לפני שנה פנה ההיסטוריון גדעון אביטל־אפשטיין אל ראש המל"ל לשעבר והאלוף במיל' גיורא איילנד והציע לו לכתוב פרק לספר “יום פקודה", לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. המטרה הייתה לכסות את הטראומה הלאומית ההיא מכל כיוון וזווית אפשריים: מדינית, פוליטית, צבאית ואנושית, כדי שאפשר יהיה להניח את הפרק העגום הזה, סוף־סוף, מאחור.
מכה לאיראן, הישג לישראל: הסיבה שיופסקו משלוחי הנשק לסוריה
"אסון ה-7 באוקטובר יכול לגדול פי 100": תרחיש האימים שמדיר שינה מעיני החיפאים
“האמת היא שלא היה לי כוח לעשות את העבודה הזאת", אומר איילנד בגילוי לב, “אבל גדעון מאוד ביקש ואני נעתרתי וכתבתי על הלקחים העיקריים ממלחמת יום כיפור, שבאופן לא מפתיע, כולם עוסקים בנפש האדם".
הספר, כאלף עמודים אורכו, יצא לאור באוקטובר האחרון בהשקה חגיגית, וכמעט מיד לאחר מכן חדר חמאס אל הדרום וחידד את הלקח הראשון, המחריד, שאיילנד הניח בספר: גם אם הטכנולוגיה משתנה והזירה האסטרטגית אחרת, האדם נשאר אדם על ספקנותו וחולשותיו.
“נניח שאתה נמצא בבית ובלילה צפויה סערה", הוא מבאר. “מגיע מהנדס מומחה לקונסטרוקציה ואומר לך, שמע, בדקתי את יסודות הבית, יש סיכוי של 10% שהוא לא יעמוד בסערה ויתמוטט על ראשך.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
מה אתה עושה במקרה כזה? מתברר שלמרות שהסיכוי שמשהו רע יקרה הוא קטן, רוב האנשים יעדיפו לעזוב את הבית. גם בגלל שתוחלת הנזק גדולה, כי אם הבית יקרוס, אנשים ימותו, וגם כי המאמץ קטן. לעזוב את הבית ללילה אחד זה לא כזה סיפור".
איך זה קשור למלחמת יום כיפור?
“הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים קיבל את הערכת ראש אגף המודיעין שלא תהיה מלחמה. הוא אמר, אם הסיכוי שלא יקרה כלום עומד על 90%, אז לא נעשה כלום.
אפשר להצטער על זה, אבל אי אפשר לקבל את מה שהוא לא עשה: דדו לא בדק את תוחלת הנזק לעומת גודל המאמץ הנדרש כדי להיות מוכן רק ליתר ביטחון. הצבא הסדיר היה מגויס ממילא, היה צריך רק לפרוס אותו להיערכות מלחמה לשלושה־ארבעה ימים, כי התרגיל המצרי בסואץ היה אמור להסתיים ב־7 באוקטובר.
לפרוס צבא בעמדות לכמה ימים זה המחיר הכי נמוך שיש. וזו הייתה השגיאה הגדולה ביותר של הרמטכ"ל, שמתוך שלושת השיקולים: ההסתברות, תוחלת הנזק וגודל המאמץ, הוא הסתמך רק על הראשון".
וב־7 באוקטובר?
“בלילה שלפני הטבח בדרום, באחת אחר חצות, התכנסו הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום, ראש השב"כ, ראש אגף המבצעים ומן הסתם גם בכירים נוספים להתייעצות חירום.
בארבע לפנות בוקר קיימו התייעצות נוספת בגלל שהסימנים המטרידים מעזה הלכו והתגברו, ולצערנו, הם החליטו שההסתברות שיקרה משהו רציני היא קטנה, אולי 10%.
או אז, 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, ובדיוק כמו דדו, גם הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר לנוכחים, אם ההסתברות נמוכה, בואו לא נעשה כלום, בעוד שמה שהוא היה צריך לעשות זה לשקלל את שלושת המשתנים, ההסתברות, תוחלת הנזק והמאמץ הנדרש.
לכולם היה ברור שתוחלת הנזק איומה והמאמץ הנדרש הוא מזערי, בסך הכל להכניס את אוגדת עזה, צוותי הטנקים והעמדות לכוננות, ולהפעיל חלק קטן מאוד של חיל האוויר.
אם היו נוהגים כך, כל האירוע היה נגמר אחרת. השגיאה הגדולה ביותר לפני מלחמת יום כיפור חזרה על עצמה בצורה מטלטלת במלחמת חרבות ברזל".
חודשיים לפני המלחמה התראיין ראש המל"ל הנוכחי צחי הנגבי למוסף זה ותיאר בפרוטרוט את הנזקים החברתיים הנגרמים למדינת ישראל בעטיו של השיח המפלג סביב הרפורמה המשפטית. כששאלתי על ההקשר הביטחוני, השיב באופטימיות שאין צפי גבוה למערכה רב־חזיתית.
