מבצע חרבות ברזל: ביום שבת האחרון, במסיבת הטבע ברעים שהייתה אמורה להיות מאורע של פורקן ואושר, חדרו מחבלים לשטח ישראל והחלו לבצע טבע במבלים במקום. שגיא גבאי הצליח להנצל כנגד כל הסיכויים, כל זאת תחת ירי רקטות מצד הרצועה ויריות המחבלים שנכחו באזור. בשיחה היום (רביעי) עם ענת דוידוב ואודי סגל בתוכניתם ב־103fm, שיחזר את רגעי האימה ושיתף בתחושת הפחד שחווה.
סיפור מצמרר של מפקד מחלקה: "פעם ראשונה שאני נתקל במחבלים דרך הטלפון"
הוחבאו בדודי שמש ברצועה: צה"ל השמיד רשת מצלמות של חמאס לגילוי כלי טיס
"אני חושב שהרבה לא הבינו עד הרגע שהמחבלים ממש נכנסו לאזור של המסיבה. אני במזל, פשוט הייתי ממש בלחץ לעוף משם כמה שיותר מהר, אז לקחנו את הדברים שלנו ויצאנו", סיפר, "היה פקק ביציאה. הבנתי באמת כשפנינו עם האוטו ימינה ועצרנו אחרי שלוש מאות מטר, היו שם מחבלים על הכביש וירו בכל מי שנסע ברכב שלו. ראינו מכוניות חוזרות לכיוון שלנו מחוררות לגמרי, השמשות, הדפנות, הכול עם כדורים".
עוד שיתף כי "עצרתי את האוטו באמצע הכביש וירדנו למיגוניות שהיו בצדי הכביש. הייתי שם דקה שתיים, היו בערך חמישים איש בכל מיגונית כזו. לא יודע למה, החלטתי שאני לא יכול להישאר שם, לקחתי את הבחורה שהייתה איתי וחזרתי לאוטו, ובחוץ יש ירי ומחבלים, ואנשים צועקים. אבל בסוף ההחלטה הזו היא כנראה מה שהצילה לנו את החיים, הבונקרים האלו היו מלכודת מוות. המחבלים הגיעו לשם, זרקו רימונים ווידאו הריגה של מי שהיה שם".
המשיך גבאי לשחזר את רגעי האימה, וחשף: "לא הסתתרנו אפילו, כשנסעתי עם האוטו לכיוון ההפוך עוד הפעם נאלצתי לעצור אותו, ירדתי מהאוטו, היו עוד מכוניות שחזרו עם אנשים מגואלים בדם שמסמנים לחבר'ה מהמסיבה לא לנסוע לכיוון ההוא. שמתי את הרכב שם ורצתי לשדות, ראינו אנשים שרצים ולא יורים בהם אז רצנו אחריהם. זה היה מה שהוביל אותנו. שומעים יריות, יש רקטות מעלינו, אבל זה פחות מעניין כי זה לא משהו שאתה יכול להתמודד איתו. אתה רק מנסה לברוח מירי, זה מה שאתה עושה במצב כזה".
כמו כן, כאשר נשאל מתי הבין מה מתרחש מאחורי גבו בזמן שהוא בורח על מנת להציל את חייו, השיב: "אני חושב שבערך חצי שעה, קודם היינו עסוקים בלברוח למקום שאולי נרגיש סוג של שאפשר לנשום בו, אבל חצי שעה אחרי זה בסביבות שבע וחצי שמונה אנשים מתחילים להתעדכן בטלפונים, להבין שזה אירוע מטורף, ואתה מבין שאתה לבד. ראיתי בטלפון שלי התרעה על זה שיש 20 מוקדים שונים של מחבלים שהשתלטו על קיבוצים באזור, ואתה אומר 'מי יבוא אליך עכשיו? אתה צריך לצאת לבד'. היינו בערך 300 איש הולכים במדבר הזה, כמו איזו יציאת מצרים, כולם מדברים בטלפון, מדברים עם המשפחות שלהם".
"להסתתר, לא להסתתר, כל החלטה שאתה מקבל יכולה להכריע. אתה פשוט פועל, אתה נכנס למצב הישרדותי, זה תושייה. אתה הולך אחרי אנשים ואתה גם בפרנויה מוחלטת, כל רעש נשמע חשוד. פעלתי מהתת מודע. יש חלק שאמרו לי 'תשכב להסתתר', ואמרתי שאין מצב. כמו שאמרתי שאין מצב שאני נשאר במיגונית, בלי להבין שזו מלכודת מוות. אני גם שמתי את הטלפון שלי על שקט, אמרתי לאמא 'זה סרט רע, אני אדבר איתך, תני לי לצאת מזה'. עניתי אולי לאיזה שלוש ארבע שיחות אחרי זה. העדפתי לחיות מסיטואציה לסיטואציה מאשר שיהיה לי מידע שישפיע עליי", הדגיש.
עוד אמר כי "אני ראיתי סרטונים מזעזעים של מחבלים זורקים פשוט רימון לתוך המיגונית. זה לא מיגונית נעולה, זה פשוט בונקר. זרקו רימון, ומי שניסה לברוח ירו בו. שמונה מחבלים ירו בו. ככה הם עשו בכל מיגונית שהייתה. שמעתי גם סיפורים של אנשים שניצלו, שהתחבאו מתחת לגופות. מלכודת מוות. נפלתי איזה שלוש פעמים תוך כדי הריצה, וביום אחרי גיליתי שנקעתי את הקרסול ושיש לי עוד פציעות יבשות ברגליים וביד, אבל אתה לא מרגיש את זה בכלל בגלל האדרנלין. בורחים, לפעמים רצים, לפעמים הולכים, וכל זה שיש רקטות מעל הראש. ברקטות אתה לא מתעסק".
"אתה מבין מה עבר עליך? היום?", תהתה דוידוב, וגבאי הודה בכאב: "אני מבין, הבנתי את זה גם כשהיינו בדרך חזור לבית. שם התפרקתי, גם בעיקר דאגתי לאנשים שלא יצרו קשר. עכשיו זה קצת מוזר להגיד, אבל אני עוד לא עסוק בטראומה שלי, אני בטראומה של החבר'ה ששם".