בשערי הישיבה, בראש כותל הדמעות, פסוקו של ירמיהו: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". תמונות שמונה בחורים צמודות לכותל אך הוא צר מהכיל. עוד תמונה נשענת עליו אך עומדת על שולחן הזיכרון. מקום לא שוריין לה. לבבות רחמניים קיוו ששמונה ודי. נגדשה סאת המוות, מלאה תרומת הדם. אבל ביום חורף באמצע פברואר נהרג רס"ל זיו חן. מטען באזור ח'אן יונס פגע בו והוא והיה לנופל התשיעי מהישיבה.
שקועה בעולמה, מתרחקת מהרעש, שוכנת ישיבת ההסדר בירוחם. במלחמת יום כיפור נחשפה ישיבת הר עציון עם נפילת שמונה תלמידים. הפעם זה קרה בירוחם. תשעת הנופלים משו את הישיבה ממרחבי הישימון אל מים סוערים. ימים של שתיקה עטפו את בית המדרש. רבנים ובחורים המתינו בסבלנות למילים ולא תמיד מצאו אותן. "אחרי טבח כזה אנו עומדים נבוכים מול ריבונו של עולם", נאמר ב"מילתא", חוברת הזיכרון לנופלים. אפשר היה להגיב בכיבוי עולם הרגש. להכחיש, להיאטם, לגרש שמץ תחושה ולהתייסר פחות.
ואפשר היה לחתור אל מוקד העצב, להתפלש בו, להבין שאין הוא סוף פסוק ומשם לצמוח. בירוחם, כך התרשמתי, בחרו בדרך הזאת. "בשעה שהתרחשו, איש לא חשב שמאחורי כ"ט בנובמבר וה' באייר מסתתר משהו כל כך נשגב", אמר לי נווה צביאלי משיעור ד'. "נאמין שגם מאחורי שמחת תורה ממתינה בסבלנות תקווה גדולה". וישעיהו רוזן משיעור ב' הוסיף: "אחד הדברים היותר חזקים בשבילי היה לראות את הרבנים בוכים, לשמוע את שבירת הקול, אבל אני מרגיש שיש ערוץ אחר שנפתח עכשיו, לעמוד מול ה' או עם ה' ולבכות יחד".
כ־300 תלמידים בישיבה, ובראשה רבנים בעלי עבר צבאי. הרב חיים וולפסון (50) הוא לוחם בחטיבת השריון 188, והרב אוריאל עיטם (56) חובש קרבי. הלימוד בישיבה מעמיק בכל תחום. הן בלימוד הגמרא שחותר להבנה מעמיקה בסוגיה, והן בלימוד האמונה והמחשבה שבהם חותרת הישיבה להבנה מעמיקה ושיטתית שתחולל תנועה רוחנית בלב הלומדים.
הישיבה הוקמה לפני 31 שנים ודווקא בירוחם, כדי להיאבק בפערים חברתיים. המטרה תושג, כך הבינו מייסדיה, רק על ידי מגורים עם התושבים הוותיקים. לא בהתנדבויות. ההשראה לתפיסה הזאת הייתה "חדלו להתנדב", מאמר מאת המחנך וההיסטוריון ד"ר צבי צמרת. מעל 100 בוגרים קבעו כאן את ביתם, בנו משפחות והפכו את ירוחם ממקום שהכתובת "הגירה שלילית" טבועה על מצחו - ליעד מבוקש. "בנדל"ן יש כיום מהפכה", קובע הרב אוריאל עיטם, "ביקושים יוצאי דופן למגרשים". ראש המועצה היוצאת, טל אוחנה, שצמחה בירוחם, טענה שהישיבה עשתה את המהפך. האמונה בחיבורים הולידה, בצד הלימוד, גם שיתופי פעולה רבים עם מוסדות ביישוב.
בימים כתיקונם, לו"ז הישיבה זרוע שעות התנדבות. תלמידים לומדים בחברותא עם נערי בית הספר הממלכתי־דתי הסמוך, נוסדה קרן צדקה שהקימו בוגרי הישיבה ועובדת בשיתוף פעולה הדוק עם מחלקת הרווחה במועצה. במגיפת הקורונה פתחו בישיבה תחנת בדיקות שהקלה עומס בלתי נסבל. בין הנבדקים בידי בחורים שהוכשרו לכך היו תושבים מבאר שבע ומכל רמת הנגב.
את שמחת תורה חגגו כאן ברוב עם. בוגרים בהמוניהם התייצבו לרקוד עם הלומדים. 300 איש, ואולי יותר, צהלו יחד. ככל שנקפו השעות התכווצו המעגלים. קבוצות - 20 כל פעם - נלקחו למלחמה. רק כמה עשרות נותרו. איש עדיין לא תיאר לעצמו את אכזריות המהלומה, איש לא ידע שבדרום המופקר ספגה הישיבה הרוג ראשון.
