אביגדור קהלני הולך לכל מקום עם הצמוד שלו, הנשק. כמו אח וידיד נלווה האקדח של גיבור מלחמות ישראל לכל מקום, נצור אך זמין לכל תרחיש ולכל מצב, בכל יום ובכל שעה, בעת שלום ובעתות מלחמה. “גם לתיאטרון אני הולך עם הנשק", אומר קהלני ביובש. “גם לקולנוע וגם לקונצרט".
גלנט בשיחה עם חיילים: "אחראי למערכת הביטחון, גם באירועים הקשים"
מותר בכלל להכניס נשק לקולנוע?
“יש לי תעודה שמאשרת את זה. אני עובד על פי חוק. אני נוסע להרצאות בכל רחבי הארץ, חורש את המדינה לאורכה ולרוחבה והנשק מונח לידי, כי אני לא יודע מאין תיפתח הרעה. ולמרות שכתוב שהיא תיפתח מצפון, אני לא לוקח סיכון, כי אני מביא בחשבון שאולי אצטרך להגן לא רק על עצמי אלא גם לעמוד בסיטואציה שינסו לפגוע באדם אחר ואני אהיה זה שיוכל להגן עליו ולהציל את חייו".
קהלני סמך על האקדח שלו הרבה לפני השואה שהמיט עלינו חמאס בשבת קצרה אחת. בימים אחרים, בפלנטה אחרת, קהלני רצה ביטחון אישי בעיקר בגלל הדרום. “אני הולך עם האקדח בכיס, כי אני לא סומך על המדינה שתציל אותי אם ינסו לפגוע בי", אמר באותה תקופה למוסף זה. “כל המערכות לא מסונכרנות, והממשלה לא חושבת לטווח ארוך. כל אחד רוצה לגמור את הקדנציה שלו בשקט. פוליטיקאים מסתכלים על ניהול המדינה בעיניים של ‘איך אבחר בפעם הבאה'. מי שלא היה בפוליטיקה לא מבין את זה. ממשלה לא יכולה לראות עשר שנים קדימה. היא עוסקת בהישרדות. חייבים לקחת מועצת חכמים ולהושיב אותם עד שייצא עשן לבן, אם אנחנו רוצים שתהיה לנו מדינה. אם לא, בעוד חמש שנים הילדים שלנו יסתובבו בדיזנגוף עם אקדחים".
עכשיו כולם רוצים להסתובב בדיזנגוף עם אקדחים. זה מחזיר אותך לטראומת יום כיפור?
“לא, כי אז עמדנו צבא מול צבא והיינו צריכים לעסוק בתחבולות, למצוא את הדרך, לבוא מהאגף, להיות יותר טובים, לעודד את החיילים. מה שקרה הפעם זו טראומה לאומית שלא היה לה אח ורע, אף אחד במדינה לא האמין שנגיע למצב הזה. מה שקרה לנו בשבת ה־7 באוקטובר זה בושה וביזיון למדינה, שהבטיחה לשמור על אזרחיה, ואזרחיה חשים שהמדינה בגדה בהם".
זה יותר גרוע ממלחמת יום כיפור?
“בוודאי. מה שקרה הפעם הרבה יותר גרוע מיום כיפור. כי ביום כיפור לחמנו חיילים נגד חיילים, התמודדנו צבא מול צבא, הייתה תחושה שאנחנו שומרים על העורף. ואכן שמרנו עליו, הוא היה פחות פגיע. אבל הפעם נצא בתחושה שאין לנו ביטחון שהצבא יציל אותנו, אין לנו ביטחון שהמדינה תציל אותנו".
"כל מה שידענו עד היום כאזרחים, שמדינת ישראל תגן עלינו בעוצמתה ובתושייתה, שתעשה הכל כדי לשחרר אותנו מהשבי ולהציל אותנו, שלא מפקירים פצוע ולא נותנים לחייל ליפול בשבי, כל הדברים האלה נסדקו כתוצאה ממה שקרה. במלחמת יום כיפור העם בטח במדינה, היום התחושה היא שהאדם צריך לשמור על עצמו ואין לו את היכולת לזה. לכן אם תשאלי כל אדם בציבור האזרחי לא רק היום, אלא גם בעוד שנה ושנתיים אם הוא סומך על המדינה שהיא יכולה לשמור עליו, ושיש צבא בחזית שעושה את זה למענו, לדעתי הוא לא יהסס וישיב לך שלא, אין לו אמון", הוסיף.
