במכללה האקדמית תל חי הסתיים המחזור הראשון של פרויקט קבוצות תמיכה מקוונות לבני משפחה להלומי קרב, בהובלת ד"ר ורד שנער גולן מהחוג לעבודה סוציאלית.
לפרויקט שלוש מטרות עיקריות: שיפור הקשרים והתקשורת בתוך המשפחה, הגברת החוסן האישי בהתמודדות היומיומית, וזיהוי הצרכים האישיים של כל משתתף בקבוצה, עם סיוע אישי בנפרד, במידת הצורך.
בני משפחותהם של הלומי קרב נמצאים במצוקה רגשית ונפשית, שלעתים דומה בעוצמתה לזו של נפגעי הפוסט־טראומה עצמם. מדובר בטראומה עקיפה כתוצאה מחוסר אונים, קושי ומורכבות בליווי הנפגע עצמו. הורים או אחים אלו מתמודדים עם קשיי קיום רגשיים ופיזיים, ולעתים קרובות מתקשים להפריד בין הסבל האישי שלהם לסבלו של הלום הקרב.
במכללה הבינו כי החברה והמדינה לא השקיעו עד היום די משאבים ויחס לאנשים הללו, שהפכו לשקופים בהיעדר הכרה פורמלית להתמודדותם. קבוצות התמיכה, שנפגשו במשך שמונה שבועות, נועדו לאפשר לבני המשפחה לקבל סיוע זה מזה, ללמוד דרך האחר על התופעות השונות של הטראומה, ובעיקר להרגיש שאינם לבד במערכה על איכות חיי יקיריהם ומשפחתם.
המשתתפים חשו שיפור משמעותי בתחושותיהם. אחת מהם, רחל ברוש מירושלים: "בעלי הוא הלום קרב. לאורך שנים היה מזהה חללים והבעיה החלה אחרי צוק איתן. לאורך שנים היה לנו כמשפחה מאוד קשה עם החוויה שעבר. החוויה שלי בסדנה הייתה מאוד חזקה. הדבר היחיד המשותף בינינו היה הרקע של קרובי המשפחה שלנו, וזו לא הייתה קבוצה רק של אמהות או רק של אחים. היו שם קרובי משפחה מקרבות שונות, מה שסייע לנו לקבל תמונת מצב שלמה.
"בעיקר למדתי להיות הרבה יותר מכילה וסבלנית. היום אני מבינה שיש גם ימים קשים ושצריך פשוט לתת להם לעבור. "העובדה שהפגישות נערכו באופן מקוון לא היוו מכשול ואפשרו את השתתפותם של בני משפחה מרחבי הארץ. אשמור על קשר חם עם שאר חברי הקבוצה. למרות הכאב והקושי, יצאנו עם טעם של עוד".
יואב שדמי, שהנחה בפרויקט מטעם המכללה, מספר: "המפגש הבלתי אמצעי של המשתתפים אחד עם השני, בכנות ובגילויי לב יוצאי דופן, אפשר להם לרגע, ואולי גם לי, לחוות צמיחה ותקווה בתוך שבר פוסט־טראומטי אינסופי. הם מצאו אלה באלה נחמה, הבנה, קבלה וחיבור אנושי חשוב מאין כמוהו. ביחד הצלחנו לראות את חוטי הזהב שעשויים לאחות את הכלי השבור, ולהאמין שה'כלי' החדש שנוצר הוא יפה, למרות הקושי הבלתי נתפס".