סמל אריאל אליהו (19) ממצפה יריחו היה איש שריון. שעות ארוכות בשמש צבעו בגוון ורוד את קצות פאותיו. אליהו, צעיר נופלי הישיבה, היה אדם של תורה וצבעים. חמוש במצלמה, פיתח מבט פרטי על העולם. לא פעם נהג לרדת לשטח שמאחורי הישיבה ולעבוד על הטכניקה שלו. ב־7 באוקטובר נהרג בטנק עם עוד חייל. זה קרה רק שבוע לאחר שסיים את קורס ההכשרה בשיזפון. השאיר הורים ושישה אחים ואחיות. "לו הייתי צריך לבחור את הלוחם האולטימטיבי, זה לא היה הוא", סיפר לי נווה צביאלי, חברו לישיבה ומפקדו בשיזפון. הוא מתאר בחור מאוד שקט, מאוד מאופק, מאוד קשוב לעצמו. לא מחפש שיאים מהסוג המיליטנטי. "אבל זה מה שהיה יפה בו", חיוך עצוב מתפשט על פני צביאלי, "אלה אנשים שהלחימה אינה טבועה בהם, אבל כשזה נוגע לביתם ולאמונתם, הם הלוחמים הכי טובים". קבוצת הוואטסאפ שפתחו לזכרו החברים הוצפה במבחר ציטוטיו. הנה אחד כפי ששיגר הבחור שחר שפיגל לחוברת הזיכרון "מילתא": "ואז הסתכלתי סביבי ופתאום רואים גאולה בכל אבן, בכל עץ, בכל דשא סינטטי ובכל גרפיטי בעמדה. זאת גאולה כל כך נפלאה שאי אפשר לתפוס בכלל, הנביאים שניבאו עליה, לא ידעו מה הם מנבאים וכמה יפה זה ייראה וירגיש במציאות".
ובישיבה, במוצאי שמחת תורה, הצטרף הרב עיטם לסיור הראשון שהקימו התושבים. הסיור נועד לאבטח את ירוחם ממחבלים אפשריים שאולי חדרו לעומק הנגב. במקביל חיפש תאג"ד (מרכז איסוף נפגעים גדודי) חסר חובשים שיתגייס אליו כחובש קרבי. לבסוף הבין שבעת הזאת מקומו בישיבה, ושימש חובש כונן של כיתת הכוננות בשבועות הראשונים. המצב בישיבה היה עגום ותפעולה כמעט בלתי אפשרי. שלושה רבנים, מורים לתלמוד, מנהל הישיבה, עוזרו והמנהלן נקראו להתייצב. המטבח הושבת, כי מנהלת המטבח פונתה מביתה בקיבוץ גבולות. בתה, הגר ברודץ, עם שלושת ילדיה, נחטפו מכפר עזה (ושוחררו בעסקה מול חמאס) ובעלה, איש כיתת הכוננות, נפצע. מי שנותר בישיבה רצה רק לנעוץ מבט בנייד ולקרוא הודעות.
את מושבי בית המדרש חבשו בעיקר תלמידי השיעור השני שמאחוריהם שנה בישיבה, ותלמידי השיעור הראשון שעשו בה חודש. "עוד לא היינו הרבנים שלהם, עוד לא נתנו בנו אמון", מתוודה הרב וולפסון. הם הגיעו מ־30 כיתות י"ב ברחבי הארץ. פה נדרשו להיטמע בתוכנית תובענית מ־6:45 בבוקר עד אחרי 23:00, לגייס משמעת עצמית איתנה, לאזור המון כוח כדי להפוך משמיניסט לתלמיד ישיבה שקדן, לאחד מחבורה מגובשת. בישיבה לא ויתרו. לא הניחו לשכול להיות מכת מוות. אחרי שלושה שבועות פעל בית המדרש במלוא עוצמתו.
הפנים הופנו גם אל המגויסים. מהימים הראשונים התחילו לבדוק היכן הם משרתים, למפות אותם "ולצאת אליהם למסעות חיזוק".
מה אמרת להם?
הרב עיטם: "שהם עושים את הדבר הכי חשוב בעולם, שנקלעו לאחד הרגעים הקריטיים בתולדות מדינת ישראל, שבהסתכנותם הם מצווים חיים לאחרים. בעצם זה שאתה מסתכל למישהו בעיניים, אוהב אותו, מעריך אותו ואת עשייתו, אתה נותן לו כוח".
המפקדים שיתפו פעולה עם המבקרים. כשנוצר חלון, היו אומרים לחייליהם: "זה הזמן שלכם 'ביינישים' (בני ישיבות - מ"ח), אנחנו יודעים שמה שמחזיק אתכם זה הרוח".
באחת הפעמים ביקר הרב וולפסון בשיזפון פלוגת תלמידים שגיוסה הוקדם בחמישה חודשים. הוא ישב איתם כ־100 מטר ממשטח הטנקים, "וכששמעתי את טרטור המנועים, הלב שלי התחיל להתרגש", סיפר לי. ברגע חזר להיות "טען". "אני רוצה לרוץ לטנק ולעלות עליו", גילה לתלמידיו המחוילים.