"וברגע שהמערכת מתפרקת, הוא יגיד לך, אם מקום המגורים שלי הוא ליד הגבול, אני אעתיק את מקום מגוריי ואתרחק מהגבול כדי לא לסכן את עצמי. אם הבית שלי נעול במנעול אחד, אני אנעל אותו ב־77 מנעולים כדי להגן עליי ועל משפחתי, ואם אין לי נשק בבית, אבקש ואשיג נשק, ואפזר מוקשים סביב הבית ואעשה עוד הרבה פעולות כדי להעניק לעצמי את הביטחון שאיבדתי במערכות המדינה. זה לדעתי השבר שקרה לנו הפעם", אמר.
יש לך הסבר לשאלה הגדולה איך זה קרה?
“אני לא רוצה להתחשבן, צריך לתמוך ולחזק את החיילים שעושים עבודה קשה מאוד ברצועת עזה, אבל המצב הזה שבו אזרחים נפגעו ונטבחו ונפלו בשבי, והיו חשופים לפגיעה בלי שום מענה במשך שעות ארוכות, ולקח חמש ושש שעות וגם חצי יממה עד שמישהו פתח להם את הממ"ד, הוא לא הגיוני אבל הוא עובדה. ואני מנתח אותה ואומר שהעובדה הזאת גורמת לכך שכל מי שהיה שם ושרד, וגם המסתכלים מהצד, יגידו מהיום ואילך, הצבא יסתער אל תוך האש ויגיע כמה שיותר מהר לחלץ נצורים ופצועים? לא בטוח".
וזו תחושה נכונה? הצבא פשט את הרגל?
“לא, לא הייתי אומר פשט את הרגל, אחרת הוא היה צריך להחזיר ציוד. אבל הצבא חייב לחקור לעומק ולהבין מה קרה כאן. לא מעניין אותי כמה חיילים הוא מוציא לחופשות וכמה תורנים יש לו לאורך כל הלילה או כמה תחמושת יש לנו במחסנים. זה לא מעניין אותי. אנשים נכנסו רגלית, ואף אחד לא פגע בהם. אנשים נכנסו למפקדת אוגדה וגנבו רכבים. הגיעו לחדרי התצפיתניות והרגו אותן, ואני כבר לא מדבר על להגן על הציבור בקיבוצים ובמושבים. אומרים סייבר, הפתעה, מבצע משולב, אבל הצבא חייב לבדוק מה קרה כאן, ואיך בדרך לכבוש גבול של מדינה עוברים דרך הצבא בטויוטות, ברחפנים וגם ברגל. אין דבר כזה. לצבא יש משימה, ומי שמכוון את המשימה צריך לעשות הכל כדי לעמוד בה. והוא לא עמד בה בחג שמחת תורה".
השחיטה החלה בשש וחצי בבוקר. קהלני בדיוק ישב וכתב מול המחשב. ואז שמע סירנה. “יש לי תחנת מכבי אש לא רחוק מהבית שלי, אז חשבתי שיש שריפה, ועדיין זה היה נשמע לי מוזר. פתחתי את החלון והתחלתי להתחקות אחרי מקור הקול, ואחרי שתי דקות חזרתי אל המחשב. אמרתי לעצמי, כנראה מישהו נשען בטעות על הלחצן. אבל אחרי כמה דקות הייתה עוד אזעקה ועוד אזעקה, ואני הבנתי שיורים על תל אביב ופתחתי טלוויזיה. עד אז בכלל לא ידעתי שהעולם מתהפך בחוץ".
לאט־לאט הלכו הפרטים והתבהרו, וקהלני, בעל עיטור המופת, עיטור הגבורה ועיטור הנשיא, רואה את המראות ושומע את הקולות ולא מאמין לאשר לפניו. “חוסר המזל הזה נפל עלינו מכל כיוון אפשרי. הם גם הצליחו לפגוע במצלמות ולעוור את המערכת, גם התקיימה בבוקר ההוא מסיבה גדולה של 3,000 בני נוער שרקדו כל הלילה 700 מטר מגדר הגבול, לא יודע מי נתן אישור לדבר כזה, וגם פרצו את הגבול בקלות יחסית. התבוננתי במראות על המסך ולא הבנתי למה חיל האוויר לא עלה עם המסוקים שלו לאוויר ופגע במכוניות הטויוטה תוך חמש דקות".
הטייסים טענו שלא קיבלו הוראות.
“אבל יש תרגולת, והיא כוללת גם להגיע עד ראש הממשלה ולהעיר אותו אם צריך. שיתקו את הדרום. איפה היו כל השאר? אנחנו צריכים לעשות א', והאחרים עושים ב' וג', ככה לימדו אותנו, בשריון במיוחד. טנק עולה באש? יש תרגולת. יש כיבוי שריפה. מדווחים שהאנשים מתקרבים לגדר? יש תרגולת, ומסוקים עולים מיד ופוגעים בכל כלי הרכב שנכנסו 30 קילומטר פנימה למען השם. עד לאופקים. איפה המסוקים שהיו צריכים לעמוד מעל ולפגוע בכל פעם בטנדר אחר ולהעיף אותו באוויר? אף אחד לא היה שם כשהיו צריכים אותו. ואיפה הכוח שרץ לחלץ את האנשים מהיישובים? כיתות הכוננות מונות שישה ושבעה אנשים שכולם מתו בסוף, אבל עד מותם ניסו להילחם בחירוף נפש. צריך להצדיע להם למרות שזה לא היה תפקידם".
