים להגנת תושבי הגוש, כבר היו רבים מהם חדורים בהרגשת מצדה. הם נשארו ביישוביהם עד הרגע האחרון, על אף ודאות התבוסה.

לא כזאת הייתה גישת הפלמ"ח. כשקיבל שאלתיאל את האחריות על הגוש, החליט מטה הפלמ"ח להסתלק ממנו, גם מפני שהעדיף לא לרתק את יחידותיו למרחבים מסוימים, וגם בשל יחסו אל מפקד המחוז החדש.

עוזי נרקיס, שהיה אז מפקד גוש עציון, סיפר: "לאחר שדוד שאלתיאל התמנה לפקד על ירושלים, הסבירו לי שהגוש יהיה אך ורק תחת פיקוד מחוז ירושלים, ואי לכך אין לי מה לחפש בו. הצעתי להכפיף את הגוש למטה הכללי או למטה הפלמ"ח, כפי שהוכפף הנגב, ולא נעניתי. מפקדת מחוז ירושלים הייתה מבולבלת ומבולגנת, וכמעט שלא תִפקדה ברגעי לחץ. הגעתי למסקנה שאני לא אסתדר אִיתה, והחלטתי לשוב ליחידה שלי בפלמ"ח, ולא לעבור למעשה לחטיבת עציוני. צביקה זמיר הודיע לי שפלוגת חי"ש תחליף אותנו בגוש, ושאני אעזוב. שלושה שבועות חיפשו לי מחליף עד שמצאו את מוש (משה זילברשמידט)".

צבינג'י (צבי סטקלוב מקיבוץ רבדים) סיפר שנרקיס אמר, בתחילת מרץ: "מגוש עציון איש לא יֵצא חי", והסביר: הגוש מכותר מכל עבר, ולערבים יש בו עדיפות מוחלטת. הבעיה הייתה שמוש היה קצין מודיעין וסיירים גדודי, שביקש להתרחק מירושלים מסיבות אישיות. פיקוד על גוש עציון היה גדול עליו בכמה דרגות.

ב־27 במרץ שיירת נבי דניאל (שהושמדה בדרכה חזרה לירושלים) הובילה אל הגוש פלוגה חדשה שהחליפה את הקודמת. פיקד עליה אברהם (אברשה) טמיר (לימים אלוף מוערך מאוד) ששירת כלוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בין מוש וחברי הקיבוצים שרר מתח רב, דבר שהזיק להכנות לקרב האחרון.

למחרת, לאחר השמדת שיירת נבי דניאל מדרום לבית לחם ונפילת משורייניה ונשקה לידי הערבים, השתררו פחד וייאוש בגוש עציון. בגזרת ירושלים התחוללו אז מבצע נחשון על מנת לפרוץ את הדרך לעיר, ובמקביל קרב הקסטל. הפיקוד העליון והפיקוד הירושלמי חששו שתגבורת ערבית תזרום לירושלים, ופקדו על מוש לפגוע בתחבורה הערבית שבין חברון לירושלים.

פקודה זאת, שספק אם הייתה לה תועלת, גרמה באופן ישיר להשמדת הגוש, שכן הכביש הזה שימש את הבריטים לפינוי ציוד צבאי ואזרחי מירושלים לרפיח, ושיירות הציוד היו מאובטחות על ידי הלגיון הירדני שמלבד הצבא הבריטי, היה הצבא המקצועי והחזק ביותר במלחמת העצמאות. בחברון חנתה פלוגה שלו ובמחצית אפריל הגיע לשם גדוד מעזה. ראש העיר עלי ג'עברי קיבל את הגדוד בטקס חגיגי והמג"ד הבטיח קבל עם ועדה לחסל את גוש עציון. כל הפרטים הגיעו למודיעין הישראלי, אך לא גרמו לידין ולשאלתיאל לחזק את הגוש.

להפך, הוראתם הייתה שוב ושוב לפגוע בתחבורה הערבית. לצורך זה השתלטו הכוחות הישראליים בתחילת אפריל על מתחם המנזר הרוסי שהיה קרוב לכביש הראשי. ב־11 באפריל פקד שאלתיאל על מוש לחסום את התחבורה הערבית. בתוך הכביש הוטמן בלילה מוקש ולצד הכביש פוזרו מוקשים אישיים כדי להרוג אנשים שיברחו מהמכונית הפגועה. לקראת בוקר שתי כיתות מגוש עציון תפסו עמדות החולשות על הכביש. הגיע אוטובוס מלא נוסעים ערבים. המוקש לא פעל. אחריו הגיעה משאית עם פועלים ערבים.