למה לא עשית את זה?
"הבנתי שיש לי אחריות אחרת. פה בישיבה אני במילואים 24/7 והקרב הוא על עולם התורה, על חיזוק הרוח. אנחנו מפעל חיוני, מגדלים שתילים רוחניים שזקוקים לנו בשלב קריטי של ההתפתחות. בכל המפגשים השאלה הראשונה של המגויסים הייתה: 'האם הישיבה מתפקדת?'. תשובתנו החיובית רק חיזקה אותם".
ואז התחילו הפשיטות לעומק הרצועה, "התמרון הקרקעי" בצה"לית.
כשהם בנמ"רים, בדרכם לקרב, עשו סבב של: "עם איזה פסוק/אמירה/קטע אני נכנס לעזה". הראשון בדירוג היה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני", ואחריו: "ויהי נעם השם אלוקינו עלינו", "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", "היה נא מצליח דרכי אשר אנוכי הולך", "מחה את זכר עמלק" ו"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
עדיאל רגב (23) שובץ לגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים 55. הוא גויס ב־7 באוקטובר ושוחרר רק בשלהי ינואר. "לא הייתי ממש בפנים", הוא מבקש לדייק. הכוח שלו טיהר בתים לשמירה על ציר לוגיסטי מדרום לח'אן יונס. כשעדיאל מספר, חלק ממנו עדיין שם. קולו רך אך מייצר תוכן עוצמתי. הוא יורה את מילותיו בקצב של בודדת, מניח פסקי זמן בין הרהור לדיבור.
מה התמונה שתמיד תיקח איתך מעזה?
"חושך".
חושך...
"כן, חושך".
מה עוד?
"ערפל, אי־ודאות, אתה לא יודע מאיפה מחבל יגיח, מפה, משם, אתה מפחד. שלא תירה על חיילים שלנו".
עדיאל מצייר תמונה סוריאליסטית: קבלת שבת תוך כדי מלחמה. הבית שבו התמקם היה חפ"ק מג"ד, או בכינויו הנודע "הבית שבו מתפללים". 20 איש, רובם ביינישים. באותו ערב שבת הצטרפו חיילים מפלוגות אחרות. "התכנסות כזאת נותנת קצת כוח".
יש אווירה של ערב שבת?
"יצרנו לנו אווירה של ערב שבת. על הכיריים שלנו בישלנו מאכלים של שבת, העמדנו 'טיש', הדלקנו נרות, עשינו קידוש".
ושבת המלכה מצליחה להשרות שלווה?
"קצת, אבל זה מתעתע, כל שנייה יכול לקרות משהו".
וזה קרה. באחת מקבלות השבת שרו חזק מאוד. הוא פחד ואמר לעצמו: "אם משהו יתרחש בחוץ, לא נשמע". כשהתחילו לאכול נרגע. ואז בדיוק נשמעו יריות, "ונהיה אירוע מאוד רציני שהשאיר שני הרוגים". והם הוקפצו אל החושך, "וכבר לא היה לנו ערב שבת".
רס"ל ינון פליישמן היה בוגר הישיבה. הוא גר בירושלים, לחם בשריון והיה אב לבן. פליישמן נהרג בהתהפכות טנק על ציר נסיעה בצפון תוך כדי גשם של פצצות מרגמה, שני אנשי מילואים נפצעו באורח קשה מאוד ובינוני. אחד מהם, הרב נערן אשחר, נפטר מפצעיו לאחר מכן. פליישמן נטמן בהר הרצל. "ינון ז"ל לא היה עלם חמודות כרבים מגיבורי הארץ הזאת", כתב בן דודו איתמר פליישמן ב"ישראל היום", "הוא מסר את נפשו בגיל 'מבוגר', בן 31 היה, גבר חמודות, איש ספר ומחשבה, מחנך אהוב, נפש משכילה ורחבת אופקים".
לאחר שבועיים של לחימה יצא מעזה צוותו של סמ"ר איתן דב רוזנצוויג (21) מאלון שבות. היומיים שנדרשו לטיפול בנמ"ר גם אפשרו לאנשים לעשות לעצמם טיפול ראש. הם ביטאו את תחושותיהם, שאלו את עצמם איך ייראו חייהם. כמה התעקשו על מבט חיובי. האמינו בכל לבם שיוכלו למהמורות העת הזאת. איתן גרס שאין להתעלם גם מהקשיים. יש לדבר עליהם. לחוות אותם. האם הרגיש שהוא עומד לחוות את הרע מכל?
באותו יום נמהר ישי אילוז, שהוקפץ מחופשת שחרור, היה לצדו. אנחנו יושבים בכיתה חפה מהסחות דעת. קירות עירומים, כיסאות פלסטיק לבנים, ארונית עם כמה ספרי קודש. מהחלון ניבטות אלינו קרחות המדבר. צינת הנגב מסתננת. אילוז בן 21 וגר בנוף איילון שליד קיבוץ שעלבים. איש חרישי שעיניו עצובות. שמאלו מצולקת מרסיסים והיא נתונה במנשא. את איתן הכיר בשיעור א'. יחד בישיבה, יחד במחלקה.
