בעקבות המבצעים והפעולות הבלתי נשכחות של חברי הלח"י שהלכו לעולמם

ב־21 באפריל 1947, בבית הסוהר המרכזי ב”מגרש הרוסים” בירושלים, ישבו בתא הנידונים למוות שני לוחמי לח”י, מאיר פיינשטיין בן ה־19 ומשה ברזני בן ה־20. השניים, מהמפורסמים שבעולי הגרדום, נידונו למוות בתלייה. כמה ימים קודם לכן, במהלך ההמתנה לאישור פסק הדין, ביקשו השניים מחבריהם בבית הסוהר להבריח אליהם זוג רימוני יד, כשאת האחד תכננו להשליך על פמליית התלייה הבריטית ובעזרת השני להתאבד.

חברם לכלא, אליעזר בן־עמי (שכונה “חסין”) בן ה־23, לוחם לח”י ומפתח אמצעי לחימה שנידון לשש שנות מאסר על פעילות מבצעית מחתרתית, היה זה שהתבקש להכין להם את הרימונים. הוא לקח שני תפוזים, רוקן את תכולתם, מילא אותם בחומר נפץ, רסיסי ברזל ומערכת הדלקה. המכסה היה חלקו העליון של התפוז שהוצמד בסיכות עץ קטנות רבות. לאחר שסיים להכין את “תפוזי הנפץ”, הם הוברחו אל תא הנידונים יחד עם דברי מזון נוספים.

בסופו של דבר ברזני ופיינשטיין ויתרו על התוכנית המקורית של השלכת הרימון על הפמליה הבריטית מאחר ולא רצו לפגוע ברב יעקב גולדמן (רב היישוב העברי) שהצטרף לתליינים, ולכן החליטו למות רק בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי. השניים הניחו את שני הרימונים בין ליבותיהם, וכשהם חבוקים הפעילו אותם ושמו קץ לחייהם.

סיפורם של השניים הפך לאחד מסיפורי הגבורה המיתולוגיים בתולדות העם היהודי, ומי שבמשך עשרות השנים הללו הפך סמל לאותה פעולה הרואית היה לא אחר מאשר בן־עמי שהלך לעולמו לפני כשבועיים בגיל 99. “בן־עמי הוא אחד מגיבורי הלח”י וגיבור שנכנס באמת להיסטוריה של עם ישראל”, מספר יאיר שטרן, איש תקשורת, יו”ר העמותה להנצחת מורשת לח”י ובנו של מייסד הלח”י אברהם “יאיר” שטרן. “מעשה הגבורה הזה ליווה את בן־עמי מהכלא ולא נגמר עד יום מותו.

במשך שנים רבות הוא היה אחד מראשי ארגון אסירי עכו וירושלים לשעבר וכל חייו הוא הלך ממקום למקום וסיפר על מעשה הגבורה שלו, הכנת התפוזים וההיכרות עם הלוחמים. הסיפור של פיינשטיין וברזני נהיה גדול לא מעט בגלל נאומו המיתולוגי של מנחם בגין בבחירות 81’ כשהוא הגיב לנאום הצ’חצ’חים של דודו טופז והשתמש במעשה הגבורה של השניים לאחוות אחים ללא קשר למוצאם. זה החזיר את הסיפור שלהם לתודעה וכתוצאה מזה גם בן־עמי הפך לכוכב תקשורת בקנה מידה ארצי ומאז הוא לא הפסיק להופיע ולספר על זה”. הוא נקבר בבית העלמין דרום.

אספקה לפני הרצח

בצירוף מקרים מצמרר, פטירתו של בן־עמי מתווספת לפטירתם של עוד שישה לוחמי ולוחמות לח”י במהלך חודשי יולי־אוגוסט, מה שצמצם משמעותית את מספר הלוחמים החיים.

ב־4 ביולי הלך לעולמו בגיל 94 איש הלח”י דניאל פסמניק (שכונה “יחיאל”), יליד תל אביב, בנם של חקלאים שעלו ארצה מפולין ונמנו עם מייסדי המושבה מגדיאל. בגיל 17, עם סיום לימודיו, הצטרף ללח”י. היות שהיה לו רישיון נהיגה באופנוע, קיבל ממרכז לח”י אופנוע לצורכי קישור, העברות נשק, ואספקת מזון למבוקשים שהסתתרו בפרדס ברמן, בגן שלמה.