“אני לא רואה שהאויבים שלנו ששים אלי קרב", חידד הנגבי. “לא בלבנון, לא בעזה ולא בסוריה. הם עסוקים בהתרסה, טרור, הצקות, הטרדות פה ושם בגדר, אבל אני מעריך שלא צפויה מתקפה".
לא רק הנגבי לקה בעיוורון לגבי הזוועה שהמתינה מעבר הדלת. גם איילנד, ראש המל"ל הרביעי בתולדות ישראל, חשב לאורך השנתיים האחרונות שחמאס לא מעוניין בעימות צבאי. אבל לעומת כל השאר, בתחילת השנה איילנד הבין שהמצב השתנה והתריע על כך בכל דרך אפשרית. “אחת לשנה ראש אגף המודיעין מציג לקבינט את הערכת המודיעין השנתית", הוא אומר.
“זה בדרך כלל נעשה בדצמבר, וכך היה גם בשנה שעברה. אבל במרץ השנה, אגף המודיעין אמר, רגע, אני רוצה לעדכן את הערכת המודיעין וקיים דיון די דרמטי, תחילה עם שר הביטחון ואחר כך עם הקבינט, והתריע שהסיכוי למלחמה, שהיה נראה לו נמוך מאוד בשנים הקודמות, התגבר משמעותית".
למה דווקא השנה?
“כדי להבין מה קרה השנה צריך ללכת שש שנים אחורנית, כשקאסם סולימאני, ראש משמרות המהפכה האיראניים שחוסל על ידי האמריקאים, יצר את האסטרטגיה של טבעת האש נגד ישראל. סולימאני אמר, ישראל הצליחה בכל פעם להילחם נגד אויב אחד, פעם בעזה, פעם בלבנון, לפני כן מול מדינות ערב, ולכן היא הצליחה להסתדר.
כדי לנצח אותה אנחנו צריכים לייצר הרבה יותר אויבים, לצייד אותם בנשק הרבה יותר משמעותי ולהפעיל אותם בצורה מתואמת בעת ובעונה אחת. במצב כזה ישראל לא תוכל לעמוד בפניהם ותפסיד במערכה.
זה היה החזון של סולימאני, ועל הבסיס הזה הוא שכפל את חיזבאללה בזירות נוספות כמו סוריה ועיראק. סולימאני אמר, עיראק אומנם רחוקה, אבל יש לה טילים ארוכי טווח, וכך גם החות'ים, לכן צריך להשקיע גם בהם, ובמקביל להגדיל את היכולות הצבאיות של חמאס בעזה ושל הג'יהאד האסלאמי ביהודה ושומרון".
וזה מה שמערכת הביטחון זיהתה לפני 7 באוקטובר?
“כן. במרץ האחרון המודיעין הישראלי אמר, תראו, האיראנים הגיעו למסקנה שאפשר לקדם את מימוש התוכנית. מצד אחד מעמדה של איראן בעולם מאוד התחזק בחודשים האחרונים, רוסיה צריכה אותה, סין התקרבה אליה, ארצות הברית כנראה איבדה יכולת להתמודד איתה, סעודיה החליטה להתחנף אליה.
היא גם הצליחה לפתח יכולת צבאית מרשימה כמו נשק מדויק, ולפחות מבחינת החזון והארגון, הצליחה להקים כוח קומנדו מאוד מתקדם של עשרת אלפים אנשי רדואן ופי שלושה מזה בכוח הנוח'בה בעזה.
בשני המקרים מדובר באויבים שממש יושבים על הגבול הישראלי. אז מצד אחד האיראנים מתקדמים ומתחזקים, ומצד שני ישראל נכנס במרץ לסמטוכה של שסעים ומריבות פנימיות שלא רק משפיעים על הכלכלה, אלא גם פוגעים ביכולות צה"ל, כי יש טייסים ומתנדבים שמאיימים להפסיק לשרת. ולכן סכנת המלחמה גדלה".
איך הגיב הקבינט על הערכת המודיעין הזו?
“גלנט קרא בפומבי להפסקת הרפורמה, נתניהו פיטר אותו, וכזכור בעקבות לחץ ציבורי אדיר הוא החזיר אותו לתפקיד. אבל כשגלנט דיבר, רוב האנשים לא ידעו על מה הוא מדבר, כי הסכנה הביטחונית החדשה לא הייתה נחלת הציבור".
מתי אתה נחשפת להערכה הזו?
“אני שמעתי את הערכת המודיעין לפני הצגתה לקבינט, במסגרת התייעצות שאמ"ן קיים עם אנשים בכירים לשעבר שזכיתי להיות ביניהם. שמעתי ונחרדתי, ובגלל הדאגה הגדולה ביקשתי להעמיק את הידע המודיעיני שלי.
לשכת ראש אמ"ן אישרה לי להיפגש עם בכירים מטעמה כדי ללמוד את ההערכה המודיעינית החדשה בצורה יותר יסודית, ואז נעשיתי מודאג עוד יותר. לכן כבר באוגוסט התחלתי להזהיר מפני הסכנה.