"הצבא עם הכוחות היה צריך להיות מאחור, ולרוץ למאות האנשים שזעקו לעזרה מתוך הממ"ד", טען. "אפילו הזעקות במוצבים ביום כיפור היו פחות גרועות, כי כאן אמא צעקה עם הילדים שלה. היא לא חיילת, אין לה נשק. היא סגרה את הדלת וזעקה עד שנכנסו והרגו או שלקחו אותה ואת ילדיה בשבי. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה. מדינה לא יכולה לתת לאזרח להילחם ועוד בידיים חשופות. ולא מעניין אותי בכלל כמה עולה למגן אוכלוסייה. איך ייתכן שאנחנו עם הנשק הכי מתקדם, עם היכולות הכי גבוהות, לא הצלחנו לעמוד מול אלה שנכנסו וכבשו אותנו בטויוטה? זה בושה וכלימה".
יש לחמאס יכולות שלא צפינו?
“לא. חמאס לא העלה בדעתו בשום דמיון שכך המבצע שלהם יתנהל. הם טיילו ברחובות כאילו זה המושב שלהם, לקחו את הרכבים הצבאיים ונסעו איתם חזרה לתוך עזה. בכל דבר שהם נגעו היה להם מזל שעבד לטובתם, ואצלנו היה חוסר מזל נוראי, שלומיאליות, אסון, חורבן".
עוד באותו יום, בוודאי לאחר כמה ימים, התחילו לעלות תיאוריות קונספירציה.
“אני לא מקבל את זה. וגם אם היו כל מיני סוגי לחימה מיוחדים, צריך היה לדעת להתכונן. גם אצלנו בטנקים עשו לוחמה אלקטרונית, אבל ידענו להתגבר עליה. אין כזה דבר שאתה הולך עם חגורה ולא שם גם שלייקס, כדי לוודא שאם החגורה לא תחזיק לך את המכנסיים, השלייקס יעשו את העבודה במקומה. צבא צריך להכין את עצמו לדבר כזה, וכל הססמאות וההשערות שלא היה מודיעין ולא היה מידע זה שטויות במיץ עגבניות, אני נועל את הדלת כי אני רוצה ביטחון, לא כי יש לי מודיעין שמזהיר אותי אם לא אנעל אותה.צבא צריך לבנות לעצמו מערכות ביטחון. הוא לא יכול להגיד, אני תלוי במודיעין אם הוא שמע או לא שמע משהו. צבא צריך להגיד, אני לא סומך על שום מערכת, אני סומך על עצמי".
היו ידיעות שלפיהן קיבלנו התרעות ממצרים, הרמטכ"ל עצמו הודה שהיו סימנים מקדימים בלילה שלפני כן, מתברר שראש השב"כ הוקפץ לדיון חירום. איך ייתכן שכולם עצמו עיניים?
“קשה לי להאמין, אלו הרי אנשים שהעיניים שלהם פקוחות גם כשהם ישנים. כלפי ראש הממשלה יכולות להיות טענות בתחום הפוליטי, ותמיד יהיו, אבל כלפי ראש השב"כ, שהוא איש מקצוען בכל רמ"ח איבריו, אי אפשר לבוא בטענות. ראש הממשלה הכחיש, למי עליי להאמין, ליהודי או לערבי?".
מי אשם?
“אני לא יודע להגיד עכשיו אם משה, דוד או יוסף אשמים. לא רוצה בכלל להיכנס לזה. אני לא יודע לומר מה קרה, אני נצמד לעובדות כהווייתן, כפי שראיתי אותן מתוך מה שלמדתי. הצבא צריך לנהל את המלחמה, לא רוצה לשפוט כרגע אף אחד. אני רק אומר שמה שקרה בשבת הוא קודם כל פגיעה קשה מאוד במורל של מדינת ישראל ובביטחון שהמדינה חייבת לתת לאזרחיה. כשיש צבא וגבול, אין מושג של הפתעה בכלל, זה לא שמישהו בא פתאום מהמאדים וחטף את הנשים והילדים. זה מצב שיכול לקרות, והיה צריך להיערך אליו כדי שהוא לא יקרה".
אתה מדבר מניסיון?