“אבא שלי היה חקלאי בן חקלאי, בן למייסדי מגדיאל, ציוני אוהב הארץ, מתרחק מעימותים ושוחר שלום”, מספרת בתו, רויטל פרילינג. “הוא למד בפנימיית פרדס חנה ובאחת החופשות בבית, פגש בידידה מרמתיים, ששמע כי הייתה בלח”י, וביקש להצטרף. כשהושבע קיבל את הכינוי יחיאל. הוא קיבל אופנוע והפך לאיש קשר שעסק במשימות שונות”.

פסמניק קשור לסיפור הרצח של ילדי רעננה: ב־12 בנובמבר 1947 פרצו הבריטים לבית בפרדס ברעננה שבו נערים ונערות של לח”י התאמנו בנשק, ירו בהם וחמישה נערים נהרגו. “הוטל עליו להביא מזון לצעירים שהתאמנו בבית מבודד בפרדס ברעננה”, מספרת פרילינג. “הוא הביא את אספקת האוכל לבית, עזב, ואחרי כ־20 דקות הקיפו את הבניין כוחות צבא בריטיים, וטבחו בנערים. אבא תמיד ציין כמה חיבב את שלומית כהן־מגורי שנהרגה באותו היום.

הוא נהג לספר איך הוטל עליו להוביל את יצחק שמיר ממחבוא למחבוא, בין השאר אצל גרשון אנצילביץ’ במגדיאל, בגאווה גדולה. השתתף בפעולות שונות, הטמין מוקשים על הכביש צפונית לצומת רעננה שהתפוצצו כשעברה שיירה צבאית בריטית, והיו פצועים והרוגים. הוא תמיד אמר שלחץ האמהות של החיילים הבריטים ששירתו בארץ ישראל וחששו לחיי בניהן, הוא שקירב את קץ המנדט והקמת המדינה”. פסמניק נקבר בבית העלמין מגדיאל.

ב־19 ביולי הלך לעולמו בגיל 91 לוחם הלח”י נחמן קירשנבוים (שכונה “נמרוד”). בשיחה עם בתו לא נמסר מידע רב על אודותיו, למעט העובדה שקירשנבוים, יליד ירושלים ובן למשפחה חרדית, הצטרף למחתרת בגיל 14, כאשר אחיו הגדול שירת ב”הגנה”, ואחיו הנוסף וגיסו שירתו באצ”ל. בלח”י פעל כמדביק כרזות בלילות ומפיץ עיתון הארגון, וכן שימש כפעיל בכיתת נוער ככוח סיוע ללוחמים. לאחר פירוק הלח”י המשיך את לימודיו בישיבה ובשנת 1950 התגייס לצה”ל ושירת בצבע קבע עד ראשית שנות ה־90, אז השתחרר בדרגת סגן אלוף. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים.

ב־31 ביולי נפטרה לוחמת הלח”י חנה גולדשטיין (שכונתה “נילי”) בת ה־96. גולדשטיין, ילידת העיירה הקטנה טרב (ליד וילנה), עלתה עם הוריה לחדרה בשנת 1935, לאחר שמשפחה נמלטה מהפרעות בליטא. בגיל 18 למדה אופנה בתל אביב ואז התגייסה ללח”י. עם שובה לחדרה עסקה בהדבקת כרוזים, בהמלצות לגיוס אנשים, בתצפיות ובחלוקת חומר הסברה לבתים ולתיבות דואר. “תמיד שמענו בבית סיפורים מתקופת הלח”י. זה היה חלק בלתי נפרד מחייה של אמי וזה נשאר אצלה, זה חלק מהנעורים שלה”, מספר ירון, בנה של גולדשטיין.

“היא אהבה לספר איך היא החביאה כרוזים מתחת למזרן של הגיס שלה שאם הוא היה יודע הוא היה מתפלא, ויש סיפור מפורסם שהיא הייתה שוכרת דירות עם בן זוג פיקטיבי ובהן הייתה מתקיימת פעילות מבצעית, בעיקר קורסים. פעם אחת עלה על העניין הזה בחור ערבי והם חששו שהוא ילשין לשלטונות. היא הלכה למוכתר הכפר, החזיקה את היד בכיס כאילו יש לה אקדח והזהירה אותו שלא ידבר. הוא רעד מפחד, התחנן על חייו ולא הסגיר אותם בסופו של דבר”.

