"הראיון הזה הוא נס מבחינתי, כל מה שקורה לי מאז שיצאתי מעזה – הוא נס”, אומר דביר פישר (23), חובש בחטיבת הקומנדו 551. פישר, שלפני חודשיים נפצע בלחימה בעזה, הוגדר פצוע קשה מאוד וראה את המוות מול עיניו – אך נשאר בחיים.
כוחות צה"ל חשפו: כך נערכו בחמאס לפשיטה מהים לישראל
ללא מעורבות ישראל: התוכנית השערורייתית של האיחוד האירופי לסיום המלחמה בעזה
את סיפור הישרדותו מלא הנסים הוא לא שומר לעצמו. השיחה שלנו מתקיימת יומיים אחרי שחזר ממקסיקו, שם העביר תשע הרצאות בפני קהל זר, שבשבילו פישר הוא הניצול הראשון מהמלחמה שהוא שומע ופוגש פנים מול פנים, חוויה שעד עכשיו פישר טרם עיכל. “אני מרגיש שהריפוי הכי טוב עבורי לנפש הוא לדבר על מה שקרה”, הוא מסביר.
“עמדתי שם מול אלפי אנשים וסיפרתי את הסיפור שלי ולרגעים חשבתי שזה הכל בדמיון שלי. לפעמים אני עוד מתקשה לעכל את מה שקורה לי. מאוד ריגש אותי לעמוד ולספר את הסיפור שלי מול אנשים זרים ולהרגיש שאני הבן אדם הראשון שהם רואים שחווה את המלחמה הזו ב’לייב'.
אחרי ההרצאה הם ניגשו אליי ושאלו אותי איך אפשר לעזור, ואמרתי להם שפשוט יתרמו לחיילים פצועים כי הדברים האלה יכולים לשמח ולהציל חיים כי הפצוע מרגיש שיש גב. חשוב לזכור ששום דבר, בייחוד החיים, לא מובן מאליו. כשאמרתי בבית החולים ‘מודה אני’ בבוקר, נפל לי האסימון והבנתי שלקום בבוקר ולהיות שלם ובריא זה לא מובן מאליו. נכון שיש לי כאבים, אבל אני חי”.
“ימים של כאוס”
פישר, יליד ותושב ירושלים, למד בבית הספר התיכון התורני הימלפרב בעיר במגמת קולנוע, ואת המכינה הקדם־צבאית עשה בקיבוץ סופה. באוגוסט 2019 התגייס לצנחנים, עבר קורס חובשים והגשים את חלומו להיות לוחם.
“אבא שלי היה מדריך של משלחות לפולין, והסבים והסבתות שלי משני הצדדים הם ניצולי שואה, כך שהיה ברור לי שאני רוצה להיות קרבי כדי להגן על המדינה שלנו, לא רק בשבילי, אלא גם בשבילם”, הוא מספר.
“עברתי קורס חובשים וגם התנדבתי במד”א כי אני מאוד אוהב את הנושא של רפואה ואת הזכות להציל חיים, וזכיתי להציל חיים בכל מיני סיטואציות. מאוד אוהב להיות בצד המטפל”.
במרץ 2022 השתחרר פישר משירות סדיר ויצא לשליחות במחנה קיץ יהודי בטקסס. עם שובו משם שימש כמדריך וכאחראי מדריכים של משלחת של 45 בני נוער שהגיעו מחו”ל. במקביל, עבד ועשה פסיכומטרי, כשהתכנון שלו הוא ללמוד תקשורת ולעסוק בתחום. באוגוסט 2023 טס לטיול הגדול של אחרי צבא בהודו, טיול שתוכנן להימשך חצי שנה.
“עברתי שם קורסים של מדיטציה ויוגה, טיילתי ובהמשך הגעתי לפסטיבל ‘ריינבו’, שזה אומר לגור בטבע, להקים אוהלים, להכין מדורות ולהתנתק מפלאפונים ומהציוויליזציה לכמה ימים”, הוא אומר. “ב־8 באוקטובר, יום אחרי האסון, שעליו לא שמעתי כי לא הייתי עם פלאפון, ראיתי שם מישהי ישראלית שנראתה לי מאוד מודאגת. שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה לי שפרצה מלחמה.