כתבתי מאמרים, העליתי פוסט שהפך לוויראלי, שבו התרעתי במפורש על סכנה למלחמה קיומית במדינת ישראל בשנה הקרובה וכתבתי בזהירות שאיראן חושבת שישראל לא תוכל לעמוד בפני התקפה מתואמת כזאת. הוספתי שגם אם ננצח, המחירים שלנו, גם הצבאיים, וגם הכלכליים והבינלאומיים, יהיו עצומים.
נפגשתי עם גורמים חשובים ביותר במדינה וניסיתי בכוחותיי הדלים להציע לגורמים מאוד בכירים בקואליציה פשרה בתחום הרפורמה כדי לשים את כל העניין הזה מאחורינו. הייתי ממש בחרדה עמוקה מהצפוי לנו".
בצדק רב, מתברר.
“עשיתי כל מה שיכולתי, אבל לא העליתי על דעתי שהצבא מצד אחד מזהיר מפני סכנת מלחמה קרובה, רב־זירתית, ומצד שני, לפחות בזירה אחת, בעזה, לא נוקט אמצעים שמצופה ממנו שינקוט. ולכן בסופו של דבר האירוע של 7 באוקטובר חונה ברובו במגרש הצבאי ולא במגרש הפוליטי.
אם כי דווקא הצבא והרמטכ"ל בתקופת הרפורמה עשו מאמצים לשכנע את הצדדים להגיע לכל מיני הסכמות פוליטיות, כי הם הבינו שלא רק שאנחנו נחלשים בגלל הסיפור הזה אלא שגם יכולת ההרתעה נשחקת ויש חשש הולך וגדל שהאויבים שלנו יחליטו שזו ההזדמנות לפעול בכל הזירות".
אם המטרה הייתה התלכדות זירות, למה לא תקפו אותנו גם מצפון?
“כי חמאס הפתיע את כולנו, גם את איראן וגם את חיזבאללה, ועשה משהו בלתי מתואם. במידה רבה חמאס גנב לחיזבאללה את ההצגה, ויש להניח שאם האיראנים היו יודעים על התוכניות, הם היו דואגים למשהו שיקרה בו־זמנית".
אבל חיזבאללה היה מוכן על הגדר, מה הייתה הבעיה להפעיל אותו מיד אחרי הדרום?
“היות וכולם הופתעו, איראן החליטה להמתין לימים הראשונים כדי לראות כיצד האירוע מתפתח. ובזמן הזה צה"ל הבין מיד את מה שאת אומרת, ובמקביל להפעלת כל מה שהיה בידו בדרום, הוא הפעיל כוחות עצומים בצפון, בלוחות זמנים מאוד קצרים, כולל שינוע של כוחות וטנקים שנסעו על שרשראות וחיזקו ושילשו את כוחנו בצפון בתוך יממה.
בראייה אסטרטגית, עד שאיראן וחיזבאללה שקלו בדעתם אם לנצל את ההזדמנות, הגם שהם לא יזמו אותה, ישראל לא רק השיגה שליטה מחדש בדרום אלא גם חיזקה את הצפון, וחיל האוויר, שהיה מנומנם באותה שבת נוראה, היה הפעם מוכן בכוננות עליונה. מאותו רגע חיזבאללה איבד את ההזדמנות להפתיע".
אולי גם האמריקאים הרתיעו אותם? נושאת מטוסים לא מגיעה לחופי ישראל לעתים מזומנות.
“גם נושאת המטוסים וגם ה־DON'T של ביידן עשו את שלהם. לאור מה שקרה ב־7 באוקטובר קשה לנו להתנחם בזה, אבל מספיק אם במקביל לחמאס רק חיזבאללה היה עושה פעולה דומה, ואלוהים יודע איפה היינו היום".
היינו עלולים להיות בסכנה קיומית ממשית?
“התשובה היא כן".
ואיפה היו ראש הממשלה, הקבינט וראשי זרועות הביטחון?
“כולם שמעו את התחזית, כולם נחשפו לאזהרות, אבל היחיד שלקח את הדברים ברצינות היה שר הביטחון גלנט, שלקח סיכון פוליטי כשאמר את מה שאמר מעל ראשו של ראש הממשלה. אולי היו עוד שרים שהבינו את גודל הסכנה, אבל אף אחד מהם לא עשה מעשה.
לא היה אף שר אחד, לא מהליכוד, לא מעוצמה יהודית ולא מהציונות הדתית שדפק על השולחן ואמר, חבר'ה, מדינת ישראל יכולה למצוא את עצמה במציאות כל כך כאוטית, שבואו נעזוב את כל הדברים האחרים ונתמקד רק בביטחון".
נתניהו ושרי הממשלה פשוט התעלמו מההערכות?
“בקבינט, שבאופן פורמלי נושא באחריות העליונה במדינת ישראל לכל דבר, בטח לתחום הביטחוני, אף אחד לא התרשם, לא מהאמירה של גלנט ולא מבקשות הרמטכ"ל.
כשהדברים הוצגו לקבינט, הם אמרו, חבר'ה, אל תהלכו עלינו אימים. בצד הפוליטי והמשפטי אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, ולא נראה שהם נקטו איזה אמצעי כדי לבדוק בצורה יסודית את מוכנות הצבא לכל התרחישים החמורים שהוצגו בפניהם.
