באופן רשמי מדינת ישראל מסרבת לעסוק ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה. אבל לפחות על פי הנעשה בשטח, נראה שההיערכות היא גם לאפשרות של שהייה ממושכת של צה"ל ברצועה.
מתחת לאף: הנאום של סינוואר שחזה במדויק את טבח ה-7 באוקטובר
בין פאתי שכונת ג'באליה לים של עזה, הצטרפנו השבוע לכוח צה"ל שנכנס לרצועה, וראינו איך במהלך הלחימה הקשה, שעוד נמשכת, ושגבתה לצערנו השבוע גם קורבנות קשים, ישראל מעמיקה את אחיזתה הלוגיסטית בשטח. המתחם המרכזי שבו ביקרנו הוא המל"ק – מרכז לוגיסטי קדמי רב־תכליתי בצה"לית – שהוקם בשטח. 41 שנה, מאז מלחמת לבנון הראשונה, לא הקים צה"ל תשתית בהיקף שכזה מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
"אנחנו פועלים עכשיו הכי קרוב ללוחמים", אומר בשטח אל"ם (במיל') מור, שמפקד על המתחם החדש. "אנחנו מאפשרים לשמור על רציפות הלחימה. הכוח הלוחם יודע שיש מי שמחכה לו במקום ומעניק את כל הלוגיסטיקה המיידית. כבר לא צריך לנסוע 7 ק"מ לגבול ישראל. הכל מונגש כבר בתוך שטח הלחימה. יצרנו את קו הגבול החדש של המלחמה".
"פורמולה 1" של עזה
השינויים שהמלחמה גרמה לשטח הרצועה נראים כבר מגדר הגבול. לאחר נסיעה דרך מחנה זיקים, השריד האחרון שנותר מהשבת השחורה הוא קטנוע שרוף ששוכב סמוך לגדר, אנדרטה דוממת לכניסה ההמונית של מחבלי חמאס לשטח ישראל בשבת השחורה.
בסיורי הקודם בצפון הרצועה, לפני כחמישה שבועות, נסעתי על דרך חולית מאולתרת, וטנק ליווה את שיירת רכבי ה"האמר" שלנו, שהייתה בדרכה לאזור מחנה הפליטים שאטי. שוטר צבאי הרים אז עבורנו מחסום מאולתר כדי לאפשר לכוחות להיכנס ולצאת מהרצועה.
את המחסום המאולתר בגבול החליף מחסום חשמלי, ודרך העפר, שמהווה את אחד משני עורקי הכניסה החדשים לרצועה, כבר זכתה לכינוי "ציר הפלדה". הדרך המאולתרת של אז מוקפת עכשיו בסוללות עפר, שנועדו להגביר את הבטיחות והביטחון של הכוחות בשליטה שלנו בשטח גדול.
המראות הסוריאליסטיים מסביב לא השתנו: על רקע גלי הים היפה של עזה, בולטות הריסות המבנים על קו החוף. בתי נופש, בתי מלון, ריזורטים, חושות שנותרו מהן שרידים וטיילת הרוסה - עדות לחיים אחרים לגמרי שהיו כאן עד לאסון שהמיט חמאס על תושבי הרצועה.
הנוכחות הצבאית בולטת בכל האזור, ולאחר נסיעה של כ־7 ק"מ מקבל את פנינו בכניסה למל"ק חייל מילואים, שמכריז בנפנופי ידיים "עם ישראל חי". "נסענו עכשיו על ציר הפלדה, שהוא עורק החיים שמאפשר את הכנסת הכוחות הלוגיסטיים לעומק הלחימה. החבר'ה אמיצים ופועלים גם במשימות לוגיסטיות תחת אש בכל שעות היממה", אמר לנו בכניסה סא"ל מור, קצין הלוגיסטיקה של אוגדה 162, והוסיף בהתרגשות: "זו הפעם הראשונה לאחר ארבעה עשורים שמרכז לוגיסטי קדמי מוקם".
המל"ק כולל גם אמבולנסים לטיפול ופינוי פצועים ומנחת מסוקים בסמוך, והוא משמש במקביל כמרכז למתן מענה מיידי למגוון צרכים. המפקדים בשטח מדברים בגאווה על המבצע הלוגיסטי המרשים, אבל מקפידים שלא לספק תחזיות לגבי משך זמן הפעלתו. גם הם מבינים שזו כבר סוגיה עם השלכות אסטרטגיות ומדיניות.
