"יצרנו תנאים מאפשרים לפירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס בעיר עזה” – כך מסר בשלישי שעבר מפקד אוגדה 162, תא”ל איציק כהן, בזמן שהכוחות המתמרנים של צה”ל ואוגדה 162 השתלטו על מתחם שאטי בעזה, הסמוך לבית החולים שיפא. “מתחילת הלחימה, צה״ל ואוגדה 162 מפרקים את מרכזי הכובד של חמאס ויכולות שהארגון בנה במשך שנים”, הוסיף.
צה"ל ממשיך לפעול ברצועה; דיווחים כי בית החולים האינדונזי פונה לחלוטין
הדיווח שעלה ונמחק: מהו הניסוי הגרעיני שמתכנן פוטין?
אין עוררין כי המשימה לא הייתה יכולה להתבצע ללא המעטפת הארטילרית של חטיבה 215 של חיל התותחנים, שהפעילה עבורם את האש מרחוק. למעשה, עוד ב־8 באוקטובר, כשכוחות מילואים רק עשו את דרכם אל עבר שטחי הכינוס, התותחים של חטיבת האש כבר החלו לירות – ומאז לא הפסיקו. בעוד התותחים רועמים, יצאנו למסע בן שלוש תחנות כדי לשמוע על המלחמה של חיל התותחנים.
תחנה ראשונה: המפקדה
במפקדת החטיבה אנחנו פוגשים את הסמח”ט סא”ל (במיל’) צבי, שהתגייס למלחמה יום אחרי שנלחם על ביתו בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה. “לאוגדה 162 יש כמה מרכיבים”, הוא מסביר. “יש את המרכיב המתמרן, שנמצא כרגע בתוך עזה ויש את המרכיב של הסיוע הקרבי, שזה אנחנו. אנחנו מספקים לכוחות המתמרנים את כל מעטפת האש”.
מעטפת האש ניתנת באמצעות גדודי תותחנים הפרושים בעוטף, שתפקידם הוא טיהור מקדים של השטח והגנה בארטילריה בלתי פוסקת מסביב לעבודת כוחות התמרון. לחמ״ל האש של 215 שני תאי מכלול תקיפה, בהם קציני מטרות, קמ״נים ואנשי חיל האוויר וחיל הים. מכלולי התקיפה פועלים יחד עם חמ״לי צוותי הקרב החטיבתיים לתכלול ותקיפות מסוקי קרב, מטוסי קרב וארטילריה.
תפקידו של מכלול התקיפה, המייצר סינרגיה בין המודיעין, חיל האוויר והארטילריה - הוא להכין את השטח לכוחות התמרון הקרקעי על פי תרחישים שונים וללמוד את טופוגרפיית האזור, על כל גבעותיה. לדעת היכן נמצא כל מגדל מים, ומאין יכול האויב להפתיע - ועל פי זה להתאים את התחמושת. כך למשל, באחד הימים זיהה מכלול התקיפה של חטיבה 215 חוליית מחבלים שנעה לכיוון לוחמי גבעתי שפעלו במרחב, ובאמצעות כלי טיס חיסלה את החוליה.
אנחנו נכנסים לרכב ועולים על ציר 232, בדרכנו לגדודים. בכביש, שלאורכו התרחשו חלק מאירועי ה־7 באוקטובר, משחזר סא”ל צבי את שאירע בשבת השחורה בקיבוץ שלו, קיבוץ עלומים. “התעוררנו בבוקר שמחת תורה מקולות היירוטים והשיגורים”, הוא מספר. “מהר מאוד הבנו שזה לא הולך להיפסק, היו כל הזמן שיגורים. אמרתי למיכאלה אשתי שאני הולך להביא את ההורים שלי. הם היו בבתי האירוח בקיבוץ”.
הצלחת להגיע אליהם?
“כן, עליתי על האופניים ובדרך כבר ראיתי אותם בחדר הביטחון בין שבילי הקיבוץ. נכנסתי איתם וסימסתי למח”ט שנראה לי שזאת הסחה למשהו הרבה יותר גדול. מיד אמרתי להורים שלי לבוא אליי הביתה. אבא שלי נכה צה”ל, אז הם הלכו לאטם”.
