מכתביי לקיסינג'ר: כשמזכיר המדינה התערב למען קצין צה"ל במלחמת יום הכיפורים

אלכס מנדלסון נדרך. עשן מלחמת יום כיפור עדיין התאבך, והרדיו שידר שחבר נעוריו מגרמניה עומד לנחות כאן. 40 שנה חלפו מאז ישב ליד היינץ בבית הספר היהודי בפירת שליד נירנברג. עתה עליו להפציר בחברו שיבדוק שאלה שפורעת את ימיו ומסייטת את לילותיו: מה קרה לישראל בנו, שנעדר כבר חודשיים וחצי בחזית סואץ? מאז שנחת באמריקה צבר היינץ השפעה וכוח.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<

הוא היה להנרי קיסינג'ר, פרופ' חשוב בהרווארד ויועצו לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון. שבועיים לפני שהגיע לישראל, מונה לשר החוץ היהודי הראשון בממשל האמריקאי. האם יזכור את חברו מפעם? האם יתגייס לצדו? לאלכס מנדלסון לא נותרה ברירה, עליו לנסות.
את הסיפור הזה ניתן לקרוא בשני מקצבים. הוא מסע אל תהפוכות הגורל היהודי כשברקע תרועתן הפטאלית, הסופנית, של המצלתיים.

אבל גם ניגון החליל עולה ממנו: "פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב" (לאה גולדברג). קולה של החברות הצנועה, התמה. בסופו של דבר מתמזגים שני המקצבים. אותה אחוות ילדות שהתגבשה בלא משים בחצר בית הספר בפירת מגיעה לשעתה הקריטית, עומדת למבחן במלחמה שטלטלה את ישראל והדהדה אף באמריקה. שני העולמות שאליהם ברחו משפחות מנדלסון וקיסינגר מפני הצורר הנאצי.

בשלהי המאה ה־19 הייתה סטרי שבגליציה המזרחית מחוז בקיסרות האוסטרו־הונגרית. בן העיירה - כיום היא באוקראינה - אלכסנדר מנדלסון, מחליט לשנות את נתיב חייו. הוא יוצא לארגנטינה, מצטרף להתיישבות היהודית שיזם הברון הירש ונושא אישה. אבל לאחר מותה הוא שב בשיברון לב לאירופה. בבלגיה הכיר את רחל ולאחר חתונתם עברו למינכן.

כשמלאו לתאומיהם לאה ופנחס 3 שנים, עקרו לפירת שבבוואריה. הם התיישבו בעיר העתיקה ליד המרכז היהודי ופצחו בחיים חדשים. ביתם היה חף כנראה מאוריינטציה ציונית. כרוב יהודי גרמניה, היו אף הם נחושים להפגין נאמנות למולדתם. במלחמת העולם הראשונה לחם פנחס מנדלסון בצבא הקייזר, לא ברור באיזו חזית. ב־10.6.1923 נולד בנו. לזכר אביו קרא לו אלכסנדר. אלכס יהיה אבא של ישראל מנדלסון ז"ל, האיש שלזכרו נרקם סיפורנו.

יומו הראשון בבית הספר הריאלי היהודי בפירת נצרב בזיכרונו של אלכס. כדי לחבר אותם זה לזה, התבקשו הילדים להביא עלי קונוס גדולים מלאים סוכריות ולהחליפם ביניהם. המחנכים האמינו כי הנכס העיקרי של גרמניה הוא הנוער. התלמידים נחשפו לא רק לתבונת הפילוסופיה היוונית אלא גם לתרבות השרירים, לחדוות הספורט. לרשותם עמד מגרש כדורגל גדול והם הרבו להשתמש בו. גם לאחר שעלה למגרשים בינלאומיים, לא שכח היינץ איך צריך לבעוט עונשין מ־11 מטר. בגיל 100, הנרי קיסינג'ר עדיין מכור לכדורגל.

בכיתה ד' הושיב אותו המחנך אדולף כהן ליד אלכס מנדלסון. פעמים רבות ביקרו זה בביתו של זה. אביו של היינץ, לודוויג (לואיס) קיסינגר, היה מורה אהוב בבית הספר הנוצרי לבנות. "אמו (פולה) הייתה 'יידישע מאמע' אופיינית, הילדים אהבו מאוד ללכת אליהם כי לכל ילד נתנה תמיד את הדברים הטובים שאהב", סיפר אלכס בספר "סיפור חיים", שנכתב על חייו וחיי אשתו שושנה.

ואז נשבו בגרמניה הרוחות הרעות. עיקר כוחו של היטלר התרכז בנירנברג, והוא הרבה לצעוד בראש קלגסיו לפירת הצמודה. פעם, כשאלכס עמד בין הילדים לצד הדרך, ניגש אליו הפיהרר וטפח בחביבות על ראשו. אבל פנחס מנדלסון, אביו של אלכס, לא התרשם ממחוות השטן. הוא ראה את האותות, פענח את הסימנים וב־1934, כשנה לאחר עליית הנאצים, עזבה משפחת מנדלסון את גרמניה ועלתה לארץ. כשלושה חודשים לפני "ליל הבדולח" נמלטו היינץ ובני משפחת קיסינגר ללונדון, והמשיכו לניו יורק.