"קיבלנו משימה לסרוק פרדס, הייתי שני מטר ממנו ופתאום צעק שהוא נפצע, וצעק שהוא לא נושם, ואז הוא נפל. רצתי אליו, ראיתי שנפצע בצד ימין. בשטח לא היה מה לעשות איתו, פינינו אותו כמה שיותר מהר לנמ"ר".
ניסיתם להחיות אותו?
"לא היה איך, היה איתנו רק חובש".
כעבור חצי שעה הודיעו להם שאיתן הלך לעולמו. זה קרה יומיים לפני הפסקת האש.
מה עובר לך בראש?
"המוות מנער אותך, אתה חוטף חתיכת מכה, אבל אתה אוסף את עצמך, אומר לעצמך: 'הכי נכון זה להמשיך במשימה, עם כל הקושי, עם כל הכאב הנורא'".
בהפסקת האש פרש להתרעננות של 72 שעות ושב לעזה. באחת השבתות יצאו להתקפה, כבשו בית, ומחלקתו נשארה לשמור עליו. הוא נותר לבד בעמדה וחטף RPG, רסיסים חדרו לידו והוא פונה לבילינסון, "שם סיימתי את הלחימה שלי".
ליקיר ידידיה שינקולבסקי (21) ממגדל עוז היה חיוך מלחי אל לחי. כבר בתיכון נחשב למתמיד גדול. בארוחת הבוקר נהג ללמוד עם חברים פרק בתנ"ך. גם בעבודת כפיים לא בחל. כשפעם חזרו לישיבה מחופשת שבת שאל אותו חברו איתי מקסימוב אם היה בתורנות חליבה בקיבוצו.
"האמת שהייתי", ענה יקיר וחייך כהרגלו. בחום ובקור היה משכים לעבודתו ברפת. גם לישיבה הביא ניחוחות רגבים רעננים. בוויכוחים כלכליים ומדיניים בחדר האוכל ייצג תמיד את הקיבוצים. בשיעורי עיון ובעונג שבת הפגין חשיבה מקורית. לפני הגיוס עודד את חבריו ללכת דווקא לשריון. כמה השתכנעו. היה מצטיין פלוגתי ודרכו נסללה לקורס מפקדי טנקים. למעשה כבר יצא, אך התברר שהייתה בעיה בהקצאות. בהוראת המ"פ נאלץ לחזור.
"יקיר היה מבואס אך המשיך להיות חייל טוב ולתת הכל מהלב". לרגל יום הולדתו חברו כתב לכבודו חמשיר:
"את פינת הקפה מנהל ביד רמה
וחליבה בקיבוץ עושה בעוצמה
תמיד הוא מאושר – בפרט ליד משניות
וחבר שיעזור לפתור את כל הבעיות
מזל טוב יקיר".
ימים ספורים לפני חנוכה נפל סמל יקיר שינקלובסקי בשג'אעייה. באותו קרב, באותו מקום, נהרג איתן פיש (23) מפדואל. סרן פיש חילץ בטנק שלו עשרות חיילים פצועים של גולני. בנפשו של יוסף גוטליב נצרב היום שבו הצטרף איתן לשורה שלו בבית המדרש. הוא התיישב שני כיסאות מימינו ושקע בספר "ונהר יוצא מעדן" של הרב אוריאל עיטם. החברות בין איתן ליוסף התהדקה באולם הכדורסל ורשמה שיא כשהיו לחברותא.
יוסף משיעור א' לא ידע את נפשו. תלמיד מוצלח כאיתן משיעור ד' שמח ללמוד איתו. "ועתה איך מדברים על אדם עם כזאת עוצמת חיים בלשון עבר?", שואל יוסף מעל דפי "מילתא". "ביומיום אני מנסה לדבר איתך, אני מנסה לשתף אותך בכל ההתמודדויות שלי מאז שמחת תורה. בכל פעם שאני מתלבט, אני חושב לשאול אותך, ואז מבין שאני צריך לנסות לחשוב לבד. אני חושב עליך בוקר, צהריים וערב, אני לא מפסיק לדבר עליך, כל החברים שלי ביחידה כבר שמעו עליך. אין דבר שלא הייתי עושה בשביל עוד יום אחד איתך. אני שומע הקלטות שלך בצ'אט בוואטסאפ כדי להיזכר בקולך, להרגיש שאתה עדיין מדבר איתי. בתחילת המלחמה פחדתי עליך, ידעתי שתסתער ראשון ותוביל, אבל ידעתי שאתה גם הכי חזק, הכי חכם והכי מוכשר ושאין סיכוי שמישהו יצליח לפגוע בך. בדרך הקשה הבנתי שהקלישאה אמיתית, ה' באמת לוקח אליו את הטובים".