בהתחלה חשבתי שזה סתם עוד מבצע בשגרה, אבל בבוקר למחרת פגשתי חבר ישראלי שסיפר לי מה קרה במסיבה ברעים. הפנים שלו נראו חיוורות, אז החלטתי לבדוק את זה.
הלכתי שעתיים ברגל למקום שבו יש קליטה, התקשרתי למשפחה שלי כדי לשמוע מה קורה, שאלתי אותם אם זה בסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים, הם אמרו לי שכן. פתחתי חדשות והבנתי שמשהו לא הגיוני קרה. הרגשתי שאני צריך לחזור כי הבנתי שזה עלול להיות כמו שואה נוספת, עוד לפני שעיכלתי את גודל הטרגדיה”.
היה לך היסוס אם לעזוב את הכל ולחזור לארץ? קיבלת צו 8?
“לא קיבלתי צו 8 אלא רק אחרי שביקשתי אותו. בטח שהיה לי היסוס כי הסתובבתי עם הרגשה שיקרה לי משהו. למרות ההיסוס, הבנתי שזה גדול ממני ושאני חייב לחזור לארץ ולהילחם למען המשפחה שלי ולמען החברים שאיבדתי בקיבוץ סופה ובמסיבה ברעים.
אז עשיתי קונקשן ועברתי שלוש מדינות עד שהגעתי לארץ ב־14 באוקטובר. אלו היו ימים של כאוס, הייתי בטוח שעוד רגע חיזבאללה יתקוף אותנו וידעתי שאני חייב להיות פה, למרות המחשבה שאני יודע שמשהו יקרה לי. לא הייתה לי התלבטות אם לבוא”.
בבוקר ה־15 באוקטובר, יום אחרי שהגיע לארץ ובילה את שבת עם משפחתו, נסע פישר ליחידה וביקש להתגייס. “בתור חובש היה ברור לי שאני לא יכול לתת לחברים שלי להיכנס לעזה בלעדיי, למרות שיש עוד חובשים חוץ ממני, אבל ידעתי שאני חייב להיות חלק מהדבר הזה”, הוא מסביר. “נכנסנו לעזה בגזרת בית חאנון, ואחרי כמעט שבוע שהיינו שם, באחד הסיורים, שמענו צרור יריות ורצנו לאיזה בית כדי לתפוס מחסה.
רגע לפני שנכנסנו לשם ראיתי שחור, הרגשתי הדף וכאב חזק בצוואר, נפלתי על הרצפה וישר הבנתי שנפצעתי. חבר שלי נתן לי חיפוי וגררו אותי לתוך הבית, שם טיפלו בי טיפול ראשוני, והפינוי היה גם מאוד מהיר כי היו שם הרבה מפקדים באזור, למרבה המזל שלי. התברר שהכדור פגע שני מ”מ מהעורק הראשי וגם עשה עיקוף מסביב לעמוד השדרה ועבר תחת אחת החוליות שמשפיעה על הידיים ויצא.
הרופאים אמרו שיש סיכוי של אחד למיליון שדבר כזה יקרה. יש לי אומנם כאבים עצביים אבל אני חי. כשהגיע המסוק לפנות אותי, התכנון היה להעביר אותי להדסה עין כרם, אבל בגלל שהמצב שלי הידרדר מאוד, פחדו על החיים שלי ופינו אותי לבית החולים ברזילי באשקלון. אחרי שבוע שוחררתי מבית החולים, שזה גם בדרך כלל לא קורה, עוד נס שהתרחש”.
מה עובר לך בראש במשך כל הרגעים האלה, מהפציעה דרך האשפוז ועד השחרור מבית החולים?
“בהתחלה הגוף שלך מפוצץ באדרנלין ואתה לא קולט מה עברת אלא מודה על כך שאתה חי. אבל כשהגוף נרגע, הכאבים יורדים והפצעים נרפאים, אתה מתחיל לעכל את החוויה הלא הגיונית הזו, להיות על סף מוות ולדעת שבנס ניצלת. אני בן אדם שמאוד אוהב להסתובב ולטייל, ומצאתי את עצמי בבית בלי יכולת לזוז ממנו. זה היה קשוח מאוד”.