נפתחה עליה אש מהמארב. מכיווּן חברון הגיעו שלוש משאיות עם חיילי לגיון ומשוריין אחד. שתי הכיתות ברחו למנזר והמשוריין רדף אחריהן. החיילים במנזר ירו עליו. הוא נפגע וחזר לכביש. הגיעו שישה משוריינים עם תותחים והפגיזו את המנזר. כתוצאה מהפגיעות וההרס נטשו אנשי הגוש את המנזר והתחפרו בחורשה לידו. בינתיים הגיעה למקום שיירה ערבית והיא נפגעה מאש מהחורשה. הנוסעים ברחו מהמכוניות, עלו על מוקשים שנטמנו בצדי הדרך ונהרגו.

אחרי הצהריים עברה על הכביש שיירה אזרחית. אנשינו ירו עליה מהמנזר. כתגובה הפגיזו אותו חיילי הלגיון. לפנות ערב התרכזו הערבים כשהם חמושים להתקפה על המנזר. בשעה 17:00 הגיעו שישה משוריינים ופתחו בהפגזת תותחים ובאש מקלעים מדויקת על העמדות שבחורשה ואחרי שעה וחצי של אש שמקצתה פגעה במבני קיבוץ כפר עציון, החלו הערבים להסתער. ההפגזה פסקה והתנהלו חילופי אש מטווח קרוב, התוקפים והמגינים השליכו רימונים אלה על אלה.

עם רדת הלילה נסוגו התוקפים. מוש דיווח לשאלתיאל: "נפגעו לפחות 40 ערבים, 70 מאנשינו נפצעו. מחכה להוראות בדבר המשך הפעולה. אין אנו יכולים להימנע מהסתבכות עם הלגיון הערבי אשר מבטיח בקביעות את התחבורה בכביש באמצעות משוריינים המצוידים בתותחים. בקרב האחרון פתחנו באש על הלגיון לאחר שלא יכולנו להוציא את אנשינו מן השדה בדרך אחרת". שאלתיאל דיווח לידין: "ההתקפה בכפר עציון הוציאה כוחות ערביים מירושלים". מכאן שהמטרה הושגה.

לאחר קרב 12 באפריל התארגנו הערבים להגנת תחבורתם בשיתוף עם הלגיון. בישיבת הוועדה הלאומית בחברון בהשתתפות קציני לגיון דנו על התקפה על גוש עציון והשמדתו. הגיעה ידיעה על עריק בריטי, המפרק, בעזרת ערבים, מוקשים שזרעו אנשי גוש עציון, כהכנה להתקפה. הגיעה גם ידיעה שהערבים החליטו לתקוף בהקדם את הגוש כתגמול על הפרסומים על הטבח בדיר יאסין.

לפני סוף אפריל החלה בירושלים המערכה על קטמון. ההתקפה הראשונה על מנזר סן סימון הייתה סיבובית. הפלוגה שנשלחה לכבוש את המנזר חזרה כלעומת שבאה בתירוצי שווא. ההתקפה השנייה של שתי פלוגות, ב־29 באפריל, בפיקוד קמב"ץ הראל, אליהו סלע ("רעננה"), השתלטה על המנזר אך הגיעה למשבר ועמדה לרצוח את כל הפצועים קשה ולברוח. תגבורות של ערבים זרמו למקום.

כדי למנוע תגבורת מהר חברון ועל מנת להסיט כוחות מירושלים, פקד שאלתיאל על מפקד הגוש, מוש, לחסום שוב את התחבורה הערבית. ב־30 באפריל אחרי הצהריים ירו אנשינו מהמנזר הרוסי שבגוש אש מרוכזת על שיירה ערבית. מספר מכוניות נעצרו ויושביהן נפגעו. יחידת חבלנים התכוונה לצאת ולחבל במכוניות הערביות שנעצרו, אך משורייני תותח של הלגיון הקדימו והפגיזו את המנזר הרוסי באש תותחים ומקלעים. וכך, בחיפוי האש ומסך עשן, חילצו הלגיונרים את המכוניות שנפגעו. מפקד הלגיון ביקש עזרה ממפקד יחידה בריטית שחנתה במקום, אך הלה סירב.