רס"ם גדעון אילני (35) חי בעשהאל והיה אב לשישה, עובדה שיכלה לפטור אותו משירות מילואים. היה דוקטורנט בפיזיקה. מחקרו עסק בצבירי גלקסיות ונחשב לתחום פורץ דרך. ב־8 באוקטובר עמד להתייצב לראיון עבודה בתעשייה ביטחונית מובילה. גדעון אילני העדיף את צה"ל. כבר ביום שבו פרצה המלחמה התנדב לחיל הרגלים. כעבור חודשיים נפל בקרב. "הוא היה בחור מתוק", ספד לו אחיו נדב. "הצעיר משישה אחים, פשוט, צנוע ותמיד מחייך".
רס"ם אלישע לוינשטרן מחריש (38), נפל שלושה ימים לאחר גדעון אילני. כמוהו היה גם הוא אב לשישה, כמוהו גם הוא החליט להתנדב. לוינשטרן נהרג מטיל נ"ט שנורה אל הטנק שלו. חייל שהיה עמו נפצע באורח קשה. אלישע לוינשטרן שמר על קשר חי עם הישיבה. כל שנה נהג להגיע עם משפחתו בראש השנה ובפורים "כדי להיטען", כהגדרתו. בישיבה ספדו לו: "האור שלך מאיר ועדיין זוהר במלוא פשטותו ויפעתו בתוכנו".
"אפרים היקר, אני לא מאמין שאני כותב דברים לזכרך", קונן ישי אילוז, חברו הטוב של אפרים יכמן. סמ"ר יכמן (21), לוחם גבעתי מנווה דניאל, נפל בצפון רצועת עזה. בהתחלה לא שובץ ללחימה והוא הפך שמיים וארץ. "עשה הכל, אבל הכל, כדי להיכנס לעזה", סיפר אילוז. עד המג"ד הגיע. לבסוף זכה בהיתר חייו. אפרים יכמן נחשב לדגם נדיר של ספרא וסייפא. אף שלא היה מבעלי הגוף במחלקה, קיבל את ה"נגב", הפק"ל הכי קשה. האמת שחבריו לא הופתעו. לכל היה ברור שגופו חסון ונפשו איתנה. כשנשאל פעם אם אינו פוחד מאתגרים, השיב: "אני אוהב לאתגר את עצמי". בתור לחדר האוכל או ליד מיטתו - תמיד עמד כשהגמרא פתוחה לפניו. לומד. משנן. בערימה בבית המדרש שמור ספר המהר"ל שממנו למד בחברותא. לכל התפילות וסעודות שבת התייצב כשדבר תורה בפיו. "היית האדם הכי טהור שהכרתי, הבן יקיר לי אפרים, אני כבר מתגעגע, לא אשכח אותך לעולם".
רס"ל (במיל') זיו חן (27) מכפר סבא, הנופל התשיעי, גר בירוחם. היה המבוגר מבין התלמידים. אני מביט בתמונתו ורואה עיניים חולמניות ופנים זורחות. הוא נחשב לעילוי ובגיל 18 התחיל ללמד בישיבה. מטען במבנה ממולכד בדרום הרצועה לא הותיר לו סיכוי. זיו חן נהרג עם מפקד הגדוד והמ"פ. חמישה ימים קודם שעמד לחגוג שנה לנישואיו, כשבועיים לאחר שסיפר למשפחתו שהוא מצפה לילד ראשון.
"רציתי לתת לכם קצת מהזיו שלנו", כתבה לי אלמנתו הלל, "קשה לי לנסות להגדיר את האוצר שזכיתי לחיות איתו, אז אכתוב ממה שעולה לי בלב וממה שזיו חי והאמין בו במיוחד בתקופה המאתגרת הזאת".
הוא היה איש של חברים. הלל לא חדלה לשמוע אנשים שלדעתם היה החבר הכי טוב שלהם. האדם להתייעץ איתו, לשתף אותו וגם לצאת איתו לזמן איכות. ראה כל אחד ואחת באהבה, בחוכמת חיים, בכבוד. ידע, למשל, את השמות המלאים של כולם וגם של אִמותיהם והקפיד להתפלל על כל אחד למה שהוא זקוק לו. לאחר שנפל, חיפשה ולא מצאה את רשימת שמותיהם. "הוא פשוט רשם אותם על לבו והתפלל. לזיו הייתה אמונה חזקה שהמציאות הולכת למקום טוב. גם ברמה האישית והזוגית זיו שלי חי ככה. תמיד באמון ואמונה שאנחנו מתקדמים. גם במילואים עכשיו בחר לתת את כל כולו למשימה. אמר שאנחנו עושים את המשימה הכי חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. בשילוב מיוחד של רוך ונחישות, זיו הקפיד לומר שאנחנו לא צריכים להתנצל על מי ומה שאנחנו ועל המאבק שלנו נגד הרשע. הראה לנו שכל העולם מסתכל עלינו בזכוכית מגדלת והסביר שזה כי אנחנו עם סגולה, שאנחנו כאן כדי להאיר לעולם. יש עוד הרבה מה לומר, וזה מעט־מעט מהזכות העצומה שזכינו ומהכאב הגדול והאינסופי בחסרונו של החצי השני שלי, זיו שלנו תמיד אמר על גיבורי החיל שמסרו את נפשם: 'לא נופלים על הארץ, אלא מתעלים עליה'".