המנדלסונים נחתו ברחובות. אלכס עסק בשמירה והיה קשר מטעם ההגנה על גג איתות. ב־1941 הצטרף לפלמ"ח, שובץ בפלוגה ה' ועבר אימונים בגן יבנה וביער בן שמן. ביולי 1944 הצטרף לקורס הטיס השני של הפלמ"ח. הם היו חמישה שבאו ללמוד לעוף. ארבעה חניכים וחניכה. דיתה, בתו של מנהל חברת "אווירון" יצחק בן יעקב, תהיה הטייסת היחידה בפלמ"ח.

הקורס התקיים בבית הספר לטיסה של החברה בבסיס חיל האוויר המלכותי ברמלה. בימים למדו לטוס על מטוסים אזרחיים קטנים, בלילות חזרו לנען, התחזו לחברי קיבוץ ולא חשפו פרט שישייך אותם לפלמ"ח. אלכס מנדלסון סיים בהצלחה את הקורס ותכנן לבלות את שארית ימיו בין שמיים וארץ. לא כך תכננה שושנה.

הוא ראה אותה באחד מאוהלי הפלמ"ח בנען והתרשם. ייתכן שזכר ה"אורדינונג" (סדר בגרמנית) שינק בבית הספר בפירת דיבר אליו. "היא הייתה מסודרת, וזה מאוד מצא חן בעיניו", אמר לי אסף נכדו, בנו של ישראל. שושנה האמינה שהאוויר אומנם חיוני לקיום האנושי אך בתור קריירה הוא מסוכן מדי. "או אני או האווירון", התנתה בנחישות.

אלכס קורקע. במקום חופת קוקפיט, חופת נישואים מצא מעליו. הוא שובץ לפלי"ם, הזרוע הימית הצבאית של הפלמ"ח, ונשלח לנמל חיפה. לצד יוחאי בן נון, שיהיה מפקד חיל הים, שמר על 40 העובדים היהודים בין 300 עובדי האחזקה הערבים. עם שחרור העיר, הכין את הגוררות להטבעה אם הבריטים יתעקשו להחזירן הביתה, ושוב לא ירד מהן. בתחילה כמלח ואחר כרב־חובל בכיר. 

פרשת חייו הקצרים של בנו, ישראל מנדלסון, כלואה בין שתי מלחמות. הוא נולד במלחמת השחרור (חיפה, 3.12.48) ונפל במלחמת יום הכיפורים (סואץ, 24.10.73). הוא למד בבית הספר היסודי יל"ג והיה בין המצטיינים. ״בעל אופי טוב ולב טוב", הגדיר אותו מנהלו, "צמא־דעת, נעים הליכות, נער ישר, הגון, השרה סביבו אווירת שלווה וידידות".

הוא סיים את לימודיו בתיכון ליאו באק והיה פעיל בקן הנוער העובד והלומד ברחוב גולומב. בתנועה הכיר את אלה, שתהיה אשת חייו. אביה של אלה היה מפולין, מאזור שכיום נמצא באוקראינה. פגש את אמא שלה כשבא ללמוד בעיר הולדתה צ'נסטוכוב שעל גבול גרמניה. אחיו של אביה שלח לו סרטיפיקט מהארץ והוא הספיק לעלות מספר שנים לפני מלחמת העולם השנייה.

מי שתהיה אמה הייתה אמורה להגיע לארץ עם גרעין של השומר הצעיר. ואולם היא העדיפה להישאר לסיים ללמוד הוראה. שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה שלח לה בעלה לעתיד אדם עם סרטיפיקט. היא התחתנה איתו פיקטיבית והם התגרשו לאחר שנחתו בארץ. רוב בני משפחותיהם נשארו בפולין ונספו בשואה.

שרי הייתה צעירה מאחיה ישראל בארבע וחצי שנים. כמותו הייתה חברה בנוער העובד ולמדה בבית הספר יל"ג. תמיד חיפשה את קרבתו. כשנזקקה היה לה למושיע. "אני הייתי עושה את ה'בלגאנים', בורחת מבית הספר והוא נשלח לחפש אותי", סיפרה לי. בסופו של יום היו נפגשים שוב בחדרם. הוא היה שוקד על שיעוריו, היא התלוננה שהאור מפריע לה להירדם. "הצקות, כמו בין אחים", היא מחייכת. לאחר שהתגייס, התהדק הקשר והוא הרבה לכתוב לה.