למחרת שוב הותקפה שיירה ערבית שנסעה מירושלים לחברון ונוסעיה נפגעו ושוב הם חולצו על ידי משורייני הלגיון שהפגיזו את המנזר. התנועה הערבית פסקה ורק משוריינים נעו על הכביש. אחרי יומיים שוב נורתה אש מהמנזר על שיירת אזרחים ערבית. המכוניות נעצרו ויושביהן שנמלטו להרים נפגעו ונאספו על ידי הצלב האדום. קצין לגיון תיאר את השפעת ההתקפות על הכביש: "נהרגו שישה מאנשי הלגיון ומכונית עלתה באש. כמה פעמים תקפו היהודים מכוניות צבאיות בריטיות. נאלצנו לשנות את תוכניותינו לגבי גוש עציון".

תוקפנות הגוש, שפגעה במספר מכוניות בריטיות, הניעה את הפיקוד הבריטי לתת ללגיון יד חופשית לפעולות גמול כלפי הגוש. גם המלך עבדאללה שהתכונן להשתלט לאחר הכרזת העצמאות על יהודה ושומרון ורצועת עזה, אישר להשמיד את הגוש, אף שקודם לכן הוא אישר לקציני לגיון להציע לגוש להיכנע ולהישאר בקיבוציהם תחת חסותו. ידין, שהבין לאן נושבת הרוח, המליץ לשאלתיאל להימנע מההתקפות על התחבורה הערבית באותה גזרה. שאלתיאל לא נענה.

מעדותו של קצין הלגיון על תכנון פעולת העונשין ב־4 במאי: "טנקים ומכוניות בריטיים ומשוריינים של הלגיון בליווי חיל רגלים יתקפו את העמדות שמהן ירו היהודים על הכביש, על מנת להשתיקן ולהביא לנסיגת היהודים לתוך כפריהם פנימה ולזנוח את העמדות הנשקפות על הכביש". מכאן, שבאותו יום לא התכוון הלגיון לכבוש את גוש עציון.

בשעה 8:00 בבוקר החלה הרעשת תותחים על המנזר. ב־9:00 החלה ההתקפה וב־10:00 הוא נכבש. בצהריים נהדפה ההתקפה על ח'רבת סואר, אך משלט אוכף המוכתר נכבש. עם רדת הלילה נסוג הלגיון מכל המשלטים שכבש. בקרב נהרגו 12 מאנשינו ונפצעו 30, בהם סגן מפקד הגוש למבצעים, אברשה טמיר, שנפצע במנזר הרוסי בגבו ובידו מקליעים וצלעותיו רוסקו מפגיעות פגז. איש הצבא המקצועי היחיד בגוש יצא מכלל פעולה.

מוש דיווח לידין ולשאלתיאל: "תקפו מאות רבות, אולי אלף. האויב סבל עשרות הרוגים ופצועים. הצלחותיו נבעו משימוש יעיל בתותחים ובשריונים. לנו לא היה כל נשק יעיל נגד טנקים, הם יכלו לעשות כאוות נפשם. לאנשים לא הייתה הכנה נפשית לעמוד מול כלי נשק אלה. הביצורים שלנו אינם יכולים לעמוד בפני התותחים כמו אלה שהפעילו אתמול. לו האויב היה ממשיך את התקדמותו היה נוצר מצב חמור ואפשר שלא היינו מצליחים להתגבר עליו. חסרים לנו כלים אפקטיביים ואנשים".

זה היה הסיכום של קצין לגיון: "הפעולה נכשלה באשר לא הצליחו להרוס את עמדות היהודים במידה שייאלצו לוותר על עמדותיהם מול הכביש. ההרג הרב שעשו היהודים באנשי הכנופיות ובערבים הבלתי סדירים שנאספו מן הכפרים כדי להיות שותפים בניצחון, עודד את היהודים".

בין קרב 4 במאי לקרב האחרון שהתחיל ב־12 במאי נותרו שמונה ימים. מטוסים קלים הביאו תחמושת ואספקה. הנשק הכבד ביותר היה שלושה "פּיאטים" לא תקינים נגד טנקים עם 46 פגזים. דובר על רכישת מטוס כבד יותר, אך כיוון שלא הוקצה לכך תקציב, הוא הגיע רק אחרי שהגוש הושמד. ידין וחבריו במטכ"ל היו עסוקים באותם ימים במרד נגד בן־גוריון ולא נענו לבקשת מוש שמפקד בכיר יגיע בטיסה לגוש ויסייע להתכונן לקרב האחרון וכן שישלחו לגוש בדרך האוויר עוד שתי פלוגות. לתנועת הקיבוץ הדתי ולמפלגת הפועל המזרחי לא היו לוביסטים בפיקוד העליון כפי שהיו לקיבוצים בגליל העליון המזרחי והמערבי.