“כן. אני יודע איך המערכות עובדות. בצבא יש נהלים ויש משמעת, לא רחמנות על חיילים שיוצאים הביתה לשבת או נשארים במשמרת. לכן אני בהלם, כי כשפיקדתי על אוגדה 36 ברמת הגולן, החיילים היו שומרים על הגדרות יותר מהפחד ממני מאשר מהפחד מהסורים. הייתה משמעת קשה, כל הזמן הייתי מתרגל את המערכות, מקפיץ טנקים באמצע הלילה, מקפיץ כלים גדולים, זה מה שצריך לעשות. לא היו לי שום רחמים בנושאים מבצעיים, ולכן גדוד 77 ניצח. הוא לא ניצח סתם, הוא עבר אימונים מאוד קשים. הייתה משמעת, היה סדר, הייתי קופץ מטנק לטנק ומוצא את סדר הדברים בדיוק כמו בטנק הקודם".
לא מעט קצינים במוצבים נרצחו במיטותיהם או נלקחו בשבי.
“אבל היו גם הרבה מאוד קצינים בכירים, סגני אלופים וסגני ניצבים, שהסתערו בראש הכוח ואמרו כמאמר גדעון ‘ממני תראו וכן תעשו'. ראיתי מפקדים רצים בראש הכוח ומהווים דוגמה אישית ששילמו עליה בחייהם. הם לא עמדו על המרפסת בקומה השנייה, הם לקחו את הנשק וירו עד שהם נפלו. הם ראויים לכל הערכה, וזה בדיוק מה שאני מצפה מהם לעשות. שיסתערו, שלא ישאלו שאלות מי עושה ומתי, אלא יהיו במקום אלה שלא יכולים להיות ויכתיבו את הקרב".
שמונה מוצבים נכבשו בבוקר אחד, מה הרגשת כשראית את התמונות הקשות?
“כשראיתי את המחבלים עולים על טנק ישראלי ומדליקים אותו, הרגשתי שמישהו תוקע לי סכין בלב. אני לא יכול לעכל את זה. עברנו את זה ביום כיפור, אומנם היינו קצת רחוקים מהחזית ולא היו אזרחים בכלל בסיני, אבל מאז שיפרנו את עצמנו לאין ערוך, והנה עכשיו כשראיתי שטנק מרכבה עם כל מה שיש בתוכו עומד חשוף ומחבלים רוקדים עליו ומטפסים פנימה ומדליקים אותו ובחצר המפקדה מסתובבים כל מיני נבלות, זה היה בשבילי סכין בלב. זו בושה לכולנו".
ונפילת תחנת המשטרה בשדרות?
“בשדרות נהרגו הרבה מאוד לוחמי ימ"מ, ראיתי את התמונות והסרטים סביב התחנה, ומשהו לא ברור לי, אבל אין לי כלים לנתח את מה שקרה שם. ניסו להרוס את התחנה עם טרקטור, בטכניקה שהורסת קירות על יושבי הבית. זה דברים שעושים גם בג'נין, כשאי אפשר לפוצץ את המחבלים בתוך הבית. אבל אני לא יודע למה לקח כל כך הרבה זמן עד שהתחנה טוהרה. אולי חשבו שיצליחו לנהל משא ומתן עם המחבלים".
בין השבויים בעזה יש אנשי צבא ומשטרה בדרגות שונות.
“אני מניח שזה קרה או כשהם ישנו או כשהיו פצועים קשה. בדרך כלל קשה לחטוף לוחם כשהוא מסתער או מתגונן, אלא אם כן הוא נפצע קשה מאוד. אומנם אין לי את כל המידע, אבל זו אמונתי. לוחם לא עומד ויורה ונחטף. הוא עומד ויורה, אבל נחטף רק אם הוא ישן או פצוע".
מה המשמעות של הנשים, הילדים והנערות הרבות שנפלו בשבי?
“יש לי צמרמורת בכל הגוף. אני רק יכול להתפלל שהשכל הישר לא ייתן לפגוע בהם. צריך להזהיר את המחבלים שאם יפגעו בהם יש לנו בידיים גם שבויים שלהם. הם חיות אדם אבל לא טיפשים, הם היו רוצים על כל אדם חי מחיר יותר גבוה, ולכן צריך שהצלב האדום יפנה אליהם באופן מיידי, שיופעל לחץ עולמי, עוד השבוע, לראות את השבויים ולהכניס לבתי חולים את הפצועים. הצלב האדום זה הסיכוי היחיד שלהם לצאת משם שפויים".
למה הצלב האדום לא נפגש איתם עד כה?