כשהוריו של צבי הגיעו אליו הביתה, הוא הוציא את האקדח מהכספת, נעל את דלת הבית ופינה לממ”ד את משפחתו: הוריו, אשתו וארבעת ילדיו. “הבנו שמשהו פה לא הגיוני”, הוא מספר. “בממ”ד התחלנו לשמוע את הדיווחים והיריות. יריות של נשק קל, צרורות, פיצוצים. הודיעו בקבוצת הביטחון של הקיבוץ שיש חדירות ושצריך להישאר נעולים”.
מה קרה אחר כך?
“לקראת 9:30 התקשרו למיכאלה ואמרו לה שיש פצוע מכיתת הכוננות. מיכאלה היא אחות הקהילה של הקיבוץ. היא בעצם הגיבורה כאן, אני מספר את הסיפור שלה”.
לא עבר זמן רב ואכן נשמעו דפיקות בדלת ומהצד השני שמעו קול שאמר, “כיתת כוננות, נא לפתוח”. חברי הכיתה סיפרו לצבי כי עמיחי שחם נפגע וכי צריך לפנות אותו. הוא יוצא איתם החוצה, חלקם נותנים מכת אש וצבי וחבר נוסף רצים שפופים לכיוון שחם. הם מפנים אותו לביתם של צבי ומיכאלה ומשכיבים אותו על הרצפה במטבח. שם מגלים כי נפצע מרימון.
“מיכאלה מתחילה להוציא את כל מה שיש לה בבית - תחבושות, עירויים, ואנחנו מטפלים בעמיחי”, משחזר סא”ל צבי. “פתאום אבא שלי יוצא מהממ”ד עם מקל ההליכה שלו. מסביב יריות בלי סוף והוא הולך לכיור במטבח. הוא רוקן כלי נירוסטה, מילא אותו במים, לקח את הסקוץ’ הבשרי והתחיל לנקות את עמיחי. שאלתי אותו ‘מה אתה עושה?’, הוא אמר לי שצריך לראות שאין לו עוד פצעים. בינתיים מיכאלה מטפלת בו, חובשת אותו, מחברת לו אינפוזיה. אחרי שעה בערך הביאו לנו עוד פצוע, את איל יונג. הוא כבר היה במצב קשה הרבה יותר. הוא חרחר וראינו פצעי חדירה”.
ובזמן הזה אתם מבינים מה קורה בחוץ?
“כל אחד הגיע עם מוטורולה של כיתת הכוננות. אז שמענו אותם אומרים בקשר: ‘איפה הצבא? למה הצבא לא מגיע?’. שמענו שמכוונים אותם כל פעם למקום אחר שיש בו מחבלים”.
איך אתה מול השאלות האלה, “איפה היה הצבא?" למשל?
“אני חושב שיש הרבה אנשים שיצטרכו לתת את הדין. אני תושב העוטף ואנחנו כבר 20 שנה מתלוננים על מה שקורה כאן. עכשיו אנשים מתחילים להבין על מה כל ‘המשוגעים’ האלה דיברו, על מה הם כל הזמן התלוננו. אמרנו, יום יבוא וזה מה שיקרה - והנה זה קרה”.
ומנגד אתה גם לובש מדים והיה ברור לך שאתה מיד מצטרף ללחימה.
“ברור, אין שאלה בכלל. זה חלק מהעניין. אתה אומר: ‘הם נכשלו, אנחנו נבוא לתקן’”.
מיכאלה, צבי וחברי כיתת הכוננות מבינים כי עליהם לפנות את הפצועים כמה שיותר מהר. כשהם מבקשים פינוי, נאמר להם כי אמבולנסים לא יכולים להגיע ושעליהם לפנות אותם באופן עצמאי. סא”ל צבי נשלח למשימה. בשלב הזה מסע ההרג של המחבלים בקיבוץ עלומים בעיצומו.