ביום ראשון, 9 במאי, התקיים דיון במטה של ירושלים בדבר עתידו של גוש עציון. הדעה הכללית הייתה שאם לא תהיה אפשרות להעביר לשם בימים הקרובים ביותר תגבורת ניכרת וציוד כבד, יש לפנות מיד את הגוש בעזרת הצבא הבריטי והדבר ניתן להיעשות, אך כלום לא נעשה.

ביום שלישי, 11 במאי, היו סימנים שלמחרת יותקף הגוש בכוח רב. מוש כינס את המפקדים ואמר להם: "הקרב הבא ייתכן ויהיה האחרון. ייתכן וכולנו ניהרג כאן. אני כשלעצמי שוב אינני מאמין שנצא מכאן... ואם ייעד לנו הגורל למות כאן הרי זהו הייעוד. קרבות גוש עציון ייכנסו להיסטוריה ואנו חייבים להיות גאים על זכותנו להילחם על נצח ירושלים". אחד הנוכחים הגיב: "נו מילא, לנו עוד מותר למות; אף על פי שאני חולק על דעתך כי מותר לנו להילחם 'קרב מצדה' לאחר שיוכח כי הגוש מאבד את סיכוייו למלא את ייעודו לגבי ירושלים. כלום באמת חייב הגוש להיות מצדה? האם לא ניטיב לעשות אם נבקש פינוי מאשר להילחם עוד מספר שעות בלבד?".

הקרב האחרון החל, כאמור, ביום רביעי, 12 במאי, בשעה 5:00 לפנות בוקר, בהפגזה כבדה על המנזר הרוסי ועל משלט אוכף המוכתר מדרום לכפר עציון. בשעה 6:00 נסוג הכוח שלנו, והמשוריינים הערביים התקדמו לעבר כפר עציון והגיעו בשעה 11:00 עד 300 מטר מהגדרות. החיילים של הלגיון תפסו עמדות כלפי כפר עציון ומשואות יצחק, ובמקביל הם הפגיזו והתקדמו למנזר הרוסי ולמשלט ההר הרוסי. הם השתלטו על המנזר וירו ממנו על הכוח שלנו שנסוג עם פצועים. 25 מאנשינו נהרגו, לרבות מוש.

בשעה 9:00 השתלטו הליגיונרים על ח'רבת סואר, בשעה 11:00 על משלט "גבעת העץ" וכוחותינו התפנו ממשלט "הגבעה הצהובה", השולט על כל גוש עציון ומחלק אותו לשניים. בסוף יום הקרב הראשון בותר הגוש לשני חלקים ללא קשר ביניהם. אז דיווח מפקד הגוש בפועל, יעקב אלטמן, לידין שעמד על מדרגות בית קק"ל בתל אביב, שאבדה התקווה.

קצין הלגיון סיכם את יום הקרב הראשון: "פתחנו בהרעשה כבדה על העמדות הקדמיות היהודיות הנשקפות על הכביש, ואחר כך של עמדות הביצורים הפנימיים. האש שהשיבו היהודים הייתה קלושה וחלשה. התברר לנו כי ביתרוננו בנשק כבד נוכל בקלות לכבוש את המקום אם רק נזדיין בסבלנות ונרצף את כל שטח הביצורים בפגזי תותחים". לבית החולים בבית לחם הובאו 16 הרוגים ו־30 פצועים ערבים. משקיפים בריטים שנכחו במקום שלחו דיווח קצר בצהריים: "חמישה משוריינים ומאתיים חיילי לגיון מתקיפים את כפר עציון".

