נכון למועד כתיבת שורות אלה מספר חללי צה"ל שנהרגו במלחמת "חרבות ברזל" ושמם הותר לפרסום עומד על 308. בנקודה הקשה הזאת, בין הדיווחים מהחזית למשפחות הנוספות שהצטרפו עתה למעגל השכול ניצבים קציני וקצינות הנפגעים. נשים וגברים שתפקידם הוא לתמוך במשפחות הנפגעים ובפצועים עצמם ולחבק אותם בשעה הקשה. אך אולי גם ראוי לשאול: מי מחבק אותם?
"לקציני הנפגעים יש מערך חוסן של עובדים סוציאליים שמלווים אותנו גם בשגרה", עונה רמ״ד נפגעים של חטיבה 7, סרן עמית, לשאלתי, "כמובן שאנחנו עכשיו בזמן חירום והכל בעצימות מוגברת, אבל אנחנו מקבלים מענה וטיפול. שומרים עלינו מאוד. גם אני כמפקדת דואגת לשוחח עם החיילות שלי באופן יומיומי, לוודא שהן יכולות ומסוגלות להכיל ולתפקד באירוע. זה הרי ברור שלכולנו יש קשיים אישיים בימים האלה. כמעט כל אחת מאיתנו מכירה מישהו שנפגע או נהרג".
"זאת השעה שלנו”
"כמאמר חז"ל, 'אין בית אשר אין שם מת', אין אדם אחד בחברה הישראלית שלא מכיר מישהו שמכיר מישהו שנהרג", מוסיף רמ״ד נפגעים של חיל ההנדסה הקרבית, רס"ן יובל, שכמו עמיתיו ועמיתותיו לתפקיד מתמודד לפתע עם מספרים שאיש לא תיאר כי נחווה בדורנו. "אנחנו מדברים פה על סיטואציה בה בני משפחות שכולות הולכים לנחם משפחות חדשות. הם ממש עוברים בין בתים. עשרות הורים פנו אליי וביקשו לחבר אותם לבני משפחות חדשות כדי שיוכלו לתמוך בהם, הסולידריות היא מאוד־מאוד גדולה בעת הזאת".
"אלה היו שבועיים אינטנסיביים. כל אחד הוא עולם ומלואו ויש משפחה שלמה מאחורי כל חלל", מדגישה רמ״ד נפגעים של חיל התותחנים, רס"ן נעמה. "ההיקפים מאוד גדולים, לא חשבתי שבקדנציה שלי אני אחווה דבר כזה. ועל אף ההיקפים הגדולים חשוב לזכור שכל אחד הוא עולם ומלואו. כשאני מגיעה לבתי העלמין ורואה כמויות של גלגלי זרים על קברים חדשים שעוד אין להם מצבת אבן, ולצדם שלט עם שם, אני יודעת שמאחורי כל אחד יש סיפור מאוד גדול. לכן זאת השעה שלנו. ופה אני מכפילה את המחויבות שלי כלפי המשפחות. אני שמה לנגד עיניי את המשפחות כרגע, ומשם אני שואבת כוח".
סרן עמית: "אנחנו תמיד אומרות שמי שלא הייתה קצינת נפגעים בחיים לא תבין מה קצינת נפגעים עוברת".
אחד מגדודי חטיבה 7, בה משרתת סרן עמית, תפס קו ברצועת עזה, ובשבת השחורה נלחמו לוחמי הגדוד בגבורה וחיסלו מאות מחבלים בעזרת טנק בודד אחד. הגדוד ספג אבידות קשות, וחלק מלוחמיו עוד נעדרים. עם פרוץ הקרבות, קציני המטה של החטיבה נלחמו גם הם בעוטף עזה, הצילו חיים רבים בבארי, וגדוד נוסף ירד לתגבר, חיסל מחבלים רבים ואיבד אחד מלוחמיו. גדוד נוסף חיסל מחבלי חיזבאללה בגבול לבנון. "בבוקר של השבת השחורה אני הייתי בדרום, בבית של ההורים של בן הזוג שלי על יד באר שבע", מספרת סרן עמית. "קמנו לקול האזעקות והחדשות. ברגעים הראשונים לא הבנתי מה קורה, קמתי משינה. היו הרבה דיווחים על טילים וחדירת מחבלים, אבל לא הצלחתי עדיין לעכל את המצב".
מיד התחלת לפעול?