המרכז הגדול, בין סוללות עפר, כבר זכה לכינוי "פורמולה 1" - רמז לעצירות ההתרעננות של נהגי המרוץ המפורסמים. "יש כאן מעטפת תומכת, הכוללת תיקונים של כלים משוריינים והחזרתם המהירה לכשירות, ובמקביל - מעניקה ללוחמים המגיעים עם הכלים גם התרעננות של ארוחות חמות, מקלחות וגם מכונות כביסה", אמר אל"ם מור. "המהירות וההתרעננות חשובות ללוחמים כמו לנהגים בפורמולה".
המרכז כולל מתחם דלק, היכול לספק כ־80 אלף ליטרים של סולר, המוזרם בצנרת משטח ישראל לכלים משוריינים, מכליות וקו מים. המל"ק מחולק למתחמים שבכל אחד ואחד מהם מתבצעת פעילות ייעודית: מתחם רפואי, מתחם לפינוי פצועים ולטיפול ומתחם אחזקה קרבי, שבו מבוצעים טיפולים מורכבים לכלים ולרק"ם. הוא כולל גם מקלחות חמות, מרפאה, בית כנסת, מכבסות ניידות ועמדות טלפונים.
לידי מטפל ארטיום, בן 43 מחיפה, בטנק מרכבה סימן 4, שספג פגיעה כפולה של טיל נ"ט ומטען חבלה. "הטנק שרד את הפגיעה, אנשי הצוות לא נפגעו, והוא יוחזר במהרה לכשירות מבצעית", הוא אמר בגאווה. "גם הבן שלי מגויס עכשיו ברצועה, ואני מנסה לפגוש אותו".
נהג הטנק, נתנאל מראש העין, נשוי ואב לשתי בנות, סיפר על רגע הפגיעה: "היו פיצוצים והרגשנו אותם, הם גרמו לשריפת בתי המסנן, ולאחר החלפתם והחזרת הטנק לכשירות מלאה נחזור ללחימה. בינתיים אנחנו כאן בהתרעננות. הטנק הוא חלק מאיתנו". לדברי מפקד הטנק אליאב, שני המחבלים שביצעו את הירי זוהו וחוסלו על ידי לוחמי חי"ר שהיו בסמוך.
הפסיפס הישראלי
השהות הארוכה ברצועה מספקת סיפורים אישיים ומשפחתיים מעוררי השראה. סא"ל מור (34) וסא"ל אפרת (35) משרתים בקבע במשך שנים ארוכות במגוון תפקידים. השירות הצבאי המאתגר הפך עבורם לדרך חיים עם תחושת שליחות. המפגשים עם הקצינים, הקצינות והחיילים והחיילות בסדיר ובמילואים, הפועלים לילות כימים על רקע הריסות המבנים מהמלחמה מצד אחד, והים הגלי והשקיעות המרהיבות מהצד השני - יוצרים פסיפס מרתק של החברה הישראלית.
סא"ל מור, שגדל בקריית שמונה ומתגורר כיום עם אשתו ושני ילדיו באילת, רואה אותם מאז פרוץ המלחמה לעתים רחוקות. "אשתי גיבורה, היא מורה בבית ספר ומטפלת בילדים", הוא אמר. "המשפחה שלי מקריית שמונה, והמשפחה שלה מצפת, ואילת רחוקה. ראיתי אותם מאז 7 באוקטובר פעמים בודדות. זה לא קל, אבל עדיף לעשות עכשיו את המאמץ הגדול ולאפשר לילדים שלנו מקום אחר לחיות בו, מקום בטוח יותר".
גם סא"ל אפרת, המתגוררת ביישוב ניל"י, נשואה ואם לשלושה ילדים, לא רואה את משפחתה לעתים קרובות. "ראיתי אותם פעמים בודדות, מזל שיש את הוואטסאפ. בעלי עובד בתעשייה ביטחונית, ובגלל המלחמה גם הוא צריך לעבוד הרבה שעות בכל יום. סבא וסבתא מאוד מסייעים", היא סיפרה. "יש לנו עורף חזק שמבין את המשימה שלנו, ונהיה כאן כמה שצריך. כולנו נחושים לבצע את המשימות".
לא רחוק ממתחם ה"פורמולה 1", בפאתי ג'באליה, אני מבחין בשלט בד עם שם ומספר טלפון של משרד תיווך בישראל. "אחרי שיום אחד ישקמו את הבתים כאן, הם יהיו שווים הרבה כסף - הרי מדובר במבנים בקו הראשון לים. תאר לך כמה זה עולה בתל אביב", אמר לי בהומור שחור יוני (24) - באזרחות מתווך דירות מרמת גן, ועכשיו מגויס במל"ק. אולי יום אחד האזור היפה הזה, שהפך בזוועה ובמלחמה לעיי חורבות, יחזור להיות גן עדן.