“כי הערבים אף פעם לא נתנו לצלב האדום להיכנס, הם לא מתחשבים בהם ולא ייתנו להם להיכנס מיוזמתם. אם לא יהיו אמצעי לחץ על הרצועה, לא יהיה צלב אדום. יש לנו ניסיון איתם. הצלב האדום ראה את גלעד שליט או איפה המתים שלנו שוכבים ברצועת עזה? יש לנו עניין עם חיות אדם, וצריך להתייחס אליהם ככאלה. לא לדבר אליהם בשפתנו ולקוות שהם מבינים אותה. השפה שלנו מבחינתם היא הפגנת חולשה. צריך לדבר איתם בערבית, לא ביידיש".
גל הירש, כאחראי על הנושא, הוא מינוי ראוי לדעתך?
“ראוי מאוד. יש לו יכולת ביצוע מרשימה. יש גם משקעים מהתקופה שרצה להיות מפכ"ל, אבל הוא מתאים לתפקיד, כי צריך בעיקר שכל ישר, כלים להתמודד, ואם צריך, ילמד ויתייעץ עם אנשים שעסקו בזה לפניו".
מה האינטרס של הפלסטינים לקחת תינוקות וקשישים בשבי?
“אני לא חושב שנאמר למחבלים מראש לחטוף תינוקות וקשישים. אני בכלל לא חושב שהם חלמו שיצליחו לחזור לעזה, ועוד עם שבויים. חטיפת המשפחות זו קודם כל החלטה מקומית של מי שעומד מול השבוי, זו לא אסטרטגיה מראש. הם רצו כמה שיותר שבויים בארסנל. ועכשיו, משכבר יש בידיהם תינוקות וקשישים, הם יציגו אותם, ואז הרחמים בישראל והזעקה יהיו גדולים יותר. אני לא חושב שהם חשבו שיגיעו להישגים כאלה. והיו גם אנשים שבאו לקחת שלל, אלו אנשים שלא ראיתי עליהם נשק, אלה שהגיעו בכלל עם אופניים, נכנסו לבתים וחיפשו כל מיני דברים לבזוז מהמרפסות, מהחדרים, הם רצו להיות חלק מהחגיגה, ופתאום ראו בחורה ואמרו לעצמם, אולי אקבל צל"ש שהבאתי גם בחורה איתי".
"זה לא תכנון של סיירת מטכ"ל", המשיך. "הכל אלתור מקומי בהתאם לרוח השנאה. אלו רוצחים בדם קר, שאין להם אלוהים חוץ מהשנאה כלפינו, והיא כל כך עמוקה, שהם מסוגלים לקחת אמא ולשחוט אותה לעיני ילדיה וההפך. זה דברים שלא קיימים בעולם הזה. כשהייתה עיתונאית בשכם שהסתתרה מאחורי אבן וכדור פגע בה בטעות, כל העולם יצא נגדנו על מותה, ופה העולם כולו רואה את השחיטה הזו והוא לא ממהר לפתוח את הפה שלו, כי הוא צבוע. אני לא מופתע מהדבר הזה, זה רק מחזק בי את האמונה בכל פעם מחדש שאני חייב להיות חזק ושהמדינה חייבת להיות חזקה, כי אם לא נהיה חזקים, אין לנו סיכוי. אין לנו מה לסמוך עליהם או להאמין להם. הם רוצים לשחוט אותי, ואני אעשה הכל כדי למנוע את זה".
לפחות במקרי הנרצחים מיישובי הדרום המדינה לא עשתה הכל כדי למנוע את זה.
“המדינה חייבת לתת הגנה לכל אזרח, אם בגודל הצבא, אם בכלי הנשק שלו והאימונים והציוד. המשימה שלה היא קודם כל להגן על אזרחיה, ואם היא לא יכולה וכשלה במשימתה, אז צריך להחליף אותה".
מלחמת חרבות ברזל היא התשיעית בתולדות ישראל. תא"ל במיל' אביגדור קהלני נלחם בחלקן. הוא היה מפקד פלוגה בגדוד 79 והיה הראשון שנכנס לח'אן יונס במלחמת ששת הימים. במלחמת יום כיפור היה מפקד גדוד 77 ובמלחמת שלום הגליל היה מפקד אוגדה 36, שהגיעה עד ביירות. הקרב בעמק הבכא ברמת הגולן במלחמת יום כיפור הפך אותו למיתוס. “יחסי הכוחות בינינו לבין האויב היו שמונה טנקים שלהם מול טנק אחד שלנו", הוא מספר. “והטנקים של הסורים היו גם הרבה יותר טובים משלנו. התותח ירה לארבעה קילומטר והיה מצויד באמצעי ראיית לילה. לא הפנמנו בכלל את יחסי הכוחות. ביום אחד איבדנו 25 מטוסים, וחיל האוויר כמעט ואיבד את המטרייה האווירית שלו. אני זוכר את האפקט של הארטילריה שלהם. הכל רעד מסביב, ומרבית רמת הגולן כבר לא הייתה בשליטתנו".