המערכת הפוליטית אמרה, בסדר, סתם מפחידים אותנו, והמשיכה בתהליכי הרפורמה. בעוד 50 שנה היסטוריונים לא יאמינו באיזה שטויות עסקה מדינת ישראל כשסכנה כל כך קיומית ריחפה מעל ראשה".
ומה עשו במל"ל?
“המל"ל הוא גוף מטה של ראש הממשלה, הממשלה והקבינט, והדבר הכי חשוב שהוא צריך לעשות זה לשים על סדר היום של הקבינט את הנושאים שעליו לעסוק בהם.
אם הוא מחליט שיש דבר מסוכן, מחובתו לדאוג לא רק שהדרג הפוליטי ידון בו, אלא גם להכנת הדיון. אבל באמ"ן ובמל"ל היו בטוחים שאין שום סכנה אמיתית על הפרק".
איך ייתכן שכולם כולם כשלו ככה? לא היה צדיק אחד בקרב ראשי מערכת הביטחון בכל הדרגים, בכל המוסדות הביטחוניים במדינת ישראל? הרי אין לחשוד שכולם רשלנים או מוטים.
“בני אדם מופעלים בראש ובראשונה על פי אמונתם. אם אני מאמין במשהו, אל תבלבלי אותי עם העובדות. אם אני מאמין שעומדת להתרחש מערכה א', גם אם תביאי לי הוכחות חותכות לאירוע הפוך ממנה, עדיין אאמין בה.
אין מניע יותר חזק מקבלת החלטות מאשר אמונה שנוצרה בדרך כזו או אחרת. והדרג המדיני והביטחוני האמין שחמאס מורתע.
גם ב־73' ראש אמ"ן אמר שלא תהיה מלחמה, ולמרות שבמהלך הימים שקדמו למלחמה הביאו לפניו ראיות חד־משמעיות שמעידות שעומדת לפרוץ מלחמה, הוא פסל את כולן.
יומיים לפני המלחמה הגיעה ראיית הזהב: הרוסים ששהו בסוריה כיועצי פנים, פינו ממנה בבהילות, ברכבת אווירית, את בני משפחותיהם.
באו עם זה לאלי זעירא ואמרו, משהו עומד להתרחש ותשובתו הייתה, ‘כנראה הרוסים טועים'. ובמילים אחרות, כשאתה מאמין במשהו, תמציא כל הסבר הגיוני שיחזק את אמונתך".
איך מערכת אמורה לתפקד אם כל אחד מתעקש על אמונותיו?
“לא רק שבני אדם מאמינים בדברים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם המציאות בשטח, אלא שהם גם אופטימיים מטבעם ולעולם יעדיפו את הפרשנות החיובית על השלילית.
הדרך היחידה להתמודד עם זה היא לכנס קבוצת אנשים שלא כפופה לאף אחד אלא למקורותיה ובתוכה היסטוריונים, פילוסופים ואנשי צבא בעבר ובהווה, ואז אפשר לשים על השולחן את הנחות היסוד ולבדוק אותן בצורה יעילה ואובייקטיבית".
אפשר היה לחשוד שגיורא איילנד, ראש אגף התכנון לשעבר, מכוון גם לחברותו בקבוצה כזו שכינס גלנט לאחרונה במהלך הלחימה במערכה המתמשכת.
לא מזמן פורסם ששר הביטחון הקים לעצמו צוות חשיבה אסטרטגי, כוורת יועצים חיצוניים שכוללת יחד עם איילנד גם את מפקד פיקוד הצפון לשעבר יואל סטריק, אל"ם במיל' ליאור לוטם, ראש אגף המודיעין לשעבר אלוף במיל' תמיר הימן והיועץ האסטרטגי אלי קמיר. “אני לא שם", מחייך איילנד.
“שמי שורבב לקבוצה חצי בטעות, ובכל מקרה לא מדובר בכוורת מקבילה אלא בצוות שלא עוסק בליבת העיסוק האסטרטגי הצבאי. היות ונפגשתי עם גלנט באותו שבוע, הוא הציע לי להצטרף, אז הצטרפתי לאיזה שבועיים, הגעתי למסקנה שהדברים לא מספיק חשובים ופרשתי".
איך יש לשר ביטחון במלחמה זמן לדברים פחות חשובים?
“זה בסדר גמור לעסוק בדברים האלה ולהביא לשר מסקנות אחת לשבוע בתחומים מקבילים. לא עוסקים שם בכיבוד לארוחת צהריים, אלא בדברים חשובים, רק לא האסטרטגיים שבהם".
מה דעתך על ניהול המלחמה בעזה?
“הנקודה העיקרית במלחמה היא הנרטיב, הסיפור, שאם אתה טועה בו, אתה כבר לא יכול לתקן. לצערי, ישראל מתנהגת לאורו של נרטיב שגוי ביחס לעזה.