ישראל מנדלסון התייצב בבקו"ם כמה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מוין לנח"ל, אבל משום שנשאר כיתה בתיכון לא יצא עם חבריו מגרעין "שורק" לקיבוץ גזר אלא עם גרעין "דולב ב'", שאליו סופח. לאחר הטירונות יצא עם הגרעין להקים את היאחזות נחל סיני באוקטובר 1967. משם המשיך במסלול לגדוד 50, הנח"ל המוצנח. כאן עזב את הגרעין ועבר קורס מ"כים ואחריו נשלח לקורס קציני חי"ר.

בעת הזאת התחתן עם אלה, שיצאה עם גרעין נח"ל לגבים ופרשה מצה"ל לרגל נישואיה. כעבור כמה חודשים נכנסה להריון, הצירים אחזו בה כשביקרה בבית הורי בעלה. שושנה ואלכס לקחו אותה לבית החולים, ישראל הגיע ישר מהצבא. במרץ 1970 נולד בנם אסף. לנוכח הצורך לפרנס, חתם קבע ונשלח לקורס קציני מודיעין.

מכאן הקריירה הצבאית של ישראל התחילה להצמיח כנפיים. אנשי המודיעין מיחידה 154 (כיום 504) זיהו יכולות ושמו עליו עין. הם שכנעו אותו לחבור אליהם. הוא שכנע את מפקדיו בנח"ל לשחרר אותו. ישראל נשלח לקורס חוקרי שבויים ולקורס ערבית והצטרף ליחידה 154 כחוקר שבויים קרבי. "קצין מסור, ממושמע, מבצע את המוטל עליו ביעילות", נאמר בחוות דעת תקופתית לאנשי קבע, "אינו נרתע מלהביע את דעתו גם אם אין היא זהה לדעת חבריו".

מתוקף תפקידו התכנס אל עצמו. לא נידב מידע, לא חילק חוויות אפילו עם מקורביו. "לא שאלנו היכן הוא נמצא כי ממילא לא היינו מקבלים תשובה", סיפרו הוריו. בשלב מסוים עבר עם משפחתו הצעירה לראשון לציון, קרוב לבסיסו בבניין משטרת גדרה. לעתים היה לוקח לשם את בנו. לרגע לא חשד שהילד רואה הכל וזוכר הכל. הקונספציה הזאת קרסה כשטיילו עם סבא וסבתא בכביש סמוך לבסיס. כשראה אסף את הזחל"מים המוכרים לו קרא בגיל: "הנה הצבא של אבא".

סתיו 1973 מצא את משפחת מנדלסון סורגת לעצמה חיים. הם שבו מראשון לציון לחיפה כי אלה התחילה ללמוד בטכניון. די מהר הבינו שעליהם שוב לזוז. הצבא אישר לישראל לימודי מנהל ומחשבים באוניברסיטת בר־אילן והוא החל בקורסי הכנה. כדי שלא ייטלטל בדרכים נרשמה שם גם אלה ללימודי ביולוגיה. כבר שכרו דירה בקיראון וכבר רשמו את הילד לגנון באזור. את המו"מ על השכרת דירתם בחיפה החליטו לחדש ביום ראשון ומיהרו לסעודה המפסקת.

כבכל ערב כיפור התכנסו לסעודה מפסקת על שולחנם של שושנה ואלכס, הורי ישראל. כולם היו שם. גם האחות שרי, שכבר השתחררה מהצבא. בתום הארוחה סבא "גדול" פנחס, אביו של אלכס, בירך את משפחתו. הכל התפזרו לבתיהם, חיפה שקעה באלם כיפורים.
בבוקר שלמחרת יצא אלכס לנמל למשמרתו על הגוררת. במקום דממה מצא לתדהמתו תכונה ורעש. הוא שאל מה קורה. "עומדת לפרוץ מלחמה", ענו לו. הוא טלפן לבנו, אך זה כבר יצא לדרך. "פחד שיאחר את המלחמה", שחררה שושנה חיוך מר ב"סיפור חיים".

באותו בוקר ישראל נשאר בבית ללמוד לבחינה. אלה יצאה עם אסף לטייל בחורשה בכרמל. בדרכה חזרה עם העגלה שמה לב שמכוניות צבאיות נוסעות בכביש. היא מיהרה לשוב. כשהגיעה מצאה את ישראל "ארוז" וממתין לחבר שיאסוף אותו.

בספר "השלושה" לזכרם של שלושה קצינים, ישראל וחבריו משה עדינו שרעבי וזאב שטדנר, סיפרה אלה: "כשהלך ונפנפנו יד לשלום, הוא מהמכונית ואני מהחלון, חשבתי: אולי זהו שלום אחרון? אולי זו הפעם האחרונה? והבטתי אחריו עוד רגע ועוד שנייה - עד שנעלמה המכונית בסיבוב. אחר כך צחקתי לעצמי ואמרתי: 'שטויות, כמו תמיד אותה מחשבה טיפשית? הרי גם הפעם אשוב ואראה אותו, אולי בעוד יום, אולי בעוד יומיים או שלושה כמו תמיד: מחייך, כועס, אוכל, ישן, כרגיל".