ירון מציין כי “עד גיל מאוד מבוגר אמא שלי הייתה בקשר עם כל חבריה וחברותיה מהלח”י. רובם נפטרו כבר, אבל זו הייתה כמו משפחה. בתור ילד סיפורי ההרפתקאות שלי היו על חיילים אלמונים שאת חלקם אמא הכירה ונהגה לספר עליהם”. בשנת 1946, בקורס במגדיאל במסגרת הלח”י, הכירה את הלוחם יחזקאל גולדשטיין (שכונה “אבנר”), שגויס על ידי יצחק שמיר ואף הסתיר אותו. הזוג נישא בדצמבר 1947 אחרי שהשניים קיבלו אישור ממרכז לח”י. “עד היום יש לי מכתבי אהבה שהם כתבו אחד לשנייה”, מציין ירון.

“אחרי שהלח”י התפרק היא התגייסה לצה”ל ושירתה כחובשת קרבית. יש סיפור שפעם אחת המקלען בזחל”ם נפצע ואמא שלי חבשה אותו והחליפה אותו. כך יצא שהיא השתתפה בשחרור באר שבע כלוחמת. היא הייתה ג’דאית לכל אורך הדרך, לוחמת אמיתית”, אומר בנה. גולדשטיין נטמנה בבית העלמין באבן יהודה.

מהשואה למחתרת

ב־1 באוגוסט נפטרה בגיל 102 לוחמת הלח”י וניצולת השואה פרידה ורקשטל (שכונתה “ברוריה”), אחרונת הלוחמות שהשתתפו בהתקפה ההרואית על בתי המלאכה בחיפה בשנת 1946. ורקשטל נולדה בווילנה, אז בפולין, בת יחידה להוריה. בגיל 12 הצטרפה לתנועת הנוער הרוויזיוניסטית “מסדה” ולמדה בגימנסיה היהודית ובפקולטה לביולוגיה באוניברסיטה.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשו הנאצים לווילנה, וורקשטל, ששני הוריה נרצחו בידי הנאצים, נשלחה ל־12 מחנות עבודה וריכוז במשך שנתיים עד שלבסוף שוחררה על ידי הצבא האמריקאי ממחנה דכאו במאי 1945.

“סבתא שלי היא לוחמת הלח”י היחידה שהיא גם ניצולת שואה”, מספר נכדה מאור גילרמן. “היא עברה גם מחנות עבודה וגם מחנות ריכוז. כשנגמרה המלחמה היו לה שתי אופציות: או לנסוע למקסיקו, שם היו לה קרובי משפחה, או לבוא לישראל. סבתא, ציונית בכל רמ”ח איבריה, בחרה בישראל. היא נסעה לרומא ומשם לברצלונה ושם עלתה כנוסעת סמויה על אוניית מסע שהפליגה לארץ ישראל. בישראל הייתה לה בת דודה והיא שלחה לה מכתב שכשהיא תגיע לארץ, היא רוצה להגיע למחתרת הכי קיצונית שנלחמת הכי חזק בבריטים. אותה בת דודה חיברה אותה ללח”י, וביום בו היא ירדה מהאונייה בנמל, ערי ז’בוטינסקי אסף אותה ולקח אותה למפקדת הלח”י”.

במסגרת פעילותה בלח”י השתתפה ורקשטל, שעברה קורס נשק, בין השאר בפעולות החרמה בבנק ברקליס, בפשיטה על מחנה הכלניות ברחוב הירקון בתל אביב ולבסוף בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. בפעולה זו, שנערכה ב־17 ביוני 1946, יום אחרי “ליל הגשרים” שביצע ארגון ההגנה, תקפו 44 לוחמי הלח”י את בתי המלאכה במטרה לשבש את התחבורה בארץ ישראל ולגרום לבריטים לנזק רב. ההתקפה אומנם הסבה נזק כבד לבתי המלאכה של הרכבת, אך במהלכה נהרגו 11 לוחמים. ורקשטל ועוד 19 לוחמים ושלוש לוחמות נתפסו על ידי הבריטים והיא נידונה למאסר עולם בבית הסוהר בבית לחם.

“היא למדה עברית וערבית מהאסירות שם”, מספר גילרמן. “זו הייתה אחת הפעולות שהיא הייתה הכי גאה בהן. בדצמבר 1947 היא הועברה לכלא עתלית, שם הכירה את סבא שלי, גבריאל ורקשטל (שכונה שמשון), שעתיד היה להיות בעלה. בגלל שהיא הייתה פליטה וילנאית שלא ידעה אף שפה אחרת, סבא שלי, שידע לדבר פולנית, התבקש לכתוב לה מכתבים בפולנית לכלא כדי שיהיה לה מעניין, וכך עם הזמן הם התאהבו דרך המכתבים, נלחמו ביחד בלח”י ואחרי שהוקמה מדינת ישראל שניהם התגייסו לחיל השריון והתחתנו במה שנחשב לחתונה הצה”לית הראשונה בתולדות המדינה (1 באוקטובר 1948)”.