“אני לוקח את המפתח של האוטו ורץ שפוף להביא אותו”, הוא ממשיך. “אנחנו מעמיסים את שני הפצועים. את עמיחי שמנו במושב ליד הנהג, ואת איל השכבנו מאחור עם בלון החמצן. נכנסתי לאוטו, נתתי את האקדח לאבא שלי ואמרתי למשפחה להיכנס לתוך הממ”ד. הצלחתי להגיע לשער, אבל השער היה סגור ובזמן שחיכיתי שייפתח, ראיתי על הציר של 232 המון־המון מכוניות מפוצצות מנ”ט. ממש רכבים שהתפוצצו מבפנים החוצה. יצאתי במהירות ונסעתי לכיוון נתיבות”.
מה עובר לך בראש באותם רגעים?
“שאם אסע מספיק מהר, לא יירו בי”.
ולא ירו?
“בצומת סעד היו המון כוחות שלנו, והם כמעט ירו עלינו. פתחתי את החלון, הוצאתי את הידיים וצעקתי ‘פצועים, פצועים’, אז נתנו לנו לעבור. הגעתי לצומת שובה, ושוב כמעט ירו עלינו. הגענו לכניסה לנתיבות, עוד פעם כמעט ירו עלינו. נסעתי על הכביש מסביב לנתיבות ב־150 קמ”ש, הגעתי לתחנת מד”א ורצו אליי שני חבר’ה עם מטפים, הגלגלים שלי, מסתבר, עלו באש”.
כעבור שעות אחדות, ולאחר שפונו שני פצועים נוספים מהקיבוץ, חזר סא”ל צחי לביתו, שם הסתגר עם משפחתו עד שהודיעו להם כי יש לפנות את הקיבוץ: “ב־8:30 בבוקר יום ראשון כולם התפנו ואני באתי לצבא”.
עשרות המחבלים שחדרו באותו היום לקיבוץ, משמונה נקודות שונות, טבחו בעובדים הזרים וחטפו ארבעה מהם. כיתת הכוננות הצליחה להדוף את המחבלים בגבורה ולמנוע אסון אף גדול יותר.
תחנה שנייה: גדוד 402
אנחנו מגיעים לגדוד 402, “רשף”, בשעת שקיעה. אם לא רעש הפגזים הבלתי פוסק, ניתן היה לרגע לחשוב על מרחב הטבע שלפנינו כעל תפאורה פסטורלית, אך התותחים המחופרים ומצבור הנשק מיד מזכירים את המציאות החדשה. “הכוחות האלה הגיעו לכאן על זח”ל”, אומר סא”ל צבי. “ממש כמו במלחמת יום הכיפורים. ונזכיר שבמלחמת יום הכיפורים אוגדה 162 היא שהפכה את המצב בתעלה וצלחה אותה”.
בשטח ניתן להבין באופן ברור את המאמצים השונים שעליהם אמונה החטיבה: סיוע לתמרון, תקיפה ארטילרית, חימוש מדויק, סיוע קרוב לגייסות ואמצעים לכוחות המתמרנים: “אם חטיבת גבעתי צריכה עכשיו מסק”ר, מי שמקצה לה אותו זה 215. אנחנו שולטים בכל הפילהרמונית הזאת. בסוף, התפקיד שלנו הוא לטפל בשטח בצורה כזאת שלאן שמגיעים המתמרנים, נשאר שם המינימום שהם צריכים לטפל בו”.
באיזה אופן?
“אם אני מכין לכוח המתמרן את השטח כמו שצריך לפני שהוא מגיע, משמיד את האויב, משמיד את התשתיות שלו ואוסף עליו מודיעין בצורה אפקטיבית - אז כשהמתמרן מגיע, הוא גם הולך על חורבות וגם יודע ללכת בדיוק לאן שצריך בשביל להוציא את האויב מחור העכבר שבו הוא מתחבא. את כל הדברים האלה עושה חטיבת האש, היא כמו האמא המגוננת על הכוחות”.
נשמע שאתה מתאר פועלי במה שלא מקבלים את אור הזרקורים, אבל ההצגה לא יכולה להתקיים בלעדיהם.