אסף נושא איתו תמונה של אבא אומר שלום ונוסע לצבא. זיכרונו מתערפל. מתי זה בדיוק קרה? ביום המלחמה? ביום אחר? אולי באמת ראה? אולי רק אימץ לעצמו את ששמע? "גרנו אז ברמות רמז בחיפה, הכביש שהתחילו לסלול היה עדיין דרך עפר והוא נסע בו, אבל אני לא יכול להגיד לך מתי ואיפה ולמה וכמה".

בדרך למלחמה עצר בקריית אונו. אסף את חבר הנפש משה עדינו שרעבי והתייצב איתו ביחידת המודיעין. הם סופחו כחוקרי שבויים לחפ"ק חטיבת השריון 500 בחזית סיני. בעת המלחמה הועלה לדרגת סרן. ב־12.10.73, כשבועיים לפני שנפל, כתב גלויה ליקיריו: "היום זה יום המנוחה שלנו ואותו אני מנצל היטב: לאיסוף כוח, להתקלח וכו', ולכתוב לכם כמה שיותר (מחשש שאולי חלק לא יגיע).

אצלי אין בעיות והכל כשורה (מלבד מחשבות ברגעים קשים). נסי לטפל בכל מה שהפסקנו באמצע ולסגור את שנשאר פתוח. מה יהיה איתי? נשאיר כשאחזור וניפגש, וכולנו מאמינים שזה יתרחש במהרה...".

ב־24.10.73 צלצל הטלפון בבית הוריו. את השפופרת הרימה אמו שושנה: "לא הצלחתי לשמוע, אבל הייתה לי הרגשה שזה ישראל, אז אמרתי: 'אצלנו הכל בסדר, תשמור על עצמך, אלה בבית'". אלה קיבלה אף היא צלצול אילם מהסוג הזה. כנראה שזמן קצר אחר כך, בשיא הקרב בסואץ, נכנס לעיר זחל"ם המודיעין. ישראל היה בתוכו. המשימה הייתה: פינוי פצועים. אבל הזחל"ם על אנשי צוותו לא שב מסואץ. התאריך היה, כאמור, 24 באוקטובר, המועד שבו נכנסה לתוקפה הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים.

התותחים דממו, המטוסים נחתו והשמיים התחילו לחזור לעצמם. חיילים התקשרו הביתה, אך הטלפון של המנדלסונים נדם. לא הודעה רשמית, לא פתק עם חבר, לא כלום. אפילו לא ידעו שהועלה לדרגת סרן בימי האש. צלצלו לצבא ושמעו שלא גויס כלל, הרי התנדב, הרי בא ביוזמתו לפני שקיבל צו. פנו לעוד גורמים רשמיים ונענו בספיקת כפיים חסרת ישע.

אבל לבסוף השיגה אותם הבשורה. שושנה המתינה בביתה לנכד שישוב מהגן, ואלכס נסע להביא אליהם את אלה. דקה לאחר שהגיע לבית כלתו, נשמעה אותה נקישה. "ישראל מנדלסון נעדר", בישרו האנשים מקצין העיר. "לא ידענו אם נפל בשבי, אם הוא חי או מת", פירטה אמו ב"סיפור חיים", "בליבי כאמא הרגשתי שאיננו אבל לא יכולתי לומר את זה בקול רם".

אוזניו של אלכס נצמדו לחדשות. באחת ממהדורות ינואר 1974 שמע שבן כיתתו צפוי לנחות בארץ. שערוריית ווטרגייט הגיעה אז לסנטרו של הנשיא ניקסון והוא כמעט לא עסק בנושא אחר. סגנו ספירו אגניו נאלץ להתפטר בגלל פרשת שחיתות. בוואקום הממשלי הזה החזיק היינץ מפירת שבבוואריה בשני התפקידים המובילים בדיפלומטיה האמריקאית: שר חוץ ויועץ לביטחון לאומי. חופש הפעולה שלו היה למעשה בלתי מוגבל. אלכס מנדלסון הבין שזאת סיטואציה חד־פעמית והוא חייב לנצל אותה.