יש ברצועה ארגון נורא ואיום, חמאס, ואנחנו נלחמים נגדו, והאמירה הזו חוזרת 17 פעמים ביום עד כמה שחמאס רעים וכמה צריך להכות בהם וכמה יש שני מיליון עזתים שנקלעו שלא בטובתם למערכה ולכן אין לנו שום דבר נגדם וצריך לספק להם מזון ודלק וסיוע הומניטרי. אבל אין דבר רחוק יותר מהמציאות מאשר התיאור הכוזב הזה".
אחרי שהתבררו ממדי מעורבות האוכלוסייה בביזה ובחטיפות, התיאור הזה פחות פופולרי.
“נרטיב קובעים ביום הראשון. והיום הראשון היה יומיים לפני שביידן הגיע לישראל. הסיפור האמיתי הוא שב־2007 עזה הפכה למדינה דה־פקטו, יש לה שטח ברור, שלטון מרכזי אפקטיבי, צבא ומדיניות חוץ עצמאית. והמדינה הזאת דומה להפליא בתהליכים שהיא עברה לגרמניה הנאצית.
השלטון עלה בבחירות דמוקרטיות, ומהרגע שעלה לשלטון, כל האומה העזתית מגויסת לטובת המנהיג יחיא סנוואר והאידיאולוגיה הרצחנית שלו. בכל גן ילדים יש כיתת צעצועים וכיתת פצצות, בכל קליניקה רפואית יש רופאים ורקטות, וכל מערכת החינוך מכוונת את הצעירים להעריץ את השהאדה ולהרוג יהודים".
אבל את ביידן זה לא מעניין, הוא זה שדורש סיוע הומניטרי, והוא האחראי על אספקה שישראל לא מסוגלת להתקדם בלעדיה.
“יש לי ניסיון רב בדברים האלה, ואני אומר באחריות שיש אפשרות להפוך דעה אמריקאית מקצה לקצה. נתניהו ודרמר חושבים שהם מכירים את האמריקאים, אבל זה לא נכון, הם מדברים אנגלית נהדרת אבל ההיכרות שלהם שטחית ופופוליסטית.
אחת הבעיות של האמריקאים היא שהם לא יודעים לדמיין שום דבר אלא אם הוא חלק מההיסטוריה שלהם. ולכן האנלוגיות היחידות שהם יודעים לעשות זה לעצמם.
השגיאה האמריקאית בנרטיב שהם יצרו היא כפולה, ואנחנו בחדלות אישים מוחלטת קיבלנו: האחת, שיש ארגון טרור חמאס וכל היתר אזרחים טובים, כי זה מה שהיה בעיראק עם דאע"ש. אבל דאע"ש לא דומה לחמאס, שקיים עשרות שנים בלב ובמוח של העזתים.
השנייה, האמריקאים אומרים, תילחמו כמו שאנחנו לחמנו במוסול. אבל במוסול היו חבורות פרחחים שירו בכל מי שהתנגד להם ויצרו הרבה טרור בערים, אבל מבחינה צבאית לא היו איום משמעותי.
“לעומתם חמאס הקים בעזה את היעד המבוצר ביותר בתולדות המלחמות. יש שם נשק תקני הכי מודרני ובכמויות מטורפות, כמובן שגם תעשיית נשק, גיוס מלא וציוד איכותי לכל לוחם, מנעלי פלדיום ועד קסדה ואמצעים, ממש כמו לוחם קומנדו של הכוחות המיוחדים ומאות קילומטרים של מנהרות.
זו יכולת מדהימה ממש, ולכן כדי להסביר לאמריקאים את המלחמה בעזה, חייבים להזכיר להם את קרב אוקינאווה מול היפנים במלחמת העולם השנייה, כשהיפנים התבצרו במנהרות ובבונקרים תת־קרקעיים והיו נכונים למות והשתמשו בתושבים היפנים כמגינים אנושיים וכתוצאה מזה נהרגו מאות אלפים ומשם הייתה הדרך קצרה לפצצת אטום. אני אומר לאמריקאים, קחו את הקרב הזה, תכפילו פי עשרה ואז תבינו את היכולות של חמאס".
ההבנה הזו הייתה מצמצמת את הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, שחלקו מגיע לחמאס?
“אף אחד לא דיבר על זה עם האמריקאים ביום הראשון, ומאז זה מדרון חלקלק. כרגע מדינת ישראל נמצאת במלחמה עם עזה, ובניגוד לכל תקדים היסטורי, היא מספקת למדינת האויב לא רק אוכל ומים אלא גם דלק שמגיע לחמאס. ככה מאריכים את אורך הנשימה של האויב".
מה אתה מציע?
“אני מחבר את הסיוע ההומניטרי לעניין החטופים. גם אם באיחור ניכר, ישראל צריכה להגיד גם לעצמה וגם לאמריקאים משפט שנראה לי כל כך נכון עניינית ומוסרית: אנחנו חוששים שהחטופים שלנו ימותו, ואם הם בחיים, מי יודע איך יחזרו, ועל כן, אם לא מחדשים את מימוש העסקה בתנאים של העסקה הקודמת שהייתה סבירה, עשרה חטופים ביום תמורת משאיות סיוע, אנחנו מפסיקים את שרשרת האספקה.