“יש הרבה מערכים כאלה בצבא. בשנים האחרונות הרב־מערכתיות נהייתה גורם מאוד משמעותי בצבא ונכנס הרבה מאוד אמל”ח חדש לחיל, כך שבסופו של דבר אנשים מבינים את הקסם של הדבר הזה. אנחנו יכולים להיות במקום מסוים ובעזרת בליסטיקה להשפיע על דברים שנמצאים במקומות אחרים. היום אם תדברי עם מח”ט 401 או עם מח”ט 84 הם יגידו בעצמם שהם נלחמו כך בזכות העובדה שכשהם נכנסו לעזה, הם הלכו על הריסות”.
ואתם חלק מהלחימה גם עכשיו.
“אנחנו נמצאים מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון, גם כשהכוחות יצאו מעזה, מי שיחפה עליהם יהיו התותחנים”.
על יד התומ”ת (תותח מתנייע) אנחנו פוגשים לוחמי סדיר ולוחמי מילואים שפועלים יחד. לוחם המילואים רס”ר נאור מסביר כי התומ”ת שלפנינו הוא משנת 1968 ונעשה בו שימוש במלחמת וייטנאם, ושהוא נקנה מהצבא האמריקאי. “אפילו יכול להיות שגם הכלי הזה היה שם, בווייטנאם, אי אפשר לדעת”, אומר רס”ר נאור ומדגיש שאף שרבים חושבים שזה טנק, זהו תותח מתנייע שהטווח שלו גדול יותר, הפגזים שלו גדולים יותר והוא יודע לבצע ירי מדויק. “אנחנו יודעים לפגוע במטרות, ממש 250 מטר מהכוחות שלנו”, הוא אומר. “זאת הייתה הפתעה מבחינתנו”.
איך אתם יודעים לאן לכוון?
“קצין שלנו נמצא עם הכוחות בשטח. הוא, יחד עם החטיבה והכוחות, מיידע אותנו. אומר לנו: ‘אנחנו צריכים פה אש, צריכים תאורה, צריכים עשן’. או שהם זקוקים לנו לטובת חילוץ או ריכוך השטח. אנחנו מקבלים את הנתונים, מזינים אותם ומתחילים ירי. הגענו למצב שאנחנו ממש יורים קרוב לכוחותינו”.
זה גם מפחיד?
“מאוד. אם יש טעות קטנה, או מנגנון ירי מלוכלך, יכול להיות ‘אאוט’ של מאות מטרים. אבל אנחנו עושים את כל מה שאפשר ברמת הצוות, בודקים הכל ונמנעים מלהיפצע. יש לנו בתים לחזור אליהם”.
“יש לנו כמה סוגי ירי”, מסביר סגן איתמר, מ”מ סוללה ב’ גדוד 402. “ירי של פגזי תאורה כדי שנוכל להאיר בלילה לכוחות המתמרנים, מיסוך של עשן ופגזים נפיצים לעזור בתמרון עצמו. הלוחמים פה חזקים, הם עושים הכל על מנת לעמוד במשימה ולהגן על מדינת ישראל. בשביל זה אנחנו כאן, אם לא אנחנו, אף אחד לא יעשה את זה, אנחנו אוהבים את המדינה ורוצים לשרת אותה”.
סמ”ר יונתן, מפקד צוות בגדוד 402, מתאר כיצד נלחם להגיע לגדוד וכעת מפקד על לוחמי מילואים: “הייתי בתפקיד אחר בבסיס צאלים, אבל אני מרגיש שפה אני נותן את חלקי במלחמה ועוזר יותר”.
איך זה לפקד על מילואימניקים?
“הופתעתי לטובה. אף אחד לא הכריח אותם להיות פה, כולם רצו להגיע. הם מסתכלים עליי בתור סמכות מקצועית שעוזרת להם, שיכולה להכווין אותם, הם עובדים מעולה והם אחלה חבר’ה”.
תחנה שלישית: גדוד 403
החושך יורד ואנחנו מגיעים אל גדוד אייל (403), שכבר 40 ימים נלחם הרחק מהבית. בין הכוחות אנחנו משוחחים עם המג”ד והסמג”ד שמתברר כי לא רק שהם מפקדים יחד, הם גם גיסים. “אנחנו נשואים לאחיות”, מסביר סא”ל אסף, מג”ד 403.
איך זה קרה?