"החלטתי לכתוב מכתב לקיסינג'ר ולבקש שיסייע לנו לקבל מידע מהמצרים על השבויים ועל החללים", סיפר באחד משני הגיליונות המרתקים של "מבט מל"מ" לרגל 50 שנה למלחמה (ראש המערכת: תא"ל בדימוס ד"ר יוסי בן ארי). מכיוון שהגרמנית שלו התפוררה, ביקש מנדלסון ז"ל מחברו בנימין יונס לעזור לו בכתיבה. את הנוסח העתיק הוא עצמו:

"11.1.1974, חיפה,
להיינץ, חברי היקר מבית הספר,
אין זה סביר שאתה עדיין זוכר את שמי, אבל ארבע שנים למדנו יחד באותה כיתה ב'בית הספר הריאלי היהודי' (Israelitischen Realschule) בפירת. ב־1934, שנת לימודינו האחרונה, המורה שלנו היה אדולף כהן. ב־1933 הכיתה חגגה חנוכה בבית הוריך.
כעת אני מעלה לפניך את בקשתי: בני ישראל, בן 25, נשוי ואב לבן, נעדר מאז 24 באוקטובר 1973. הוא היה קצין וביום ההוא - על פי עדי ראייה ואישור רשמי - הרכב המשוריין שלו נפגע בעיר סואץ אך תשעת אנשי הצוות שרדו. מאז אבדו עקבותיהם. בתור אביו אני מפציר בך לוודא באמצעות קשריך אם בני נפל בשבי, אולי הוא בידי הארמיה השלישית בעיר סואץ ואולי הוא עדיין במצרים.
מילוי בקשתי הוא התקווה האחרונה לאחר שלא עלה בידינו לקבל כל מידע אחר או אפשרות לזיהוי.
מקווה שאני יכול לסמוך על הבנתך.
מאחל לך את מיטב האיחולים ומודה מראש
אלכס מנדלסון".
(מגרמנית: הנרי סיני)

כשגמר לכתוב הזדקרה לפני האב בעיה אחת קריטית: שר החוץ של ארה"ב עמד לנחות בארץ במוצ"ש ולהיפגש בראשון עם אנואר סאדאת בקהיר. איך יעביר לו את המסמך?

בשבת, על הבוקר, נסע לחבר ירושלמי שהכיר את יגאל אלון. אלון, שר החינוך וחבר הקבינט הביטחוני, גר אז בעיר העתיקה. ללא הזמנה לא היה ניתן להגיע אליו. החבר טלפן לשר, סיפר לו את הסיפור והוסיף: "אלכס נמצא אצלי, הוא מבקש לדבר איתך". יגאל אלון ענה מיד: "בואו". בפגישה הבטיח למסור עוד באותו ערב את המכתב להנרי קיסינג'ר, "אבל כמו שאני מכיר אותו הוא ייקח את המכתב, יתחב אותו לכיסו - ואחר כך אין לי מושג מה יעשה איתו". האב הנחוש השיב: "צריך לנסות, ולו רק כדי להשתיק את השמועות הרוחשות בין ההורים האחרים". על פי אחת מהן, המצרים העלימו את קיומם של אנשי הזחל"ם עקב היותם במודיעין והם עדיין נחקרים בקהיר.

במוצ"ש, 11 בלילה, כך סיפר אלכס מנדלסון ל"מבט מל"מ", צלצל הטלפון בביתו. על הקו היה יגאל אלון. "אלכס, קרה משהו שלא קרה מעולם", סיפר, "קיסינג'ר ראה את השם שלך על המעטפה וזכר אותך, הוא ביקש סליחה מהנוכחים, הלך הצדה וקרא אותו (את המכתב - מ"ח). אחר כך הבטיח לי שלמחרת ישים את המכתב על שולחנו של סאדאת ויבקש תשובה". באותו שבוע חזרו השבויים ממצרים. ישראל מנדלסון ושאר אנשי הזחל"ם לא היו ביניהם. לאחר שנפגש עם סאדאת, ענה שר החוץ של ארה"ב לחבר שלו במכתב רשמי ממשרד החוץ האמריקאי.

"24.2.1974, וושינגטון,
אלכס יקר,
תמיד נעים לשמוע מחבר לכיתה, אבל אני מצטער שגורל בנך במלחמה הוא הסיבה לחידוש הקשר לאחר שנים רבות כל כך. בביקורי האחרון במצרים הבטיח לי הנשיא סאדאת שהוחזרו כל השבויים הישראלים. בעקבות ההסכם להפרדת הכוחות ב־18 בינואר, הותר לצוותים ישראליים לחפש נעדרים בשטחים שבידי מצרים. אני מקווה שכתוצאה מכך לפחות ייחסך מכם כאב אי־הוודאות המתמשכת.
הממשלה שלך ושלי וכמותן גם מצרים עלו על דרך שכולנו מקווים שתוביל לשלום. הבה נקווה שהצער שנגרם לכם ולרבים אחרים לא יהיה לשווא. זאת כוונתי ותקוותי העמוקה ביותר: שמאמצינו לשלום יעלו יפה.
הנרי א. קיסינג'ר".

החוזרים חיזקו את דבריו של אנואר סאדאת: במצרים לא נותרו שבויי צה"ל. הייתה ידיעה, כך סיפרו, שבבית החולים בחדר נעול יש עדיין חיילים ישראלים. כמה מהשבויים הצליחו להתגנב לחדר ההוא אך גילו רק מחסן תרופות.