לא על מנת להרעיב את התושבים בעזה, אלא כמנוף להציל את האנשים שלנו. גם זה הומניטרי, ואם לכל העולם נורא חשוב שהאספקה תגיע לעזה, שהעולם יפעיל עליה את כל הלחץ האפשרי על מנת שזה יקרה".
איילנד נחשב לאחד מבכירי שירות הביטחון בישראל. הוא שירת בדרגת אלוף כראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון בצבא ועמד בראש המועצה לביטחון לאומי בתקופה שבה הוביל ראש הממשלה דאז אריאל שרון את ההתנקות מרצועת עזה וארבעה כפרים בשומרון.
איילנד הסתייג מפרקים מהותיים בהתנתקות, ועם זאת נרתם לנסח את התוכנית ולהשתתף במגעים שהתקיימו בעניינה במערכת הישראלית ועם הממשל האמריקאי. ביוזמתו הוקמה מנהלת סל"ע, ותוכנית ההתנתקות כפי שהתקבלה לבסוף בממשלה ובכנסת היא במידה רבה פרי הניסוחים שלו.
“לצערי, הגעתי לתפקיד ראש המל"ל חודשיים מאוחר מדי", הוא אומר ביושר, “זה קרה אחרי ששרון כבר הודיע על ההתנתקות בכנס הרצליה ואמר שאנחנו יוצאים מעזה באופן חד־צדדי. אבל כשישבתי איתו בפעם הראשונה על הנושא הזה, אפשר היה להיווכח שלא היה שום דיון אמיתי על כל מרחב האפשרויות הנוספות שעומדות בפני ישראל".
לדעתך ההתנתקות השפיעה על אירועי 7 באוקטובר?
“התשובה היא כן ולא. אין ספק שההתנתקות והצעדים שקשורים אליה, בעיקר פתיחת ציר פילדלפי לנתיב שדרכו נכנסים דברים חוקיים ולא חוקיים לעזה, הקלה על התעצמות חמאס. אבל אני לא חושב שזו הבעיה העיקרית.
הכישלון הנורא שלנו ב־7 באוקטובר לא יכול להיות מוסבר על ידי ההתנתקות, כי היו לנו את כל היכולות לדעת ולהתמודד גם עם התרחיש הקיצוני הזה בצורה לאין שיעור יותר טובה.
מספיק שרק היו מקבלים באותו לילה החלטה פשוטה על סמך המידע שהיה, להכניס את אוגדת עזה לכוננות ואת חי"ר על הנגמ"שים וכולם בעמדות, וארבעה או שמונה מסוקי קרב באוויר בהמתנה והאירוע היה נגמר אחרת לגמרי".
איפה הוא תפס אותך?
“אני אוהב לקום מאוחר בכלל ובשבתות בפרט. אז ב־7:00 אשתי ניסתה להעיר אותי ואמרה שיש משהו בעזה. אמרתי, בסדר, ירו כמה רקטות, והמשכתי לישון. לקח לי שעה להבין את גודל האירוע. ומאז כמו הרוב, ישבתי מול הטלוויזיה בחוסר אונים, צופה ובוכה".
איך אתה מסביר את המחדל ואת הטבח ההמוני והמתמשך שהתרחש לאחריו?
“הסיבה הראשונה, והמשמעותית ביותר בעיניי, היא שצה"ל הוא צבא טוב. לא אמרתי אף פעם שהוא הכי טוב בעולם, כן אמרתי שהוא צבא טוב ומקצועי, אבל יש דבר אחד שבו אנחנו הכי גרועים בעולם, והוא האופן שבו אנחנו בונים מוצבים ועמדות צבאיות.
מלחמת חרבות ברזל התחילה בירי מאוד מאסיבי של רקטות על כל המוצבים והיישובים. מה עשו חיילי גולני כאשר התחיל הירי על המוצבים שלהם? רצו למקלטים ולמיגוניות.
שזה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות. כאשר אתה בונה את המוצבים באופן שהעמדות מוגנות לחלוטין, לא רק מאש פתוחת מסלול אלא גם מארטילריה, אז כשמתחילה אש הלוחמים מגיעים לעמדות ומעבים אותן, וכשהאויב מסתער, הוא פוגש את חיילינו במצב האופטימלי, כשהם בעמדה ממוגנת, יורים דרך חרכי ירי צרים, ודווקא האויב צריך להסתער באזור חשוף.
אבל אצלנו העמדות חשופות לחלוטין, באופן שאי אפשר להימצא בהן בזמן התקפה. זו לא רק הבנייה הכי מטומטמת, זו גם תרגולת מטומטמת. כי בזמן התרעה, כשאתה רץ למיגונית, אתה לא באמת מבין מה קורה בעמדה שהשארת מאחור.
וזה מה שקרה בחג שמחת תורה. עד שהחיילים התכוונו לחזור לעמדות, כבר המתינו להם שם עשרות מחבלים. זו שגיאה נוראית, בלתי נסבלת בעליל, שהולכת אחורנית עד למלחמת יום כיפור".
אז למה לא עשו עם זה משהו? לא מאוד מסובך לבנות מוצבים באופן יעיל יותר.