מראות המוצבים הכבושים והקרבות מול המחבלים בחג שמחת תורה לא החזירו אותך לשם?
“לא, כי במלחמת יום כיפור היינו צריכים לעסוק בתחבולות, למצוא את הדרך, לאגף, לחתור למגע, להיות יותר טובים ולעודד את החיילים. הטראומה הציבורית הגיעה רק אחרי המלחמה, אבל הפעם אנחנו עמוק בתוך הטראומה וההלם, וזה עוד לפני שהמלחמה הסתיימה. היה פעם אזרח שנפגע בטורקיה שהמדינה לא השתוללה כדי להחזיר אותו? היה פעם אזרח שנשאר פצוע או שבוי בארץ אחרת שהמדינה לא עשתה הכל כדי להחזיר אותו? האזרח במדינת ישראל הוא הסיבה לקיומו של הצבא ולקיומן של כל המערכות הגדולות, והפעם, לא רק האזרח בדרום אלא כל אזרחי המדינה מבינים שהמדינה לא יודעת להגן עליהם. זה ההבדל".
במלחמת יום כיפור, כשהגיעה המכה האנושה, יאנוש בן גל החליט לסגת. “אבל בשלב מסוים הוא החליט לשנות את התוכנית ולהזניק אותי עם אמי פלנט לקו הראשון", מספר קהלני. “יאנוש שאל בקשר, ‘כמה טנקים נשארו לכם?', ואני, שידעתי שהסורים מקשיבים, אמרתי, ‘קבל הודעה בלשון סגי נהור, יש לנו 40 טנקים וכרגע קיבלתי עוד 40 כתגבורת'. ברגע הקריטי היו 160 טנקים סוריים סביבנו והייתי צריך להוביל את הכוח ולהסתער מחדש על הגבעה, אחרת הם היו שוחטים את כולנו וממשיכים לגליל. אבל החיילים כבר היו עייפים ופחדו להתקדם. פתחתי את הקשר ואמרתי להם, ‘תסתכלו על הסורים, תראו איזה בית ספר הם עושים לנו'. ואז הרבצתי שאגה, ‘מה קרה לנו? אנחנו יהודים, אנחנו הרבה יותר טובים מהם. האם אני רואה כאן פחדנים? מי שרוצה שיצטרף אליי'. ואז הצטרף טנק אחד ועוד אחד ועוד אחד, ועלינו לגבעה וירינו כמו משוגעים, ומצד ימין עלה יוסי בן חנן עם הטנקים של חטיבה 188 וביחד עצרנו אותם".
קהלני הסתער בראש הכוח בהיותו מחוץ לצריח. באחד המקרים השמיד לבדו שלושה טנקים, ובכלל המלחמה השמיד עם הכוח בפיקודו מאות טנקים סוריים והצליח לכבוש מחדש את העמדות. בסיום המלחמה הוענק לו עיטור הגבורה, שהצטרף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים. “זה כמו מגן דוד על המצח", אמר עליו בעבר.
גם אחיו עמנואל ז"ל קיבל את עיטור המופת על גבורתו במלחמת יום כיפור. “הוא נהרג באמצע המלחמה. אבא שלי היה בתעלה ואמרו לו, סע הביתה. לקח לו 24 שעות להגיע וכל הדרך הוא שאל את עצמו, מי מבין שלושת הבנים שלי שנמצאים בקרב הוא הנופל. כשהגיע הביתה, הוא סיפר שהיה בטוח שזה אני, כי אני הייתי המשוגע מבין השלושה. ובסוף זה היה עמנואל, אחי השלישי, שהיה בן 23 והתחתן עשרה ימים לפני כן, ומהחתונה הקפיצו אותו לסיני. הוא בכלל היה מיועד לחיל החימוש. אבל הוא בא אליי ואמר לי, מה, אני אהיה הג'ובניק של המשפחה? אז סידרתי לו בפרוטקציה להפוך לטנקיסט". גם גיסו של קהלני, אילן שמעיה ז"ל, נפל במלחמה ההיא.
גדוד 77 ספג הפעם אבידות רבות יותר משספג במלחמת יום כיפור?