בלילה שבין יום רביעי לחמישי לא נעשה כל ניסיון מצד לוחמי הגוש לפגוע במשוריינים ובתותחיהם, במטרה אולי לשנות את תמונת הקרב, כי לא היה מפקד שיחליט על כך או אפילו חפ"ש בעל יוזמה, אף שנותרו פעילים כמה מפקדים זוטרים - מפקדי מחלקות וכיתות. חסר היה בגוש עציון מפקד מחלקה כמו אריה טפר־עמית, שב־14 בינואר יזם התקפת נגד עם שתי כיתות פלמ"ח מול התקפה של אלפי ערבים, ובסוף מרץ פיקד על קרב שיירת נבי דניאל שעה שמפקד הגדוד, צבי זמיר, ברח לגוש עציון. שאלתיאל שהה אז בתל אביב. ממטה מחוז ירושלים נשלחה לידין בקשה לתת הוראות בדבר פינוי וכניעה. ידין השיב שמתוכננת עזרה בדמות הפצצה אווירית.

עם שחר יום חמישי חודשה ההתקפה והתרכזה על כפר עציון בלבד. העמדות בקיבוץ וב"גבעת הסלעים" החולשת על הכניסה אליו הופגזו משעה 4:30 בבוקר. בצהריים נשארו אנשי משואות יצחק, שאיישו את עמדות "גבעת הסלעים", ללא תחמושת. במקום להחיש לשם תחמושת, הם קיבלו פקודה ממפקד משואות יצחק לחזור לקיבוץ. הכניסה לכפר עציון נותרה פתוחה. זה היה המחדל הגדול ביותר באותו קרב. שישה משוריינים הגיעו לשער הקיבוץ. המוקש שם לא הופעל, המשוריינים נכנסו לקיבוץ ואחריהם המון ערבי.

אלטמן החליט להיכנע. על גג בניין המטה הונף דגל לבן. השתרר שקט. אנשים רבים יצאו בידיים מורמות וצלם בלבוש אירופי צילם אותם. לפתע נפתחה אש על האנשים, החל טבח שבו נהרגו בלא קרב ולאחר התגוננות קצרה 127 לוחמים, מתוכם 21 לוחמות. רבים מהטובחים צעקו: "זאת נקמה על דיר יאסין". סביר יותר להניח כי זאת הייתה נקמתם על ההרוגים הרבים שהם ספגו בשני ימי הקרב הראשונים, ובמיוחד על פגיעתם של אנשי הגוש בתחבורה ובאזרחים שנסעו על הכביש הראשי. רק ארבעה מגינים נותרו בחיים. אחד הצליח להגיע למשואות יצחק וסיפר את שאירע. הערבים בזזו את הקיבוץ והעלו אותו באש. קצין לגיון העיד: "ביום השני היה הקרב בשביל הלגיון הערבי כאילו משחק, אם כי אנשי הכנופיות והכפריים הוסיפו לספוג מכות קשות".

הנותרים ברבדים, משואות יצחק ועין צורים, שלא הותקפו ביום חמישי וידעו מה עלה בגורל כפר עציון, חיכו לגורל דומה. בשעה 21:45 שלח מפקד משואות יצחק לידין ולשאלתיאל את המברק הבא: "אנו מכותרים בטנקים וגם כוח משוריין. הלילה נעמוד נגד הסתערויות. מחר יגמרו אותנו עם עלות השחר. בשם הנותרים בגוש אנו מבקשים להציל את הנשארים. אנו עומדים להישמד".

מהמטה בירושלים נשלח מברק לגוש: "אנו מפעילים את כל הגורמים להשפיע על 'הצלב האדום'... המשא ומתן בשלבים מתקדמים. החזיקו מעמד עד מחר. אל ייאוש". סמוך לחצות סוכמו תנאי הכניעה ולגוש נשלחה הודעה על כך. ב־2:30 אחר חצות אושרו סופית התנאים. משלחת של הצלב האדום תגיע לגוש בשעה 7:00 בבוקר ותפקח על ביצוע הכניעה ללגיון. אלה התנאים: 1. גברים יֵחשבו כשבויים; 2. פצועים קל - שבויים; 3. פצועים קשה, נשים ולא לוחמים יוחזרו לאזור היהודי בירושלים.

לכאורה הסתיימה המערכה על גוש עציון לאחר יומיים שבהם ליהודים נרשמו הרבה מחדלים ולא היה להם שום הישג מבצעי, אף שלוחמים רבים תפקדו באופן יעיל ובגבורה. איש לא שיער שלאחר הסכם הכניעה יתחולל הקרב האחרון האמיתי ובו יד היהודים תהיה על העליונה. מדובר במספר קטן מאוד של לוחמים מתוך היחידה שנמצאה בבוקר יום הכרזת העצמאות בח'רבת זכריה, בדרך לקיבוצים עין צורים ורבדים, בפיקוד המ"כ דוד דאובה, חבר עין צורים.