מכל נפגעי הזחל"ם, רק ישראל היה מהצפון. השאר גרו במרכז, מה שאפשר למשפחותיהם לתמוך זו בזו, להחליף מידע. צה"ל לקח לתשומת לבו את בדידותה של משפחת מנדלסון. קציני יחידתו - מודיעין 504 - לא הפסיקו לבקר. קצינת הנפגעים של היחידה גרה איתם שבועיים וישנה בחדר של שרי. "איני זוכרת כלום מהתקופה הזאת", אמרה לי האחות, "הכל מחוק אצלי, הייתי בתוך בועה. בתור אחות לא כל כך התייחסו אליי. היו ההורים, הייתה אלה, היה אסף".

כשהעננים מעל לראשיהם הם השתדלו לתפקד. הדמעות זלגו בחשאי, הלחץ ננעל בחדרי הלב. לא תמיד הצליח להישאר שם. באחד מערבי שבת, כשבנה עדיין נחשב לנעדר, שכחה שושנה להכין את השולחן לקידוש. הדליקה נרות אך לא שמה חלות ויין. כששב מבית הכנסת שאל פנחס, אביו של אלכס וסבו של ישראל, לפשר המחדל. היא התפוצצה: "זה מה שהכי חשוב לך כשאני לא יודעת איפה הבן שלי?".

אבל הוא התעקש: "שבת זה שבת". אחותה אותתה לה לא להתווכח, והאם הכואבת סידרה שולחן כהלכתו. אבל מאז, קרירות תפסה את מקום היחס החם שהפגינה כלפי חותנה. "מצד אחד הבנתי אותו, מצד שני לא יכולתי לסבול את העמדת הפנים שהדת חשובה מכל ומכפרת על הכל - אותי לא יכלה לרפא כי בני איננו".

כחודשיים וחצי לאחר שנותק הקשר עם ישראל, באו אנשי הרבנות הצבאית לבית מנדלסון. "המצרים", כך הודיעו, "החזירו את גופות החללים, הן שמורות במכון הפתולוגי וצריך לזהותן". התחילה התרוצצות תזזיתית אחר פרטים מזהים. צילומי שיניים, צילומי כתף ששבר, צילומי ניתוח קיבה שעבר. "הצלחנו למצוא הכל, בדקה ה־90, ממש לפני שהושמדו", מסר אלכס ב"סיפור חיים".

סמל מטעם הרבנות אסף את הפרטים והאב זכר אותו לתמיד: טוב לב, רגיש, יודע איך להתהלך עם המשפחה. אבל הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, מצא לנכון להזהיר אותם: אם הזיהוי ייכשל, אם הפרטים לא יתאימו, ייאלצו לטמון את יקירם בקבר אחים. המשפחה לא רצתה לשמוע. "שתהיה אפילו אצבע, אבל אצבע של הבן שלנו". לבסוף, בעזרת הצילומים, הצליחו לזהות את ישראל. החליטו להביאו למנוחות בבית הקברות הצבאי בחיפה. קבעו יום ושעה, 16.1.74.

ללוויה באו מראש העין אבי החבר משה עדינו שרעבי, שטרם זוהה סופית, ותשעת אחיו. כשהתבקש לומר קדיש, פנה אלכס לאביו של משה עדינו: "בוא, תאמר אתה קדיש. אם יקברו את הבן שלך, אני אומר אצלך". האם שושנה אטמה את עצמה. "התנהלתי כמו גוש אבן", סיפרה לימים. אלה כתבה לזכר בעלה: "אנחנו נלך ונתבגר וחיינו ישתנו, הוא יישאר תמיד בן 25, איש צבא אהוב, שאת ימי חייו האחרונים לא הכרנו ולא ידענו ולא לקחנו בהם חלק ואת מחשבותיו האחרונות לא נדע לעולם".

"26.3.1974, חיפה,
היינץ היקר,
אני מודה לך על מכתבך מה־24.2.74 ועל השתתפותך החמה בצערנו. ימים אחדים אחרי שכתבתי לך התאמת חששנו שבננו כבר אינו בחיים. הוא נפל לפני סואץ ולווייתו נערכה ב־16.1.74.
כולנו מקווים יחד איתך שהשלום המקווה יבוא ושנגיע סוף־סוף לרגיעה. לצערנו נאלצנו לשלם את המחיר.
איחולים להצלחת משימתך הקשה,
שלך,
אלכס מנדלסון".

"27.4.1974, וושינגטון,
אלכס יקר,
"אנא קבל את תנחומיי הכנים בעת אובדנך הכבד. מעריך ביותר את הרגישות שבכתיבתך ואת הביטוי שנתת לכוונותיך הטובות.
ברכות חמות
הנרי א. קיסינג'ר".