“חוסר המקצועיות של בניית מוצבים בצה"ל הוא שערורייה שאין כדוגמתה. כשהייתי ראש אגף המבצעים, דאגתי למיגון במוצבים ברמת הגולן, וגם כשצה"ל יצא מלבנון התערבתי כדי לבנות מוצבים בגבול הלבנון באופן שעונה על הצורך הזה. ובעזה באופן מחריד זה לא קרה".
אבל לא תמיד יש ירי אחרי רקטות.
“נכון, לא תמיד זה קורה, אבל החיילים צריכים להיות תמיד בעמדות, שמא תהיה התקפה. אם העמדה לא מוגנת, אין לי טענות עליהם שהם רצו למיגונית ועד שיצאו המחבלים היו כבר במוצבים.
הבעיה השנייה הייתה שהמחבלים נטרלו את כל מערכות הפיקוד והשליטה של האוגדה בעזה על ידי תקיפה ישירה את האוגדה ואת אמצעי הקשר והשליטה שלה. לכן האוגדה לא תפקדה.
והשלישית, שלמרות שההתרעה על כך שקיימת אפשרות למשהו חריג הגיעה למפקד האוגדה והוא עדכן את המח"טים שלו, אחד גם היה שם ונהרג והשני הוזעק מהבית, ההנחיה הייתה, אל תודיעו לאף אחד. וזה המחדל הגדול. כי מה זה עוזר שמח"ט יודע שמשהו רע יכול לקרות, אם רק הוא יודע את זה והאזהרה לא עוברת הלאה?".
אל תודיעו לאף אחד? למה יצאה הנחיה כזאת?
“שאלה טובה. את זה צריך לתחקר. ההנחיה הייתה לא ליידע את הכוחות. אז נכון שאת הטעות הרביעית, הקשה מכולן, עשה הרמטכ"ל בדיון בלילה שלפני, כשהחליט לא לעשות שום דבר.
אבל מפקד פיקוד הדרום, מה אכפת לך מה מחליט הרמטכ"ל, אתה הרי לא צריך לקבל אישור מאף אחד כדי להפעיל את הכוחות או לפחות להתריע ולהכניס לכוננות את הכוחות הכפופים אליך. וכך מפקד האוגדה. מה אכפת לך מה אומר מפקד הפיקוד? מדובר בגזרה שלך, אף אחד לא צריך לתת לך אישור להכניס לכוננות את הכוחות שמתחתיך".
מה עוד השתבש ברמת הצבא בבוקר החג?
“הקישוריות, אלו שבשנים האחרונות נכנסו לצבא כחלק מתהליכים טכנולוגיים ותרבותיים. המשמעות היא שנייצר מערכת כל כך יעילה ומתוחכמת, שאם יקרה משהו, אז הכוח שנמצא במקום האירוע יקבל מודיעין ממקומות אחרים, חיל האוויר ממקומות אחרים, סיוע ממקומות אחרים וכך נגיע לאופטימום של מקורות הכוח".
ומה רע בזה?
“סיוע מהרבה מאוד גורמים ובמיוחד בתחום הדיגיטלי טכנולוגי זה לא דבר רע כשלעצמו, אבל מבלי להתכוון זה יצר בעיות, כי כשכל הפעילות בנויה על ההנחה שהכל פועל, אז כשיש שיבושים ואתה תלוי בקישוריות בגורמים אחרים, אתה מאבד יכולת לפעול.
וגם, בלי כוונה ובלי שמישהו אומר את זה במפורש, מצב כזה מוריד אחריות מהמפקדים. כי אם בכל דבר שאני עושה יש לי כל כך הרבה שותפים, אז כולם אחראים. וכך קרה שהגיעו כיתות שלמות, חלק אומנם פעל בגבורה ומיד, אבל חלק המתין להוראות, כי ככה הרגילו אותו, אמרו לחיילים, אתם חלק ממערכת, תחכו להוראות.
ופה אני כועס על עצמי, כי לפני שלוש שנים ראיתי כתבה על גזרת החרמון, והעיתונאי שאל את מפקד המוצב, מה הוא יעשה אם קומנדו סורי יתקוף אותו. המפקד אמר, אני אתקשר לפה ואתקשר לשם. ואני שמעתי את הדברים ונחרדתי, כי מערכת המושגים שגדלתי עליה היא אחרת לגמרי ובנויה על האתוס שאני לבד ואני אנצח כי יש לי את הכוחות הכי טובים".
עשית עם זה משהו?
“כן. הרמתי טלפון לגורמים חשובים בצבא ואמרו לי, תעשה ביקורת בגזרה ותבוא אלינו עם המסקנות. ובאמת נסעתי יום חורפי אחד לחרמון והסתובבתי שם חצי יום עם המח"ט שליווה אותי וראיתי דברים שהחרידו אותי אף יותר, לא אפרט אותם, רק אומר שלא היה מדובר רק בפגמים מקצועיים אלא בעיקר בצד התרבותי ובתשובות שקיבלתי.