הגיבור של הקרב הזה היה ממייסדי עין צורים, לימים אלוף בצה"ל, דני מט, שסיפר לי בפירוט את סיפורו לפני 50 שנה, כשפיקד על חטיבת צנחנים ואני שימשתי במילואים היסטוריון של הצנחנים. דאובה: "בתחילת אפריל מינה אותי מוש לפקד על ח'רבת זכריה, בראש עשרה לוחמים מעין צורים. בשני ימי הקרב הראשונים האויב הפגיז אותנו אבל לא הסתער. בלילה שבין יום חמישי ליום שישי הודיעו לנו שמשעה 4:00 לפנות בוקר תתחיל הפסקת אש ובשעה 7:00 תגיע משלחת של הצלב האדום עם נציג יהודי, ד"ר זיו. משה בגינסקי, שפיקד על כל הגזרה, הטיל עליי לנהל איתם את המשא והמתן עם מתורגמן, שלמה שוהם, לימים פרופ' לקרימינולוגיה ופילוסופיה. ב־5:00 בבוקר התקדמו אלינו אלפי ערבים מהגבעות והגיעו עד 200 מטר מאיתנו. ב־7:00 הגיעה מכונית וערבי בשם חוסייני רצה לקבל את הכניעה".

אברהם רטנר: "בזמן המשא והמתן עמדתי על הגג. דאובה צעק אליי: 'הם רוצים שניכנע לכנופיות. תתקשר לעין צורים, תשאל את מוטקה דיקסלר'. חייגתי וקיבלתי את מוטקה. אמרתי לו: 'אנחנו לא ניכנע לכנופיות כי אין עם מי לדבר'. הוא השיב: 'תיכנעו!', והקשר נותק".

דאובה: "במהלך המשא והמתן ההמון התקרב אלינו. אז אנשי הצלב האדום וחוסייני נעלמו. בין ההמון ראיתי את פקודי, ברוך בומג'י. נזכרתי בסיפורי אינדיאנים שקראתי בילדותי וחזרתי בראש זקוף לח'רבה. הם הקיפו אותי, עמדו להסתער אך לא ירו. ראיתי מרחוק את דני מט על ערימת אבנים גבוהה. בגלל הרעש לא יכולתי לומר דבר. אמרתי לעצמי 'שדני יפתח כבר באש!'".

צבי סטקלוב (צבינג'י): "עמדתי ליד המחסום שבנינו בלילה. האספסוף התקדם עד שלושה מטר ממני. בבת אחת הם הסתערו עליי. אחד מהם תפס ממני את הרובה. ראיתי שמישהו מכוון אליי את נשקו. הדפתי אותו עם הרובה שלי וצעקתי 'אש'. נשכבתי מאחורי המחסום. דני פתח באש מקלע מכוונת ועשה קטל רציני ביניהם".

דני מט: "עמדתי שם, במקום שעמד יהודה המכבי בקרב בית זכריה בקרב מול הסלווקים בשנת 162 לפני הספירה. הרגשתי שאני מתקרב לרגע האחרון של חיי. המקלע שבידי היה מקולקל וירה כדורים בודדים, מערכת הגזים לא פעלה. הרגשתי שאצטרך להשתמש בו. פרקתי את הכרכוב וראיתי שהקפיץ חלוד. במקום חמאה, מרחנו על הלחם שמן קוקוס עם בצל. לידי הייתה צנצנת שממנה מרחתי פרוסות לחם. מרחתי שמן קוקוס על הקפיץ והמקלע חזר לתִקנו. בכיסים היו לי 13 רימונים. את האחרון ייעדתי לעצמי.

"הערבים התקדמו. בגינסקי היה לידי. שאלתי אותו: 'לירות או לא לירות?'. הוא השיב: 'תחליט לבד'. ראיתי את בומג'י שידע ערבית רץ בין הערבים ונעלם. ראיתי שערבים מתנפלים על דאובה ומנסים לגרור אותו. התחלתי לירות צרורות במקלע. החלטתי גם להרוג את דאובה כדי שלא יתפסו אותו חי ויתעללו בו. ראיתי בין הערבים גם את צבינג'י מרבדים. יריתי מחסניות שלמות. ראיתי ערבים רצים ונופלים. הוצאתי מהכיס רימונים ושחררתי את הנצרה בשיניים והשלכתי עליהם. הייתה הרגשת התעלות. צעקתי: 'זונות! רציתם להרוג יהודים, עכשיו תמותו'. בסך הכל הרגתי 80 איש, והאלפים ברחו. הגיעו משוריינים של הלגיון. סילקו ביריות את אנשי הכנופיות והכפריים. הרגו רבים וסיימו את המשא והמתן עם דאובה. הלכו לשבי וזה סיפור אחר".