בלווייתו עמדה מעל קברו והצדיעה לו, כשהיא עונדת את הפץ' שהיה על האפוד שלו כשנפל. הפץ' נפל, והמוצא הישר מתבקש לטלפן להדר, ־6616290 - 055.
"איבדנו את עמוד התווך של בית המדרש", ספד לו ראש הישיבה חיים וולפסון, "זיו כשמו כן הוא - היה כולו אור, איש אוהב ואהוב. הדבק של כולם. גם של החבורה שלו וגם של הישיבה כולה. הוא חיבר בין הצעירים למבוגרים, בין התלמידים לרבנים. דבק בתורה על כל רבדיה, בלימוד, בתפילה, בעבודת השם".
שאלת פעם את בורא עולם למה דווקא פה? למה הכה כל כך חזק בישיבה שלך?
"אני מוצא את עצמי מסתכל למעלה ושואל את הקדוש ברוך הוא: 'מה נסגר? מה קורה פה? איך זה יכול להיות?', שואל אותו על פלוני: 'איך זה שנתת דבר כזה מדהים ואתה לוקח אותו אחרי כל כך מעט שנים? לא חבל?'".
אתה שומע תשובה?
"ממש לא. ולא בטוח שאני צריך לשמוע תשובה, אבל יש לי למי להפנות את השאלה".
הרב אוריאל עיטם, שותפו של וולפסון להנהגת הישיבה, מסביר שיש שאלות שאין יוזמים. הן עולות מעצמן. "איך זה יכול להיות שהאדם הזה לא יהיה פה יותר? אבל אנחנו משתפים גם בתודה הגדולה. מעל 30 שנה אנחנו פה, ובחורים לחמו ביחידות הכי קרביות, ולא היה לנו אף לא חלל אחד. כמו שידענו אז לא להתחשבן, אנחנו לא מתחשבנים עכשיו".
איך לא?
"אנחנו יודעים שעם ישראל חייב עתה לתת את כל הכוחות בקרב על קיומו. ברוך השם שהעם שלנו מצא את הכוחות".
ומה עם הכאב?
"יש לי כאב גדול שפה זה הכה כל כך חזק. 'אנא בכוח' הוא פיוט שמסתיים במילים: 'שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות'. תעלומה תהיה לי כל הזמן על כל אחד מהם. כל חיי אסתובב עם תעלומה: 'למה הוא?', 'למה דווקא הפרח הזה?'. כל אחד מהתשעה האלה יהיה צרוב בי לעד, והשאלה זועקת".
חיים וולפסון: "יש זעקה, אבל אני הולך איתה בלב".
אתה זועק בשקט...
"לגמרי. אבל זאת לא זעקה 'למה מפה ולא אצל מישהו אחר'. האירוע שקורה פה פתח אותנו למה שמרגישים עכשיו גם במקומות אחרים בעם ישראל. כשאני רואה שם של הרוג שאין לי קשר אליו, אני יודע שקיים מעגל אנשים שחווה את הכאב שאנחנו חווינו פה".
שלא אטעה, הם מזהירים אותי. אני רואה ישיבה בשגרה אבל זה רק כאילו. המצב שונה לגמרי. קשה לצלול כשכל הרוג מוריד את מפלס החמצן במכלים. איך לומדים כשתמונות התשעה ברקע? כשחולפים לידן מי יודע כמה פעמים ביום? "אבל אנחנו כל הזמן קמים", הסביר הרב אוריאל, "אנחנו חוטפים ואנחנו נושמים עמוק ואנחנו כואבים, ולפעמים יום שלם שלא מדברים ולמחרת קמים ואחד מקים את השני, ואם תבחן את התקופה לכל אורכה, תראה שבית המדרש חי".
הרב חיים: "להבדיל אלף הבדלות, זה כמו גרף של שוק ההון. לפעמים אתה מזהה בו נפילות, וכשאנחנו נופלים אנחנו יודעים לכאוב. אנחנו יודעים לבכות, אבל המגמה כל הזמן בעלייה. התקופה הזאת מרוממת אותנו".
בשובו מלוויית איתן רוזנצוויג - כמו בשובו מלוויות אחרות - היה הרב חיים בתהומות. כדי להתחזק ביקש את עזרת האדמו"ר מפיאסצנה, שנרצח בשואה. פתח את פרשת אותו השבוע, ויישב, ב"אש קודש", שבה מצטט האדמו"ר (שמו המלא: קלונימוס קלמיש שפירא - מ"ח): "והנה אנחנו מאלמים אלומות בתוך השדה וקמה אלומתי וגם ניצבה". אלומה במקרה הזה, פירש לעצמו, רומזת על אילמות. יש מציאויות נעדרות מילים, כמו זו שעם ישראל עובר בה. נחתה עלינו רשעות שאין מילים לתארה. ככזאת דינה לעבור מן העולם.