“סבתא שלי מאוד אהבה לדבר על מה שחוותה בשואה ובלח”י”, מספר גילרמן. “היה חשוב לה לספר את הסיפור שלה בכל דרך, והיא הקליטה עשרות שעות של סיפוריה, גם בפורמט דיגיטלי, כדי להנציח לדורות הבאים את סיפורה. זה היה קריטי עבורה. היא הייתה הסמל ללוחמת לח”י שנשארה כזו עד יומה האחרון ברוחה, בלבה ובנשמתה”. ורקשטל נטמנה בבית העלמין ירקון.

ב־7 באוגוסט הלך לעולמו אהרון לויתן (שכונה “משה”) בן ה־95. מידע רב לא נמצא על אודותיו, למעט העובדה שהוא נולד בליטא ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1938, עת היה בן 10. בילדותו הצטרף לתנועת “ברית חשמונאים” ובהמשך הצטרף ללח”י. בשנת 1944, בטרם מלאו לו 16, הצטרף לפעילות מחתרת לח”י בירושלים והשתתף בעיקר בפעולות הפצה והדבקת כרוזים במחלקת הנוער ולאחר מכן שימש כלוחם ביחידה הקרבית בירושלים.

“אהרון היה זה שהכיר אותי כנער בן 15 בברית חשמונאים וסייע לי להצטרף ללח”י, הוא זה שגייס אותי בעצם”, מספר עזרא יכין בן ה־95, מאחרוני לוחמי הלח”י שנותרו בחיים. “פעלנו יחד בתנועת נוער ובהמשך אהרון הצטרף לארגון ההגנה ושם נפרדו דרכינו. הוא היה אדם מסור, התמיד בשמירת מצוות, חדור מוטיבציה ומטרה. כשהייתי פוגש אותו מדי פעם הוא תמיד זכר את הרגע שבו גייס אותי”.

ב־20 באוגוסט הלך לעולמו השביעי מבין הלוחמים - יצחק אפרים פנחסי (שכונה “אהוד”) בן ה־93. “הוא נולד בירושלים בשנת 1930 ובגיל 16 הצטרף ללח”י”, מספר שטרן על אודותיו. “בשלב מסוים הוא ברח מירושלים מחשש שייעצר על ידי הבריטים והסתתר אצל אחיו בקיבוץ ניר־עם בנגב. בהמשך הוא הצטרף לאחת מיחידות לח”י שפעלו בשרון נגד התקפות של כנופיות ערביות. ב־29 במאי 1948 במסדר הלוחמים, שבו הלח”י הכריז על פירוקו והקמת צה”ל, הוא הצטרף לחטיבה 8 גדוד 82 ולחם במלחמת השחרור.

“התקופה של אבא בלח”י ליוותה אותו כל חייו, גם בחודש האחרון לחייו, כשהוא כבר לקה בדמנציה, הוא דיבר על המשמרות שלו בלח”י, זה כנראה היה חרוט בו מאוד לעומק”, מספרת רזיה קפטה, בתו של פנחסי. “הוא אהב לספר על איך הוא וחבריו נלחמו בבריטים ובכנופיות הערביות.

בלח”י הוא גם הכיר את אמא שלי, רחל (שכונתה “נמרודה”). למעשה הוא ואמא שלי היו רחוקי משפחה וכשהוא לא יכל לחזור לירושלים כדי שלא יתפסו אותו, הוא הגיע לכפר סבא לבית של רחוקי המשפחה שלו ושם פגש את אמא שלי, שגם הייתה לוחמת לח”י - והם התאהבו. הוא היה פייטר, אדם טוב וצדיק שתמיד אהב לעזור לאנשים”. פנחסי נטמן בבית העלמין בית ההספד הספרדי בגבעת שאול.

“אני מרגיש כבן של לוחם לח”י שכל אנשי הלח”י הם המשפחה שלי, הדודים שלי וחלק בלתי נפרד מחיי, זו אחוות לוחמים שנשארת בלבם של הלוחמים עד יומם האחרון וזה גם מה שאנחנו בעמותה מעבירים הלאה בכל פעולות ההנצחה הרבות והמתחדשות שלנו כדי לזכור ולהזכיר תמיד”, מסכם שטרן.