לזכרו: הבוקר (שלישי) התקיימה בבית העלמין הצבאי קריית שאול אזכרתו של רס״ר (מיל׳) קונסטנטין (קוסטה) סושקו ז״ל, שנפל בקרב במרכז רצועת עזה לפני כחודש. לאזכרה הגיעו מאות לכבד את זכרו, בניהם הזמר ברי סחרוף שהגיע לבקשת החברים והמשפחה לשיר את אחד השירים המועדפים על קוסטה.
ויטלי סושקו, אביו של קוסטה ז"ל, ספד לו: "כבר יותר מ-30 יום חלפו מאז שאתה לא איתנו. הימים הכי קשים בחיינו. שחורים מלאים בדמעות ובכי, באי הבנה איך ולמה זה קרה. במהלך שבעת הימים שבאו אלייך חברייך מהצבא, מחלקה, וגם מהלימודים, מכל החיים שלך גילינו עלייך הרבה דברים חדשים שלא ידענו בכלל. בכל הזמן הזה הייתה לי הרגשה שאתה איתנו איפשהו פה, עומד בצד ומסתכל".
הוא הוסיף כי גם כשהוא לא איתם הוא ממשיך ומציל את המשפחה: "בזכותך ובעזרת אנשים רבים הצלחנו לארגן טיפול רפואי לסבתא שלך, שעברה ניתוח בשלום, וכך אתה מציל אותנו עד עכשיו. אם אתה מגן עלינו,תשמור על אריאל אחיך, כי יש לו עוד דרך ארוכה, גם בצבא", אמר והזכיר את אריאל, אחיו של קוסטה סושקו ז"ל, שהתגייס לא מזמן לחיל השריון.
"תמשיך לשמור עלינו כמו שעשית בחיים. אוהבים אותך ואתה איתנו לנצח עד היום האחרון שלנו. תודה לך על אותם 30 שנים שהיית, תמכת ואהבת אותנו. אוהבים אותך מאוד", אמר.
אור כהן בת זוגתו, ספדה לו: "לפני שנה טיילנו עם הג׳יפ בגולן. זה היה יום מושלם. מצאנו את היקב ההוא ליד כנף, עצרנו לקפה בנקודה פסיכית שמשקיפה על הכינרת, ואז הגענו לסלעים. ניסינו לעבור אותם פעם אחת ולא הצלחנו. פעם שנייה והחלקנו אחורה. ניסינו לחזור וגם זה כבר לא היה אפשרי, ואם זה לא היה מספיק, פתאום הופיע רחפן שהתחיל לחוג סביבנו, מחריש אוזניים, כנראה החבורה של הג'יפאים שראינו לפני כן רצו לראות שאנחנו בסדר, בלי להבין בכלל כמה הם לא עוזרים".
היא המשיכה: "ובתוך הקטסטרופה הזאת עצרת, הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי ויהי מה אני מוציא אותנו מפה. הג'יפ אומנם קצת נשבר בדרך, אבל ברור שהוצאת אותנו משם. כשהגענו לכביש אמרת לי כמה אתה מעריך את זה שלא איבדתי עשתונות וסמכתי עלייך. ולי זה פשוט היה ברור. ברור שתוציא אותנו משם. איתך אני לא דואגת. בעיניים עצומות אני סומכת עלייך. כי זה מי שאתה, תמיד שם, תמיד יודע, תמיד מוצא פתרון, לא מוותר ויהי מה. איתך הכל אפשרי".
אור שיתפה: "כבר חודש שאתה לא כאן וזה כאילו מרכז הכבידה נעלם איתך. הכל תלוש, הכל מרחף ואיכשהו גם כל כך כבד. כמו לרחף עם סלע במקום לב". היא אמרה, "לצד האובדן אני לא שוכחת שאין ברת מזל ממני לחיות לצידך. אהבה כזאת, חברות כזאת – צריך הרבה מזל בחיים כדי לחוות".
"עם כל יום שעובר החוסר שלך, החור שהותרת במציאות רק הולך ומתרחב. הגעגוע והכאב נמסים איכשהו לכדי רגש אחד ששורף כל פיסה של הקיום. אני רוצה להבעיר את העולם, לקרוע את המציאות, לשבור את קירות המימד הזה ולחפש מימד אחר שבו אתה עדיין חי, שבו לא יצאת למלחמה, שבו המלחמה לא קיימת", אמרה בעצב.
היא סיימה כששיתפה: "הימים האלו מובילים להרבה מחשבות, תהיות, כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לדבר איתך עליהם. אחת המחשבות היא על ההרגשה שמשהו ממני, משהו מכל אחד מאיתנו מת יחד איתך. אם האדם הוא סך זיכרונות, אז באמת משהו מאיתנו נלקח יחד איתך. אבל זה גם אומר שכל עוד אנחנו כאן, כל עוד אנחנו זוכרים אותך, משהו ממך חי איתנו. ואני מאמינה שגם אחרי. כמות האנשים שאוהבת אותך מוכיחה שחריטת הזיכרון שהותרת ברקמה האנושית עמוקה מספיק. הסיפורים עלייך לא מפסיקים לזרום, והלוואי שלעולם לא יפסיקו. אתה תמיד תהיה איתנו, תמיד תהיה איתי".
אור סיפרה שהתחילה בהקלדה של היומנים שלו, "מפליא איך אתה מצליח לספר סיטואציות לא פשוטות בכזה הומור סוחף" אמרה, ושיתפה קטע שכתב על אחת מהפעילויות שחווה.
"היה מלחיץ לאו דווקא מזה שחוליית חמאס תזהה שני חיילים מצ'וקמקים במצב שבין שכיבה לכריעה (נקרא לזה שכיעה), אלא דווקא שכוחות צה"ל אחרים יזהו אותנו בתור חוליית חמאס. על כן רוב עמדת החיפוי התעסקה באיך לגרום לכוחות אחרים להבחין או לא להבחין בנו".
הוא המשיך, "רוב המחשבה הייתה מה לעשות אם יכוונו לכיווננו. האם לנופף כמו ילדים חסרי בינה או להתחבא מאחורי הגבשושית שזה אפילו יותר מחשיד. נבחרה אופציה שלוש, לזוז כמה שפחות ולסמוך על המצנפת המדברית שתעלים אותנו לא פחות מגלימת הקסמים של הארי פוטר".
"ניצחנו!", כתב לסיום, "אומנם לא במלחמה (עדיין), אבל כן במשחק מחבואים בראש שלי עם הטנקים שלא ידעו שהם משחקים בו".