כוח רב שואבים הרבנים מהמשפחות השכולות. מחוסנן, מיכולתן לעמוד. אם זה רצוי להורים, הם נוהגים להגיע שעה־שעתיים לפני הלוויה. את תקופתו האחרונה עבר יקירם בישיבה, והם מבקשים להציץ לתוכה. "אנחנו מציידים אותם בעוד מבט, בעוד תמונה שתהיה איתם על שפת הקבר", מסנן הרב אוריאל, "אנחנו באים לחזק, והמשפטים שלהם מחזקים אותנו".
משפטים כמו מה?
"משפטים שנותנים לך להרגיש כמה משמעותי אתה לאחרים. הם מקור לכוח ואני נושם אותם לעומק, זאת אנרגיה של חיים, אנרגיה שנמצאת שם בתוך העטיפה המאוד כואבת הזאת. עם הזמן אנחנו הופכים למשפחה".
בערב שבת שבו זיו חן נפל, נשמעה דפיקה על דלת ביתו של הרב חיים. בפתח עמד שליח שעשה סבב אצל כל הצוות וחילק עוגות ומכתבים מאת משפחת איתן פיש ז"ל. "התחלתי לבכות. לא דמעות של עצב אלא של התרגשות. פתאום חשתי שרקמה אחת עוטפת אותנו", הוא מספר.
הם גאים מאוד במי שעברו בישיבה ועשו קריירה בצה"ל. הנה הרב מאיר כהנא, מועמד הציונות הדתית לרבנות. סא"ל צנחנים, שירת במילואים מ־7 באוקטובר ועד לפני כמה שבועות. שנים רבות היה בצוות הישיבה. סמג"ד 890 של הצנחנים, נריה לנדאו, הוא בוגר הישיבה. "מתכתב איתנו, בא לבקר כשהוא יכול, קשור בלבו אלינו".
אתם מכוונים לכך שמהישיבה ייצאו לא רק תלמידי חכמים אלא גם קציני צה"ל?
הרב חיים: "אני מרגיש שלישיבה אין התפקיד להוציא קצינים, אבל אם לא ייצאו מפה קצינים - נכשלנו".
התשובה דורשת הסבר.
"תפקיד הישיבה להפגיש את מי שמגיעים לכאן עם עולם התורה. שידחף אותם קדימה, שיגדיל את שאפתנותם הרוחנית. הישיבות אמורות לקחת אחריות על עולם התורה, תורת הציבור הדתי־לאומי מדגישה שותפות עם המדינה ואחריות לעם ישראל שגדלה מתוך לימוד תורה. האנשים שומעים את הקול הזה והוא ממריץ אותם לעשייה משמעותית בצבא. אם כאן לא ייפתח הכיוון הזה למי שמתאימים לכך, כנראה שעשיתי משהו לא נכון. ואני רוצה שאנשים שנושמים פה את אוויר הפסגות וצוללים לעומקיה של תורה, ייצאו ויגיעו לצה"ל".
ומה קורה כשאתה נוכח שבחור מאוד מוכשר ראוי להמשיך לצמוח בישיבה וגם מסוגל להיות קצין מעולה. מה תייעץ לו?
"שאלה טובה, אדבר איתו, תלוי לפי כל בחור".
תכוון אותו?
"אחשוב מה מתאים לו יותר אבל אנסה לחדד את האחריות שלו לפה. את האחריות לצבא קל להם יותר להרגיש. הצבא הוא עולם פרקטי, מיידי, כבר ברגעים הראשונים השפעתך מאוד ניכרת. בישיבה יש משהו שדורש המון סבלנות, המון אורך רוח".
הרב אוריאל: "ריצה למרחקים ארוכים".
הרב חיים: "פה הוא מתעסק בעולם יותר מופשט ופחות מדיד, שלוקח זמן רב להרגיש את הממשות שלו. ובכלל צריך להבין שגם העולם הזה של בית המדרש חי מאנשים שנותנים את לבם. אם לא יהיו פה מי שמדליקים את האש, זה לא יעבוד".
ערוץ שיחתנו עובר מאליו לסוגיית גיוס חרדים. הם מסכימים שיש בעיה. חלק גדל והולך מהעם לומד תורה - דבר שהם מוקירים כמובן - אך אין הוא שותף לעול. "אבל הבעיה לא תוכל להיפתר בכפייה", הם פוסקים. בחברה החרדית יש היגיון פנימי. בלי לכבד אותו, בלי להבין מה האתגרים שם, "לא נגיע למקום טוב".
הם גורסים שהמערכה הציבורית, עם כל הסטיגמות, עם כל המתקפות הלשוניות רק תעצים את האנטי. היא לא תוביל לגיוס, אולי לכלא, "כולנו צריכים מידה של איפוק".