לאחר שקמו מאבלם יצאו בני משפחתו של ישראל וחבריו לאזור הקרבות. לראות את דרכו במלחמה. לשחזר את ימיו שאבדו. אבל סואץ כבר הוחזרה למצרים והם לא הצליחו לבוא אליה. מפסגת הר שממול השקיפו אל העיר. "מותר לך לבכות ואפילו לצרוח", אמר לאם אחד החברים. "אם אני בוכה זה רק בלילה במיטתי", השיבה, "אני לא צריכה לעשות הצגה לפני בתי, בעלי ונכדי". היא נלחמה נגד עצמה. רתמה את שרירי הנפש כדי לא לפרוק את שבריה לעיני אחרים. "התנהגתי כאדם חזק, הקשחתי את עצמי, איני יודעת מאין גייסתי את הכוחות האלה", סיפרה בספר.

מתי הבנת שאביך נהרג במלחמה?
אסף: "מאותו רגע".
על אותו רגע שוחח ב־1974, כשהיה בן 4 וחצי עם יעקב עמידרור, לימים אלוף בצה"ל, ורובי פלד, חבריו של אבא:

אסף, תספר לנו כל מה שאתה זוכר על אבא ישראל.
"שביום שישי שתינו יין ואכלנו פירות ושתינו עם אלה ואבא ישראל בבית והוא גם היה קורא לי 'קטנצ'יק' והיה מתרגז עליי ואחר כך קונה לי גלידה ועוגות וזהו".

היית פעם עם אבא בצבא?
"כן, הוא לקח אותי לצבא של הזחל"מים".

ומה עשיתם שם?
"לא נלחמנו".

אז מה כן עשיתם שם?
"הסתובבנו ואכלנו שם כמה פעמים ונסענו בטנדר וג'יפ וטנדר גלדיאטור, וטנדר סוסיתא, ישראל היה נוהג ואמא הייתה יושבת ליד ישראל והיא הושיבה אותי עליה כי אני הייתי יכול ליפול".

אספי, תתאר לנו את אבא...
"הוא היה גבוה וקצת שמן וזהו".

איפה אבא ישראל עכשיו?
"אבא מת במלחמה".

מי סיפר לך שאבא מת במלחמה?
"אלה, אבל למה הוא מת? אבל, אבל אני אוהב את ישראל... אמרתי לישראל כשהוא היה והיה צריך ללכת לצבא למלחמה, אז אמרתי לו: 'תבלה שם טוב! אל תמות! תסתדר שם טוב ואל תמות!".

ומה הוא ענה לך?
"הוא אמר לי שהוא הולך למלחמה וגם הוא אמר לי שבסדר, אני לא אמות".

אתה זוכר מתי זה היה? זה היה ביום כיפור?
"זה היה ביום קיץ... ולמה עד החורף ועד האביב הוא מת? אני רוצה שהוא יבוא, למה שמתים אי אפשר לקום? כי הכדור פוגע בבטן ועושה חור גדול. פצע בבטן והריאות ואי אפשר לקום כי הריאות לא מתרפאים".

אסף, מה אתה עוד זוכר?
"היינו בטיול בגליל. ישראל ואלה ואני נסענו בג'יפ בוואדי עמוק־עמוק, ואז נכנסנו והתחלקנו פנימה".

מה הכי אהבת לעשות עם אבא?
"לשחק ושהוא היה מרביץ לי ואני הייתי מתרגז עליו ומרביץ לו עוד יותר חזק".

איזה מתנות היה אבא מביא לך?
"לא זוכר, כובעים, כל מיני כובעים מצחיקים. בצחוק אני אומר כובעים. הוא הביא לי אוטו גדול וגם כלב ואת הפיל".

אתה מתגעגע עכשיו לאבא?
"כן, שהוא יבוא. אני כועס שהוא לא בא. אני כועס על ישראל שהוא לא בא".

כתוב על הלוח אל"ף בי"ת אל"ף, מי כתב את זה?
"אמא כתבה לי את זה. כתוב שם אל"ף בי"ת אל"ף. כתוב שם ישראל!". 

50 שנה אחרי הוא מדשדש איתי במחוזות הכאב. הריסים מתכווצים, האישונים מתלחלחים. העיניים מנסות לפרוק עול אך הוא בולם את הדמעות. הטון שלו ענייני, המשפטים קצרים, דחוסי צער.

איך גדלת בלי אבא?
"לא יודע איך גדלים אחרת".

מה אתה משער?
"אני מניח שזה חסר לאורך כל הדרך".

אתה יכול לתת לי דוגמה?
"לא יכול, כי אין לי דוגמה הפוכה. אבל אני מסוגל לומר היום כשילדים שלי בצבא הם יכולים להתייעץ עם אבא על דברים שאי אפשר להתייעץ עם אמא. לי לא היה עם מי להתייעץ".

מה עשית?
"הייתי הולך אל סבא".