הגיבור הבלתי מעורער של גוש עציון והמפקד הקרבי המשובח ביותר במלחמת העצמאות, סא"ל אריה טפר־עמית - שכושר פיקודו העילאי הוכר לפני שנים אחדות באופן רשמי על ידי צה"ל - חקר כל חייו את קרבות גוש עציון. הרי המסקנות שלו: "הבעיה העיקרית הייתה שמטרות המלחמה לא היו ברורות למגיני הגוש. האישיות הצבאית הבכירה שביקרה בגוש בזמן קרב שיירת נבי דניאל בסוף מרץ הייתה יגאל אלון. הוא כינס את המפקדים בקיבוץ רבדים ואמר להם שעליהם להילחם כמו שהבריטים לחמו נגד הגרמנים בטוברוק וכמו שהרוסים לחצו בסטלינגרד. לאחר הכרזת העצמאות יגיע לגוש גדוד פלמ"ח וימשיך ממנו לכיבוש חברון ומשם ירד לנגב.

"מכאן שעל אנשי הגוש היה לפנות את הקיבוצים, להקים מתחם אחד על הגבעה הצהובה ולהתחפר עמוק באדמה. הם ניסו להתחבר בין היישובים ובתוכם. בסך הכל היו להם 11 מתחמים ועליהם לא היה להם סיכוי להגן. בשביל להגן על כל המתחמים שהם תפסו, הם היו זקוקים לחטיבה. כל מה שהם מספרים אינו נכון. למעשה, לא היה קרב אחרון. בתחילת המערכה היה קרב של מחלקה במנזר הרוסי ששם נהרגו מפקד הגוש, מוש, ומפקד מחלקה, המשורר בן יוסף. הלגיון בא לא בשביל לכבוש את הגוש אלא כפעולת עונשין. היה שם מפקד מחלקת משוריינים שביקש להתקדם וקיבל אישור. גבעת הסלעים ננטשה והוא נכנס לכפר עציון ללא קרב. בזיכרונותיו הוא כתב שאם לא יצליח להשמיד את הקיבוץ הוא יתאבד. הקרב האחרון היה ללא מפקד וכל משלט עשה מה שהוא רוצה".

תא"ל יצחק יעקב ("יצה"), ממייסדי היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון, ערך בשנות ה־50 מחקר יסודי עבור מחלקת היסטוריה של צה"ל על גוש עציון במלחמת העצמאות. זאת אחת ממסקנותיו העיקריות לגבי הקרב האחרון: "הלילה היה זמן המתאים לפעולה תוקפנית: מכות נגד, חבלה בריכוזי הערבים, פטרולי קשר בין החלקים וכו'. העובדה שפינו פצועים מכפר עציון למשואות יצחק מאמתת דברים אלה. אך עובדה היא שלא בוצעה כל פעולה תוקפנית וכל התוכניות שדובר בהן בחלקי הגוש השונים דעכו ללא סיבה ברורה. ריכוז הכוח ומילוי שאר הפונקציות היו מתמלאות על ידי מטה אחיד ומסודר. הגורם העיקרי היה כנראה רמת המורל הירודה. אין ספק שפעילות תוקפנית במשך הלילה הייתה משנה את תמונת הקרב, אולם לילה שלם, עשר שעות חשיכה, לא נוצל".

בישיבה סודית של מנהלת העם  זמן קצר לאחר השמדת גוש עציון וטבח חברי כפר עציון אמר בן־גוריון: "אני לא מתפעל מהאסון של גוש עציון. לצערי הגדול חיכיתי לדברים כאלה ואני חושש לדברים יותר קשים. ההכרעה תבוא כאשר נשמיד חלקו הגדול של הלגיון הערבי. כשמשמידים את כוח האויב זה מכריע. העניין יהיה עניין של הכרעה בכוח". 

הסיפור המלא יופיע בכרך י"ג: "בן־גוריון ממנהיג למצביא", בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות".