"המטרה שלי באירוע הרב־דורי שארגנו ושהיה מיועד גם לילדים ולנכדים של הלוחמים, שרבים מהם נפלו בקרב, היא שידעו שאבא שלהם או סבא שלהם היו גיבורים והצילו את מדינת ישראל. כמו כן, רציתי שהחבר'ה הצעירים שהגיעו לאירוע, ביניהם קצינים צעירים, בני נוער ממכינות קדם צבאות, ייצאו ממנו עם ערכים של גבורה עילאית, נכונות להקרבה, אחוות לוחמים. פחות חשוב שיידעו איפה זה המתלה או קנטרה, אלא היה לי חשוב שייצאו עם ערכים ומסרים", אומר אלוף (במיל') אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, ויוזם אירוע לציון 50 שנה ללחימת חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, שהתקיים ברביעי האחרון ביד לשריון בלטרון.
מג"ד השיריון חוזר לקרבות רמת הגולן בספר חדש: "הסורים נלחמו עד הטנק האחרון"
נכנסים לתמונה: תצלומי מלחמת יום הכיפורים נצבעו על ידי בינה מלאכותית
כ־6,000 איש, בהם לוחמי חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים ובני משפחותיהם, בני המשפחות השכולות, מאות קצינים בסדיר ובמילואים, בני נוער מארגונים שונים, השתתפו באירוע שהתקיים במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל.
חטיבה 14 על שלושת גדודיה הסדירים הייתה פרוסה ב־6 באוקטובר 1973 לאורך תעלת סואץ, ברוחב גזרה של 260 קילומטר, והייתה הראשונה לספוג את מהלומת הפתיחה של המתקפה המצרית. החטיבה בלמה בקרבות גבורה את ההתקפה המצרית ולמרות האבדות הכבדות - 162 חללים בשלושת הימים הראשונים - התארגנה מחדש, קיבלה תחת פיקודה גדודי טנקים, צנחנים וחי"ר, השתתפה בקרבות נוספים, הבקיעה בקרב הרואי את המערך המצרי במרחב החווה הסינית אל תעלת סואץ במבצע "אבירי לב" ואפשרה לצה"ל את צליחת התעלה, כבשה את החווה הסינית ונלחמה על אדמת מצרים.
בחטיבה, על גדודיה ויחידותיה, נפלו במהלך המלחמה 390 חללים (17.5% מכלל חללי צה"ל במלחמה), 403 לוחמים נפצעו ו־61 נפלו בשבי המצרי. ללוחמי החטיבה הוענקו 92 עיטורים וצל"שים (19.4% מכלל העיטורים והצל"שים בצה"ל).
"אנשים היו בהתלהבות ובהתרגשות שלא תאומן לקראת האירוע", אומר רשף, 85, ששימש בתפקידו האחרון בצה"ל כמפקד גייסות השריון. "אנשים הגיעו במיוחד לאירוע מאוסטרליה, מארצות הברית, מאירופה. באו עם ילדים, נכדים. ב־30 שנה למלחמת יום הכיפורים עשינו מפגש, אבל היו אז כ־1,000 איש. יש אנשים שלחמו איתנו, עזבו את הארץ ועכשיו הגיעו לאירוע אחרי עשרות שנים שלא פגשו את חבריהם לנשק".
"מסף תבוסה לניצחון"
אין־ספור זיכרונות יש לרשף מימי הלחימה. "אם זה של מפקדים שנהרגו ושהיה לי איתם קשר קרוב; אם זה של קצינים צעירים שתכננתי להם מסלול קריירה צבאית ונהרגו ביום הראשון; אם זה התמונות של חילוץ נפגעים תחת אש תוך מסירות על־אנושית; ואם זה מה שאני מגדיר כלילה הקשה בחיי, הקרב בחווה הסינית", הוא אומר. "בזכות נחישות, לחימה הרואית וגבורה של הלוחמים הכרענו את הקרב, אפשרנו את הצליחה והבאנו את הניצחון. חרף כל המחדלים של הדרגים העליונים לפני המלחמה ובמהלכה, הלוחמים הם שהכריעו את המלחמה, הביאו את צה"ל ומדינת ישראל מסף תבוסה לניצחון אדיר, שבסופו של דבר הוליד את הסכם השלום עם הגדולה באויבי ישראל, מצרים.
"לאחר קרב החווה הסינית, סייר שר הביטחון דאז, משה דיין, בשטח הלחימה. 'עוד לא ראיתי בחיי שדה קרב כל כך אכזרי', אמר לי בביקורו".
כאמור, 390 חיילים מלוחמי החטיבה נפלו במהלך מלחמת יום הכיפורים. "המלחמה הזו הייתה קשה ונוראית בצורה שפשוט לא תאומן", אומר רשף. "זה גם כמות החללים, גם כמות הפצועים, גם כמות המשפחות השכולות וגם כמות עיטורי הגבורה והצל"שים. בחטיבה 14 היו 92 עיטורים וצל"שים, שזה חמישית מכמות העיטורים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. זה יכול להמחיש את הגבורה של אנשים שהתגלתה בשדה הקרב".
ממרחק של 50 שנה, איך המלחמה הזו השפיעה עליך?
"אין ספק שהמלחמה הזו השפיעה עליי בצורה משמעותית וניכרת. אני מגדיר את עצמי כאדם טוב יותר, איכותי יותר, טהור יותר, רגיש יותר וגם רגשן יותר. כל מי שחווה את החוויה הזו במקומות הקשים שבהם אנחנו נלחמנו, יצא אדם אחר. רובנו, עם כל הטראומה הנוראית שעברנו, בסך הכל השתבחנו".
במהלך האירוע הוצג המחזה "14" של היוצרים דפנה אנגל ורונן פלד־חדד, שנתן הצצה דוקומנטרית לסיפור הלחימה והגבורה של לוחמי החטיבה במלחמת יום הכיפורים. לצורך כתיבת המחזה יצאו היוצרים לתהליך מחקר ואספו תחקירים מעשרות לוחמי החטיבה. למחזה לוהקו 18 שחקנים, זמרים ורקדנים, בהובלתו של אקי אבני.
"התחלנו לחשוב על האירוע כבר ביוני 2022", מספר רשף. "הבנתי שאני מעוניין במשהו אחר, לא בטקס סטנדרטי. רציתי שאנשים יישאו את האירוע עוד שנים ארוכות ושתהיה פה גם הנחלה רב־דורית. חיפשתי משהו שיהיה שונה לגמרי ויישמר בלבבות ונפשות הלוחמים ובני משפחותיהם לדורות. זו הייתה הפקה מטורפת, כאשר השחקנים באומר, צליל ותנועה סיפרו את סיפור לחימת הגבורה של החטיבה, בעוד על המסכים היו וידיאו־קליפים, ביניהם גם מיצגים אותנטיים מהקרבות.
"מאות שעות תחקיר הזדקקו לתוך מחזה של 75 דקות. בגלל כל מיני רגישויות לא היו שמות ספציפיים של לוחמים ולא שמות של יחידות. הכוונה הייתה שכל הטנקיסטים/מכונאים/רופאים של החטיבה יזדהו עם התפקידים שהוצגו על הבמה".
איך הרגשת כשצפית במחזה?
"התרגשתי בכמה רמות. ראשית, זה היה סוחף ומרגש עד דמעות. זה אתגר לא פשוט לדעת לארוז מלחמה כזו קשה למחזה. מצד אחד, היוצרים היו סופר מוכשרים שהצליחו לעשות את זה, אבל ממה שהכי התרגשתי זה מההתלהבות וההתרגשות של הלוחמים. לאחר האירוע הם שלחו לי מאות רבות של תגובות בוואטסאפ. לא הצלחתי להירדם בלילה מרוב התרגשות עד כמה הצלחנו באירוע הזה, במחזה הזה, לשקף את המלחמה וכמה זה רומם את לבם, שהצדק ההיסטורי נעשה. לוחמים כתבו לי דברים כל כך מרגשים, שרק בשביל זה היה שווה לעשות את האירוע".
"לילה קשה מאוד"
"האירוע שהתקיים היה מרגש ביותר. הכי ריגש אותי ששלושת הילדים שלי ושני נכדים גם הגיעו, מאוד התרשמו וספגו את האווירה המיוחדת שהמחזה ניסה להכניס את הצופים לתוכה", אומר אלוף (במיל') עמרם מצנע, שהיה בזמן מלחמת יום הכיפורים מפקד גדודים 196 ו־79 בחטיבה 14, וקיבל על תעוזתו בלחימה את צל"ש הרמטכ"ל.
איזה אירוע מהמלחמה אתה נושא עמך לאורך השנים?
"למרות שעברו כבר 50 שנה, את הלילה של ה־16־15 באוקטובר שבו הובלתי בעצם את חטיבה 14 לכיבוש ראש הגשר, לא אשכח לעולם, ואני גם לא צריך לעצום את העיניים כדי להיזכר בו. נכנסנו לקרב הזה עם 23 טנקים, ובבוקר יצאנו עם חמישה. זה באמת מביע את המשמעות של הקרב המאוד קשה הזה. ידענו מראש שזה הולך להיות לילה קשה מאוד, שרבים מאיתנו לא יחזרו. אני זוכר את עצמי משוחח עם החיילים ממש עם השקיעה, לפני היציאה לקרב, ומנסה לתת ביטחון, ליצור אמון ולעודד אותם.
"אבל היה ברור לכולנו שהמשמעות של כניסה לתופת הזו היא שרבים לא יחזרו. אני מפציר בחיילים לשלוח גלויות הביתה, ובעצמי כותב מכתב לרעייתי, מפקיד אותו בידי נהג הג'יפ שלי שלא נכנס לקרב. במכתב אני כותב לה שאם לא אחזור, אני שולח את אהבתי ומשחרר אותה. לאחר שנפצעתי בקרב הזה וכששכבתי בבית חולים, הנהג הגיע לבקר אותי. לקחתי ממנו מהר את המכתב וקרעתי אותו. זה היה לילה קשה מאוד, שחור מאוד, שבעצם יצר את האופציה לצליחה".
את החשיבות באירוע שהתקיים בלטרון מצנע רואה לדורות הבאים. "אני, ואני מניח שגם אמנון, לא זקוקים לאירוע הזה כדי לזכור את הימים הקשים האלה והאנשים", הוא אומר. "המטרה ששמנו לעצמנו זה להביא לאירוע כמה שיותר חיילים צעירים, אנשים צעירים. המטרה העיקרית היא שיספגו את הנחישות, החוסן החברתי, ההכרה בצורך - אלה הדברים שנתנו לחיילים את הכוח ואת האומץ לשרוד את המלחמה הזו שהתחילה במצב מאוד קשה מבחינתו והסתיימה בניצחון צבאי. הנושא של אמון בין מפקדים לפקודים הוא נושא מרכזי.
"נושא של אמון הוא דבר מרכזי, לא רק ביחידות צבאיות אלא גם במערכות פוליטיות. כשאתה מאבד את האמון במנהיגות, זה שלב מהיר מאוד להתרסקות. במלחמת יום הכיפורים הלקח העיקרי והגדול זה כמובן הקונספציה, זו ששינתה בבת אחת את כל מה שחשבנו יום לפני ומה שחשבנו יום אחרי. לטעמי, גם היום אנחנו חיים בקונספציה מוטעית, שחס וחלילה תתרסק אל מול עינינו ואנה אנחנו באים".
"האירוע היה מרגש עד דמעות, צדק היסטורי עם חטיבה 14 שעד היום חלקה המשמעותי במלחמת יום הכיפורים - בקרב הבלימה, בצליחה ובהכרעה - לא הובלט מספיק לציבור הרחב", אומר אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל, שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה גדוד 52 שבפיקודו מופקד על הגזרה הדרומית של התעלה. ארבע שעות לאחר תחילת הלחימה עבר הגדוד מחטיבה 14 תחת פיקוד חטיבה 401. על תפקודו במלחמת יום הכיפורים עוטר סקל בעיטור העוז.
"ההצגה הזו תרמה תרומה מאוד חשובה להבהרת חלקה של החטיבה במלחמת יום הכיפורים הקשה הזאת", הוא אומר. "מבחינתי זה היה אירוע מאוד מרגש. פגשתי המון חברים, גם את החיילים שלי מהגדוד, גם קולגות, התרגשתי עד דמעות. 50 שנה זה המון שנים, אבל אחוות הלוחמים ותחושת הביחד, החיבוק הזה, אחריות לגורל הלוחמים, להוביל אותם בלחימה כתף אל כתף - לא עוברת מן העולם. אנחנו היום אנשים מבוגרים, זקנים אפילו, אני בן 83, אבל החוויות האלה צרובות. החיילים הפשוטים, הסדירים הם אלה שניצחו את המלחמה. לא הגנרלים ולא המדינאים, אלא חיילים פשוטים, אנשי צוות פשוטים שעברו מטנק בוער אחד לטנק שני והמשיכו להילחם בלי לשאול שאלות. הם בגופם ובנפשם ניצחו את המלחמה".
לסקל יש אין־ספור זיכרונות מהמלחמה. "למשל, כשאני יוצא מלשכת המח"ט באחת בצהריים והבנות עומדות לבנות כמו סיד ושואלות אותי: 'עמנואל, תהיה מלחמה?', ואני אומר להם איזה דבר...בלה.. בלה כזה; או בציר הג'ידי, על כביש הרוחב, אני רואה את מטוסי מיג 21 המצריים טסים נמוך כדי לתקוף את אום־חשיבה, שם בעצם תופסת אותי המלחמה. אני זוכר גם שאני עם הטנק שלי מצטרף לפלוגה ב' באזור מעוז מפצח ורואה טנק בוער של הפלוגה וארבעה אנשי צוות שוכבים ירויים ליד הטנק.
"הכדורים המצריים תופפו לי על הצריח כמו טיפות גשם על פח ואני נותן לעצמי מכה על הקסדה ואומר 'איזה מטומטמים אנחנו, זה לא היה צריך להיות ככה'. אני זוכר את תחושת הסיפוק הבלתי רגילה שהייתה לי ב־7 באוקטובר, כשהשמדתי את הטנק המצרי הראשון בשעות לפני הצהריים. יש לי זיכרון אדיר מה־8 בחודש כשחילצנו טייס סקייהוק שנטש מעלינו, יורם שווגר. אם יש לי תחושת סיפוק מהמלחמה הקשה הזאת זה לחלץ טייס ישראלי, שצנח בדיוק בינינו לבין המצרים תוך ניהול קרב אש".
אף שכאמור לאחר מספר שעות לחימה, בעקבות פקודות שיצאו, עבר הגדוד של סקל להיות תחת פיקוד חטיבה 401, הרי שחטיבה 14 נמצאת עמוק בלבו. "למרות שלא לחמתי עם חטיבה 14 למעט בארבע השעות הראשונות, אני מרגיש חלק ממנה. נפשי שזורה בנפשה", הוא אומר. "חטיבה 14 היא חטיבה מעולה, זו חטיבת האם שלי. אני תמיד אומר לאמנון שאני מצטער שלא נלחמתי עם 14. בגלל פקודת שובך יונים נותקתי ממנה ונלחמתי עם 401 בפיקודו של דן שומרון. אני גאה גם ב־401. רצה הגורל ובמלחמת שלום הגליל, כשהייתי מפקד אוגדת 252, שתי החטיבות, גם 14 וגם 401, היו תחת פיקודי ואת שתיהן אהבתי אהבה גדולה".
לסקל יש, כאמור, זיכרונות רבים מהמלחמה, כמה מהם גם מסיומה: "על גב'ל ג'ניפה בא לבקר אותי המח"ט אמנון רשף מתוך כוונה להחזיר את הגדוד האבוד לחיק החטיבה, דבר שלא נסתייע לו, ושנינו עם סרבלים התחבקנו כמו ילדים קטנים. בא לבקר אותי גם חיים גורי, המשורר, שהייתי איתו בקשר, והוא יושב עם פנים נפולים. אמרתי לו: 'חיים, מה קורה לך?'. הוא אמר לי: 'אתה לא יודע מה קורה בארץ'. כשיצאתי הביתה, בסוף נובמבר, לחופשה הראשונה אל הסתיו העגמומי, הבנתי למה התכוון".