“כן. היו לנו הרוגים בסיני, אבל אלה שנהרגו ברמת הגולן היו במספר נמוך יותר מההרוגים הפעם מגדוד 77. הגדוד הזה חטף את מכת האש הראשונה וספג הרבה מאוד הרוגים ופצועים. אבל אני בודק יחידה לפי השאלה אם היא עומדת במשימה שלה, ולא בכמות ההרוגים והפצועים. והגדוד עמד במשימה שלו למרות שזה היה קשה, מכיוון שהוא חטף את כל מכת האש הראשונה בטילים נגד טנקים. הפעם אני ומפקדים לשעבר של הגדוד לקחנו על עצמנו לסייע לגדוד. הקמנו צוות שדואג להלוויות, למשפחות השכולות, לתמיכה ולחיזוק, כי הגדוד עצמו לא יכול לעשות שום דבר מזה כרגע, הוא שומר על המדינה. אנחנו לא צריכים לעסוק כרגע באשמים, אלא לפזר פרחים בדרך הלוחמים, לעודד ולהשקות אותם, כי הם הולכים להילחם, והם צריכים לחוש שכולם מאחוריהם. המדינה צריכה לחזק אותם, כי המבחנים עומדים בפתח. אנחנו צריכים להגיד להם, אתם היכולת היחידה שלנו לשרוד, ואנחנו בוטחים בכם".
וכשיגיע הזמן לבדוק?
“נגלה שכולנו אשמים. יהיה קל עכשיו להאשים כל מיני גופים, אבל כולנו אשמים שהגענו למצב כזה. אנחנו מדינה שלא שואפת לחיים ועושה הכל כדי שימיה יהיו קצרים. מדינה חפצת חיים לא עוסקת במריבות, שנאות, קנאות וניסיונות להחליט מי יחזיק יותר קרוב את הגה השלטון. אני לא מדבר על ימין ועל שמאל, כי שני הצדדים לא בסדר. אם היינו חפצי חיים, היינו יודעים לשמור על הנכס הזה. זו המדינה שלי, אני מאוד אוהב אותה, קשור אליה בכל נימי נפשי, הולך עם מגן דוד על החזה בגאווה, הילדים שלי משרתים בראש זקוף, כולם עם מגן דוד על הצוואר, ופתאום הדברים מתנפצים לי מול העיניים, ואני רואה את השבטיות והשסעים שנוצרו כאן ואני שואל את עצמי, לאן אנחנו הולכים מפה, הרי בסוף נגיע לתהום וניפול לתוכה".
אתה מתכוון לשינויי החקיקה המשפטית?
“אני לא נכנס לוויכוח על המחאה. אני רואה רק שנאה, שבטיות, חוסר סבלנות, רצון להשיג דברים עכשיו ומיד, חוסר התחשבות באנשים מסוימים מכל הכיוונים, ניסיון לעשות פעולה במהירות, כמו פיל בחנות חרסינה, סרבנות. צבא צריך להיות מנוטרל מכל הדברים האלה. צבא צריך לעשות את תפקידו והוא אחד ויחיד: לשמור על תושבי מדינת ישראל ולא לגעת בפוליטיקה".
רבים השתמשו במחאה בתמונות הנופלים במלחמות ישראל.
“ראיתי את זה והרגשתי שקול דמי אחי זועקים אליי מן האדמה, שאלה ששוכבים מתחת ללוחות השיש מזועזעים ממה שקורה מעל פני האדמה שהם נהרגו עליה. אני מייצג אותם. אני בא מהשכול, אני בא מהכאב, אני בא מצלקות המלחמה, אני בא כאבא שהבנים שלו לוחמים בטנקים בקו הראשון, ובשם כל זה יש לי את הלגיטימציה לומר שהמדינה לפני הכל. נקודה. כל הזמן צעקתי רק צעקה אחת גדולה: לא מקבל שמישהו אחד יגיד שהוא מסרב לעלות על מטוס ועל טנק. לא מקובל עליי, יש מדינה, אם אתה לא מרוצה מהשלטון, תחליף אותו, ממילא הם עצמם מתחלפים כמו גרביים, אבל לא מקבל את זה שאתה מסרב לעלות על מטוס אחרי שהשקיעו בך ובו מיליונים".
אמרו הטייסים, אין לנו אמון במי ששולח אותנו לקרב.