חזרתי הביתה, כתבתי סיכום ביקורת, דאגתי להעביר אותה למי שצריך וחשבתי שעשיתי מעשה טוב. בתור חייל זקן עזרתי לזהות בעיה. לא הבנתי אז שאני רואה משהו הרבה יותר רחב".
איילנד נושם עמוקות. “ועכשיו אומר את הדבר המזעזע יותר מבחינתי האישית: שבועיים לפני 7 באוקטובר היה כנס גדול של זרוע היבשה בנושא מלחמת יום כיפור. הגיעו אליו 300 מג"דים ומח"טים בסדיר, וממני ביקשו למסור הרצאה לחלק אחד מתוך שמונה קבוצות שלהן נחלקו המשתתפים. הנושא היה צר, ולא התחשק לי להתאמץ בשבילו.
היום אני מכה על חטא, כי יש לי תחושה שאם הייתי אומר את הדברים שאני מספר כאן בכנס הזה, שבועיים לפני 7 באוקטובר, לרבות מצב העמדות והמוצבים, אולי הייתי משפיע על מישהו לשנות את המצב".
יחד עם זאת, לאיילנד יש רק מילים חמות על החיילים ועל האופן שבו הצבא נלחם זה שלושה חודשים ארוכים ברצועה האכזרית והמורכבת. “יש פה לחימה מאוד מרשימה, ואני חושב שהרבה מפקדים מתגלים במלוא גדולתם", הוא אומר בהתפעלות.
“הדרך שבה הצבא נלחם בתנאים הבלתי אפשריים של עזה היא יוצאת מן הכלל גם מהצד המקצועי וגם מבחינת רוח הלחימה והדוגמה האישית של המפקדים. זה בולט במיוחד כשמסתכלים על תוצאות הלחימה הקשה, כשיחס ההרוגים בינינו לבין המחבלים הוא 1 ל־40.
בסוג כזה של לחימה זה חסר תקדים, ומספר הנפגעים הנמוך יחסית למערכה כל כך מורכבת לא נובע מהפחד להילחם אלא בגלל מלחמה מקצועית ונחושה שמצליחה לפגוע ביעילות באויב לפני שהוא פוגע בך. זה מצביע על כך שהצבא מוכן למלחמה וששיתוף הפעולה עם גורמי המודיעין ועם חיל האוויר מעולה ומדויק. המכונה פועלת מאוד מאוד יפה".
אם כל כך טוב, למה עדיין כל כך רע?
“כי האסטרטגיה לא נכונה. אני הייתי חותך את הרצועה לשלושה חלקים על ידי מסדרונות, ויוצר בכל אחד משלושת האזורים מצור קשה תוך חיכוך מינימלי, ועל פני תקופה ארוכה של חודשים, חצי שנה או שנה ובכך מייבש את היכולת של האויב להתנגד".
וביום שאחרי?
“לקבל את ההחלטה שלא יהיה שלטון חמאס וגם לא שלטון ישראלי, אבל נשמח לדבר ולבחון עם כל שחקן ערבי או בינלאומי כל דבר אחר שיוכל להבטיח לישראל שמירה של פירוז הרצועה וקיום שלטון שאיננו שלטון טרור.
זה חשוב לא רק כי האמריקאים ביקשו וחבל לריב איתם, אלא גם עבור תושבי עזה, כי ברגע שאתה אומר, אני לא מוכן לדבר על מה שיהיה אחרי, תושבי עזה מבינים שיש להם רק שתי אפשרויות, או להיות תחת כיבוש ישראלי או תחת שלטון חמאס. ולכן אין שום סיבה שיחשבו על משהו אחר במקום חמאס".
הקבינט, כך נדמה, עסוק יותר בהדלפות ובשיסוי שרים ברמטכ"ל על שהעז לתחקר את עצמו.
“התשובה הנכונה של הרמטכ"ל על השאלה מה הוא מתכוון לעשות, הייתה צריכה להיאמר, אולי יותר בנימוס, אבל במילים ברורות: זה לא עניינכם. מאז ומעולם לכל מפקד בצבא יש זכות ואפילו חובה לתחקר את היחידה שלו. אני חושב שנכון שהממשלה, שבאמת נכשלה בגדול בסיפור הזה, תתחלף. או בהכרזה על בחירות או בהצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבי להחלפת נתניהו.
אני חושב שראש הממשלה מאוד מוטה בשיקולים ובהתנהלות שלו לטובת שמירת הקואליציה גם על חשבון האינטרסים הביטחוניים של ישראל. ראש הממשלה גם לא זוכה להערכה רבה בקהילה הבינלאומית, וקשה מאוד לנהל משבר לאומי כאשר ראש הממשלה לא זוכה להערכת נשיא ארצות הברית ומנהיגים אחרים.
כבר היו בעבר לישראל התנגשויות עם האמריקאים, אבל בכל הפעמים הללו נשיאי ארצות הברית כיבדו את ראש ממשלת ישראל. אני חושב שגם אם הם כיבדו את נתניהו לפני 7 באוקטובר, הם לא מכבדים אותו עכשיו ולא לגמרי מאמינים לו, ורק זה בפני עצמו הוא מקור לנזק עצום".