"מיד נכנסנו למצב חירום. מפקד החטיבה כינס את כל קציני המטה והמפקדים בחטיבה לשיחת טלפון, על הבוקר. ברגעים הראשונים לא ידעתי אם יש לנו נפגעים ומי, הם עוד היו בלחימה. אבל מיד הבנתי שאנחנו באירוע גדול מאוד. מערך הנפגעים כולו החליט מיד להקים את החמ"לים. הגעתי למפקדת זרוע יבשה, להקים את החמ"ל שלנו".
מהם הצעדים הראשונים שאת עושה כדי להתמודד עם מצב כזה?
"יש לנו תורה מאוד מסודרת מה קורה במצב חירום. אנחנו עורכים הרבה תרגילים לאורך השנה שמכינים אותנו למלחמה או לאירוע רב־נפגעים".
רס"ן יובל, אשר מתגורר עם משפחתו באשקלון, עקב אחר האירועים מהממ"ד: "הייתה גם הפסקת חשמל, והבנו תוך כדי שיש גורמים שהסתננו לארץ. כך שמצד אחד ניסיתי להבין מה אני יכול לעשות כקצין נפגעים, ובמקביל רציתי להגן על המשפחה הגרעינית שלי".
הוא מציין כי לוחמי יחידת העילית יהל"ם, עליהם הוא אמון לצד שאר הכוחות בחיל ההנדסה הקרבית, לקחו חלק במאמץ לזיהוי אמצעי לחימה וגופות בכלל יישובי העוטף, החל מה־7 באוקטובר. היישובים והמוצבים היו רוויים באמל״ח, מטענים, תחמושות, רימונים ועוד. צוותי יחידת יהל"ם פעלו ללא הפסקה על מנת לפנות את כלל היישובים והמוצבים בגזרה ולאפשר תנועה של כוחותינו במרחב. בטרם כניסת כוחות זק״א נדרש לוודא שהמרחב בטוח ולא ממולכד - עבודה אשר נעשתה על ידי כוחות הס"פ (סילוק פצצות - מ"ב) בסדיר ובמילואים. אין מוצב או יישוב שלא עברו טיפול וזיכוי מלא של אנשי הס״פ.
“לנצח את השעון”
המלחמה הנוכחית חשפה אותנו לממדי אכזריות נוראיים שטרם הכרנו מאז הקמת המדינה, ועוד בשידור חי. מהרגע הראשון הוצפה הרשת בסרטונים מזוויעים, כשהטבח והקרבות הקשים תועדו והופצו לעיני כל. "המטרה הייתה לנצח את השעון", אומר רס"ן יובל, "המטרה תמיד היא לבשר למשפחה את הבשורה המרה כמה שיותר מהר, בצורה הכי נכונה והכי מדויקת, לפני שבני המשפחה שומעים על זה בחדשות או מחברים. זה היה מאוד מורכב בהתחלה. אבל המערך שלנו הוא מערך טלסקופי, הוא יודע לעבור מאפס למאה, הוא יודע להתעצם ולגדול, להכפיל, לשלש ולרבע את היכולות שלו".
"אנחנו אמונים על כל היחידות, גם בסדיר וגם במילואים, מבחינת עולם הנפגעים", אומרת רס"ן נעמה ומסבירה כי הגדודים של החטיבות השונות בחיל התותחנים פרושים גם הם באזורים שונים, בצפון ובדרום. "יחד עם הקצינות שלי, אנחנו מלוות את הפצועים ואת המשפחות השכולות", היא אומרת. "אנחנו כאן כדי לתת מענה עוטף, מחבק ומהימן למשפחות הזקוקות כרגע לכתובת אחת, רגישה, וכמובן לחבר לחיל וליחידה. החיבור הזה הוא תלוי אחד בשני. אנחנו מגיעות למקום הכי כואב של המשפחה, שהרגע איבדה את הדבר הכי יקר לה, ודווקא שם נוצר חיבור גדול. אני כל הזמן אומרת שהגורל שלנו נקשר עם המשפחות, בעל כורחן. אבל זה באמת לתמיד".
עבור משפחות רבות בישראל, נוכחותם של קצינות וקציני הנפגעים היא חלק ממעגל החיים לאחר המוות או הפציעה גם בימי שגרה. קצינות וקציני הנפגעים שמלווים את הפצועים, את נכי צה"ל, את המשפחות השכולות ואת משפחות השבויים והנעדרים, פוגשים את אותן משפחות לאורך השנה בשורה של מועדים ומהווים לאורך כל השנה את נקודת החיבור ביניהן ובין היחידה והצבא. אולם נראה כי כעת, בימי החירום הללו, דבר אינו כמקודם. "האבל הוא אותו אבל, הוא פשוט מועצם יותר עכשיו, הוא בממדים יותר גדולים", אומר רס"ן יובל.