סבא אלכס מנדלסון שב לנמל. חידש את עבודתו כרב־חובל גוררת, אך לא החזיק מעמד. פני בנו עמדו כל הזמן לנגד עיניו בלילותיו על גשר הפיקוד. הוא חשש שיגרום לתאונה ויצא לפנסיה מוקדמת. הוא סייע לפתוח בארץ את הסניף הישראלי הראשון של עמותת "אחים בוגרים" בחיפה: עמותה אשר מסדרת דמות אב ליתומים ופועלת ברחבי העולם כבר 150 שנה.

הוא היה מראשוני הפעילים בעמותה והיו"ר שלה מ־1976 למשך 25 שנה. בעצמו היה אח בוגר לילדים משתי משפחות הרוסות, שימש נציג המשפחות השכולות במשרד הביטחון וביד לבנים בחיפה. אלכס התקשה להיפרד מהים. הוא בנה דגמים מפורטים של ספינות עץ היסטוריות.
כשנתיים לאחר שנפל אחיה, שמעה שרי את חרטת אמה.

שושנה התנצלה על העוול שנגרם לה מבלי דעת, על תחושת הנטישה שחוותה כשהמשפחה עטפה את אלה ואסף והיא נותרה בודדה בתוגתה. "שתינו התפרצנו בבכי", סיפרה שושנה ב"סיפור חיים". עם הזמן שרי בנתה לעצמה עתיד. היא הוסמכה להנדסאית בנייה מטעם הטכניון, התחתנה עם צביקה, חבר קיבוץ וטייס קרב בחיל האוויר ונולדו להם שלושה: אייל, מירב ויעל.

אלה הייתה במרוצת השנים לפרופ' אלה מנדלסון, מנהלת המעבדה הארצית לנגיפים. בימי הקורונה הייתה אורחת רצויה באולפנים ובעמודי החדשות. בנובמבר אשתקד פרשה לחייה עם בן זוג, אב לשלושה ואלמן אף הוא. כשהתאלמנה הייתה רק בת 23 עם ילד בן 3 וחצי. היא סיימה בטכניון שלושה תארים בביולוגיה.

בראשית שנות ה־80 יצאה עם בנה לפוסט־דוקטורט ב־NIH (המכון הלאומי לבריאות) שבמרילנד, ארצות הברית. אחת לשנתיים נסעו הסב והסבתא להיות עם נכדם. לעתים הוא טס אליהם לחופשות. כשהגיע למצוות דחו את העלייה לתורה כדי שתיעשה בישראל, כשכל המשפחה לצדו. את המסיבה ערכו המנדלסונים בחצר ביתם בחיפה.

אסף המשיך בתיכון במרילנד, סיים אותו בשלוש שנים במקום ארבע, למד שנה באוניברסיטה ושב עם אמו ארצה. "אני רוצה להתגייס לצה"ל עם בני גילי ולא להיות מבוגר בין צעירים", הסביר לסבתו. רוב שירותו היה במודיעין פיקוד צפון, ובתפקידו האחרון כראש מדור. השתחרר כסגן והועלה לסרן.

כמו אבא שלך...
"כן".

בעקבות אבא בחרת לשרת במודיעין?
"בסוף כן, לטיס התקבלתי, אבל כבן יחיד למשפחה שכולה לא יכולתי ללכת לקרבי".

אחרי 50 שנה איזו נוכחות יש עדיין לאביך בחייך, במחשבותיך?
"שנים חקרתי את המלחמה. בין היתר קראתי את כל מסמכי ועדת אגרנט ואת הספר של רמטכ"ל צבא מצרים. לאבא יש נוכחות חזקה במשפחה שלנו".

איך זה מתבטא?
"זה מתבטא בכך שאני מדבר איתך, זה מתבטא בהנצחה, בכך שאנחנו בקשר טוב עם מפקדים וחברים מהצבא בהם יעקב עמידרור, רובי פלד ורבים אחרים, בהרבה מאוד אנשים שעדיין מגיעים לאזכרות, זה מתבטא במעשי ילדיי - מיכאל ונופר שבצבא ושירז שעדיין בתיכון".

בנו מיכאל מסיים מסלול שדומה לזה של סבו: לוחם בגדוד 50 (בנח"ל), יציאה לקורס קמ"נים ושירות כקצין מודיעין באחת היחידות המובחרות. בתו נופר משרתת במודיעין וגם הקימה את "פלייליסט", פרויקט שהתחיל מתוך רצונה להתחקות אחר חיי סבא שלה, ישראל, ושם לו למטרה לחבר בין נוער להיסטוריה של ביטחון ישראל באמצעות מוזיקה. במסגרתו הציבה שאלה: "מה זה ביטחון ישראל ומה זה 'ישראל' (במלעיל - מ"ח)?". המוטו של עבודתה הוא: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". משפט ששייך ליגאל אלון. האיש שמסר לנשיא מצרים, דרך שר חוץ אמריקאי, מכתב של אב שרצה לדעת מה עלה בגורל בנו במלחמה.