“ולי היה אמון במי ששלח אותי לקרב במלחמת יום כיפור? לא, יש לי מדינה להגן עליה, והיא חשובה מכל דבר אחר. אני לא מקבל את האנשים שלוקחים את חברות ההייטק שלהם ועוזבים את המדינה. נלחמתי כדי שהאנשים האלה ייוולדו. במלחמת יום כיפור הם אפילו לא היו ביצית. אז עכשיו הם מפקירים אותי בשם המחאה? ואני עוד פנתר, אם יש צורך אעלה על טנק, אבל מה עם האחרים שצריכים אותם פה כי יש להם רק מדינה אחת. באים אנשים עם דרכון פורטוגלי ומצטלמים איתו. זה מרתיח לי את הדם. אנשים מתגאים, השגתי דרכון פולני. מה, הכל זה כסף? לאכול את האשל בבוקר עם שתי כפיות? מה עם ערכים, מה עם מדינה, מה עם הילדים, מה עם סבא וסבתא, מה עם בתי הקברות, מה עם שורשים, הכל דרך החור שבגרוש? לא מקובל עליי. יש לנו עם חזק ומדינה אחת. יש פה סלבריטאים שחיים רק למען ההנאה, אבל הבסיס של העם חזק ואיתן, כי אין לנו מקום אחר. אם זה היה תלוי בי, הייתי שם תמונות של השואה בכל רחוב במדינת ישראל, להזכיר לכולם מאין באנו. אבל הדור של היום גדל במציאות אחרת, הם חושבים שהקשת תרד אליהם מהשמיים בלחיצת כפתור. מי שלא צמח בקשיים ובטראומות שהקימו את המדינה הזאת לא מבין איך הדברים מתנהלים. יש פה המון נהנתנות ואי־הבנה של המציאות. אנשים מדברים עם הערבים ביידיש, לא מבינים שהשפה הערבית היא מנטליות של רצח, של שקר ואכזריות. כשמדברים עם הערבים ביידיש, מה רוצים שיקרה?".
מה דעתך על ממשלת האחדות שקמה ובעיקר על הדרך עד שהגיעו אליה?
“טוב שנכנסו מתחת האלונקה. ממילא ראש הממשלה מקבל את ההחלטות ומנהל את העניינים עם שר הביטחון במטבחון מצומצם. הקבינט זה בשביל ועדת החקירה. הייתי בקבינט הזה, שבעה אנשים ישבו שם. סודות מדינה היו? מה פתאום, אבל עצם ההחלטה להיכנס מאחדת את העם. האזרחים שומעים את המנהיגים שלנו אומרים כל הזמן ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל. מה זה, מילים ריקות? תגידו טובת מדינת ישראל. האם בגין ירד מיוקרתו כשנכנס לממשלת אשכול? להפך, אנחנו הלוחמים הרגשנו שכל העם מאחורינו. אני חושב שצריך לעזוב את הפוליטיקה בצד. אני מכיר את המחשבה של הפוליטיקאים, אני הייתי שם. הבעיה במדינת ישראל היא שגם אם האופוזיציה תביא את הדבר הכי מצוין לעם, הקואליציה תצביע נגד וההפך. 50% מהוויכוחים במדינת ישראל הם בין האופוזיציה ולקואליציה, לא בתוך העם. ברגע שהם יתיישבו לשולחן אחד, יהיה שקט במדינה הזו ונעסוק באויב ולא בעצמנו".
ישראל זוכה לתמיכה חסרת תקדים בעולם, ועדיין, עוצמת הידידות שהפגין נשיא ארה"ב בנאומיו הפתיעה אותך?
“ארה"ב צריכה להיות לימיננו במאבקים באו"ם, במשלוח תחמושת, בתמיכה פומבית, אבל בסופו של דבר מי שנלחם הוא החייל הישראלי במטוס הישראלי. טוב מאוד שכולם תומכים, גם באירופה, זה חשוב מאוד לנו גם כמדינה, כי אחר כך המאבקים עוברים לבית הדין הבינלאומי בהאג, אבל בסופו של דבר מי שעושה את העבודה זה לא האמריקאים אלא החיילים והעורף בישראל. אנשים עדיין לא מבינים את עוצמת הטראומה. את המספר הלא נתפס של ההרוגים שהיו ויהיו. לא היה כדבר הזה במדינת ישראל מעולם. עברנו חוויה מטלטלת ביותר. במלחמת יום כיפור קברנו נופלים בבתי קברות ארעיים, אף אחד לא חיפש ולא ידע, היום היו ויהיו לוויות בכל יום, כמה פעמים ביום, בכל יישוב ובכל עיר ובכל שכונה. איך מתמודדים עם זה? נושכים את השפתיים, בולעים את הרוק, דומעים ובוכים ומתגברים".
מדינת ישראל תחזור להיות כפי שהייתה?
“מה שהולך להיות כאן בתקופה הקרובה ישנה את פני המדינה, כמו שמלחמת יום כיפור שינתה את פני המדינה. יהיה פה שינוי, לא רק פוליטי אלא גם צבאי, שיכלול היערכות אחרת למלחמה הבאה. יהיה פה שינוי מהותי בערכים, הרבה דגלים אחרים יוצבו, לא רק דגלי הכסף, ורק דבר אחד לא ישתנה, שאנשים יבינו שהעולם לא יגן עליהם אלא רק הם במדינתם. העם היהודי יבין, דווקא דרך הטראומה, בתהליך של זמן, שאין לנו דרך אחרת אלא להיות פה ולהגן על עצמנו".