בתור מי שרגיל להיות בצד המטפל, איך הרגשת להיות מטופל?
“בהתחלה הייתה תחושת חוסר אונים, אבל מהר מאוד הבנתי שאני יכול להשתמש בכלים שרכשתי כדי לעזור בטיפול בעצמי, כמו להזיז ידיים ורגליים כדי להראות לרופאים שאני יכול, וכדי לעזור להם לעזור לי. בזמן הפציעה עשיתי הכל כדי להישאר בהכרה. עזרתי להם לטפל בי כמה שאני יכול”.
“במה לפצועים”
כשהוא בבית בחיק משפחתו, מנסה לעכל את רצף האירועים שקרו לו, החליט פישר להקליט פודקאסט חדש, ראשון עבורו, “גיבורי ישראל 24’”, שבמסגרתו הוא מראיין פצועים - חיילים ואזרחים - ממלחמת “חרבות ברזל”, מנהל איתם שיחת עומק על הפציעה, על החיים, על השיקום הארוך שהם עוברים ועל התוכניות לעתיד.
“הבנתי שאנחנו שומעים בתקשורת בעיקר על הרוגים ונופלים אבל אף אחד לא באמת מדבר על הפצועים למעט בחצי דיווח”, הוא אומר. “בן אדם איבד רגליים או נפצע קל ויש לו טראומה, אבל זה כבר לא זוכה לסיקור או לתשומת לב, ואיש לא מדבר על התהליך הקשה והמציאות החדשה שהוא נאלץ להסתגל אליה.
הצטרפתי גם לעמותת ‘אחים לחיים’ (עמותה לקידום ולסיוע ללוחמים פצועים - ד"פ) כי אני מרגיש שחשוב לעטוף ולחבק את הפצועים עכשיו ובעתיד ולא לשכוח אותם. קיבלתי כתרומה מחשב, מיקרופון וציוד הקלטה ויצרתי את הפלטפורמה הזו כדי לתת במה לפצועים ולתחושותיהם.
בפודקאסט אני משוחח עם פצועים שפתאום החיים שלהם מתהפכים לחלוטין והם מרגישים שאנשים לא מודעים לזה. מדובר בתהליך ארוך מאוד שמתחיל בעיקר אחרי שמשוחררים הביתה מבית החולים”.
איך אתה בוחר את המרואיינים?
“אני בעיקר מראיין אנשים שנמצאים במעגל שאני מכיר. למשל ראיינתי את חבר שלי אברהם לבל, שריונר שנפצע במלחמה, את נעם לוי, חבר של אח שלי, לוחם בגדוד 50 של הנח”ל שגם נפצע במלחמה. השבוע אני מתכנן להעלות פרק על מישהי שנפצעה במסיבה ברעים. בכללי, אני מראיין פצועים מכל המגוון, גם פיזית וגם נפשית, גם כאלה שאני רואה שמרואיינים בטלוויזיה וחשוב לי לראיין אותם”.
עד כמה נוח להם לפתוח את הפצעים?
“אני אף פעם לא מקליט את הפודקאסט ישר, אלא קודם יושבים על קפה, מדברים על החיים ועל הפציעות, אני רוצה לשמוע מה יש למרואיינים שלי לומר ומה חשוב להם, ולפי זה אני בונה את הראיון. לכולנו יש חיים שלמים שהובילו אותנו לאן שהגענו. מדובר בשיחה עמוקה שנוגעת בכל הרבדים. הפודקאסט הזה הוא תרפויטי גם עבורם וגם עבורי כי חשוב לדבר על זה”.
מה המסר שהיית מבקש להעביר לקוראים שלנו ולמאזינים שלך?
“לדעת להעריך מאוד את החיים, לא להסס ולטרוף את העולם. זו הייתה הגישה שלי גם לפני הפציעה, אבל עכשיו זה קיבל הרבה יותר נפח. אם מישהו מכיר מישהו שנפצע – אז שידאג להיות שם בשבילו. אנשים עוברים טלטלה, ולתת את החיבוק והתמיכה הזו יכול להציל חיים”.