“עומר (סמג”ד 403) היה המפקד שלי בקורס מפקדים ב־2005, מאז אנחנו מכירים. הוא השתחרר והגיע לגדוד, אני השתחררתי כמה שנים אחר כך והגעתי לגדוד, ובאחד מהאירועים החברתיים הגיעו המשפחות, והוא הביא את בת הזוג שלו, שראתה אותי ואמרה עליי: ‘אותו צריך לשדך לאחותי’, והשאר היסטוריה, מה שנקרא”.
ואיך הן מרגישות עם זה ששניכם כאן?
רס”ן עומר: “הן לגמרי איתנו בסיפור הזה. כבר בשבת ב־11:00 קיבלנו פקודה להגיע, וזה היה ברור שאנחנו הולכים. זאת לא שאלה”.
סא”ל אסף: “מהימ”ח נסענו על זחלים, עד לפה, לעזה. כמה שעות טובות של נסיעה. כשהגענו לפה היו מראות קשים מסביבנו, זה הכניס אותנו מיד למלחמה. התחלנו לירות על מטרות במרחב, גם כדי למנוע חדירות נוספות, וגם כדי לסייע לכוחות שלנו ומאז אנחנו יורים בלי הפסקה, עם מעט מאוד זמן בית”.
רס”ן עומר: “בגדול אנחנו נותנים סיוע לאוגדה 162, לכל החטיבות, בכל מה שהם צריכים. אנחנו תוקפים מטרות, לפני זה מכינים את השטח, מסייעים להם, כל פעולה שהם עושים אנחנו צמודים אליהם”.
ובכל זאת מדובר בגדוד מילואים שהרבה זמן לא חזר הביתה.
רס”ן עומר: “נכון, אלה אנשים שעזבו הכל, משפחה, עבודה, סטודנטים שהיו אמורים להתחיל ללמוד ובאו. אבל לא היה צריך להסביר לאף אחד למה גויסנו וכולם עובדים בצורה מופלאה”.
סא”ל אסף: “כולם יודעים שנהיה פה כמה שנצטרך. אנחנו גם יודעים לתת רענון לאנשים ולהיות יותר רגישים לאלה שהמילואים יותר קשים להם. משתדלים לעשות איזון בין המשימות שאנחנו נדרשים להן ובין השמירה על המילואימניקים והטיפול בהם”.
אבל אני בטוחה שיש גם קושי להיות כל כך רחוקים.
רס”ן עומר: “ברור, לכולנו זה קשה. אבל המשפחות שלנו ובנות הזוג שלנו ובני הזוג של הלוחמות שלנו חזקים. בכלל, יש הרגשה מאוד חזקה של העורף שנמצא איתנו. בדיוק אתמול ראיתי הקדשה ‘ללוחמת האמיצה’, וחשבתי שנראה לי שבאמת כבר אפשר לשים קץ לשיח אם יש מקום ללוחמות כן או לא, הלוחמות שלנו עושות עבודה מדהימה”.
סא”ל אסף: “אם היו לאנשים סימני שאלה בנושא, אין. צריך לשים סימן קריאה, הן חלק מהמערך”.
יש מחשבה על היום שאחרי?
רס”ן עומר: “אנחנו כרגע לא מתעסקים בזה, אנחנו גם כל הזמן בעשייה, אז אתה לא באמת יכול לחשוב על מה שיהיה. אנחנו נלחמים ועושים את מה שצריך, באופן הכי מדויק ונכון שצריך. יש לעשייה שלנו פוטנציאל מאוד־מאוד מסוכן, לכן אנחנו צריכים להיות מאוד מקצועיים. לכל המחשבות האלה אין מקום כרגע, יהיה לזה זמן אחרי, נעבד, נחשוב, נרגיש אבל עכשיו, אני לפחות, לא שם בכלל”.
יש ד”שים לחלק הביתה?
סמ”ר יונתן: “ד”ש לאמא ואבא ולכל החבר’ה בבית”.
רס”ר נאור: “שחר אהובתי, אני מאוד מתגעגע אלייך, תפסיקי לנחור בלילות כשאני לא נמצא”.
סא”ל אסף: ד”ש לנשים שלנו, שאנחנו אוהבים אותן ושמחים שהן בעורף שלנו, ותודה לסבתא דורית, ששומרת על הילדים”.