סרן עמית: "כולנו הרגשנו את זה. אני לא האמנתי שהמדינה נמצאת בסיטואציה הזאת. אני קצינת נפגעים כבר שש שנים, הייתי במבצעים קודמים, וזה שונה לגמרי".
איך מתמודדים עם ההיקף?
"זה קשה. המספרים עולים ועולים וכל שם שאנחנו מקבלות הוא כמו אגרוף בבטן. וזה גם קשה במיוחד כי אנחנו במלחמה ומבינות שהשם שקיבלנו כנראה לא יהיה האחרון. לצערנו, אנחנו כל יום מתבשרות בבשורות נוספות".
היה לך רגע קשה במיוחד?
"כשקיבלתי דיווח שקצין אג"ם של החטיבה, רס"ן בנימין (בנג'י) טרקינסקי ז"ל, שהוא עמית שלי לעבודה, נפל בהיתקלות עם מחבלים. כשזה תופס אותך במקום האישי זה תופס אותך במקום אחר. כל שם כואב לך, אבל כשאת מכירה באופן אישי זה פתאום מקבל נפח אחר".
רס"ן יובל: "הרגע בו אתה הולך לבקר משפחות שכולות שאתה מלווה כבר שנים, ולצערנו באירועים האחרונים שכלו עוד בני משפחה, הוא קשה מאוד. הלכתי לנחם אב שכול, ששכל עכשיו שני נכדים. אלה משפחות שגם הייתי בשמחות שלהן ועכשיו אני מבקר בשבעה".
מה אתם מעניקים למשפחות האלה עכשיו? חיבוק? נוכחות?
רס"ן יובל: "אני לא דומה למנהל בית ספר שמגיע או לעובדת סוציאלית שמגיעה, כשאנחנו מגיעים על מדים או כשהמודיעים מגיעים על מדים, זה לא עוד גורם שמגיע, זה ה־גורם שמגיע. כשצה"ל נמצא בבית, צה"ל נמצא בבית. זאת נוכחות אחרת".
רס"ן נעמה: "הכי חשוב גם ליחידה וגם למערך הנפגעים שבני המשפחה לא ירגישו לבד, שהם לא ירגישו ששוכחים אותם. שהם ימשיכו לספר את הסיפור של היקר להם מכל".
סרן עמית: "כל משפחה היא שונה וכל פצוע הוא שונה. התפקיד שלנו הוא להתאים את עצמנו לפי מה שנוח ומתאים להם. יש משפחות שצריכות את הקשר ההדוק ברמת השיחה היומיומית בטלפון ובליווי הצמוד, ויש משפחות שמעדיפות לפנות אלינו רק כשהן זקוקות לעזרה. זאת חליפה לפי מידה. אנחנו עושות כל מה שאנחנו יכולות כדי לתת להן את המענה הטוב ביותר".
רס"ן יובל: "השיר האחרון שרחל המשוררת כתבה ערב מותה, מסתיים במילים: 'ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד, רק אשר אבד לי - קנייני לעד'. בין המשפחות שאיבדו את הדבר היקר להן מכל ובין הצבא והחברה נרקמה ברית אמת. זאת זכות להיות שם. אני רוצה לחזור הביתה לאשתי והילדים ולהגיד להם שעשיתי משהו חשוב ואמיתי וזה הדבר הזה".
רס"ן נעמה: "לכן גם אני, למרות כל המצב, עונה בימים אלה ששלומי טוב, כי אני מרגישה מאוד משמעותית ושהעשייה שלנו מבורכת".
כך למשל, משתפת רס"ן נעמה ברגע מיוחד שחוותה במלחמה עת ביקרה לוחם שהגיע לבית החולים במצב אנוש, ומאז מצבו השתפר. לדבריה, היא נדהמה שלמרות הכאב הפיזי הגדול, הוא סיפר בחדות על האירוע בו נפגע. "שמעתי סיפור גבורה", היא אומרת, "הסתכלתי עליו והוא חייך. הוא במוטיבציה אינסופית רק לחזור ללחימה, וזה לא משנה לו מה דרגת הפציעה שלו. הבנתי שבינינו יש לוחמים, ילדים בני 20, שהם כל כך אמיצים, שלא שמים לנגד עיניהם את עצמם, אלא את כל החיילים מסביבם".