ולאן מוליכים את הזעם?
הרב חיים: "בשנה האחרונה הזעם הוביל אותנו למקומות רעים. ברפורמה השמאל זעם, הימין זעם, עכשיו זועמים על החרדים. זעם הוא אנרגיה הורסת. אנחנו מדינה שצריכה ללכת לטיפול, ללמוד איך לשלוט בכעסים".
אבל איך לא לכעוס כשהמוות מכה רק בצד אחד, כשבמגזר אחד לומדים ונשארים בחיים ואתם פה איבדתם תשעה?
"אתה צודק. כואב לי לראות מה שקורה. אותנו חלק מעולם המכינות תוקף בטענה ש'ההסדר' לא נרתם דיו. לפי התמונות שראיתם פה על הקיר זה לא בדיוק כך. אז אני מבין מה מרגיש הצד ההוא כשתוקפים אותו שאינו עושה מספיק".
הגיעו אליכם הדי המערכון ב"ארץ נהדרת"?
הרב חיים: "היו הרבה מערכונים טובים ב'ארץ נהדרת', על איזה אתה מדבר?".
אני מספר על קצין וקצינה שמקישים על דלת בבני ברק. החרדי שפותח חושב שבאו לגייסו ומודיע שבחיים לא. האיש נרגע כשהוא מבין שחלה טעות, שהצליח לברוח מבשורה. לא אותו מחפשים אלא משפחה שאיבדה את יקירה. "אתפלל למענו", הוא קורא אחרי צמד הקצינים היורד במדרגות.
"אני מבין את הכאב של מי שיצר את המערכון, גם אני חש אותו", אומר לי הרב חיים, "גם אני חושב שלא תקין המצב ששני שלישים מהמדינה חרדים מהנקישה בדלת, ושליש לא. אני שומע את הזעקה, אך בפועל אין היא תורמת דבר. מי שעשה את המערכון צריך לשאול את עצמו: 'האם אחריו עם ישראל הגיע למקום טוב יותר?'. לדעתי לא. בסוף זה תרם להרחקה, לא לקירוב".
בשנה שחלפה ניסו לעבוד על חיבורים. הקימו מספר קבוצת דיון. גם עם טייסים יוצאי הטייסת שממנה שוגר מכתב הסרבנות. "צריך לעשות מאמץ בלתי נלאה לאחד, לכוון את השיח למקום כמה שיותר מחבר", אמר לי הרב עיטם, "זה נדרש גם מכם, אתם בתקשורת סוג של חזית".
חזרנו לדבר על החזית. "הרמב"ם אמר שאין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהיא קודמת אף לפרנסת עניים", הזכרתי, "האם היא קודמת גם להכחדת חמאס?".
"לא רק הרמב"ם", הרחיב הרב חיים, "זאת סוגיית גמרא שלמדנו השנה, שקובעת שפדיון שבויים קודם לכל המצוות האחרות כמעט. היא מורכבת מאוד. אתה שואל מבחינה ציבורית או אנושית?".
אני שואל מבחינתכם.
"מצד אחד אנחנו מרגישים שאסור להסיר מהדעת את כאב משפחות החטופים, לא יכול לתאר לעצמי יום בחייה של משפחה כזאת". בישיבה ראו מקרוב מה זה עשה למשפחתה של מנהלת המטבח. חוו איתה את הצער, את חוסר האונים. "נוצרה סיטואציה שצריך להכריע במשהו שהוא על גבול הבלתי אפשרי".
כלומר...
"למדנו בשמחת תורה מה גודל האתגר הלאומי שעומד לפנינו אם לא נכריע את חמאס. לכן איני יכול להזדהות עם אמירה שהמטרה הבלעדית של המבצע הזה היא להחזיר את החטופים".
למה?
"אני מרגיש שזה באמת יפתור את כאב המשפחות אבל עלול לגרום למדינת ישראל לקרוס. אני חושב שישראל צריכה לחתור בצורה המרבית להכרעת חמאס ולא לוותר לרגע על האפשרויות להחזרת החטופים".
גישה כזאת חורצת בעצם את גורל החטופים.
הרב אוריאל: "מצד אחד פדיון שבויים היא מצווה גדולה, מצד שני מוסיפה ההלכה: 'אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון עולם - שלא יהיה האויבים רודפין אחריהם לשבותם'".
הסבר בבקשה.
"אתה עלול ליצור מצב שמביא סחטנות שמאיימת עליך. המסורת שהעלתה על נס פדיון שבויים הזהירה שלא לטעות טעויות שנשלם עליהן מחירים מעבר לכל היגיון. סנוואר, למשל, הוא משוחרר מעסקה קודמת. אני לא אומר שבגלל זה ההכרעה חד־משמעית נגד עסקה. אבל שחרורו הוא משהו שלא ייתכן שלא נביא בחשבון. לכן אין לשכוח לרגע את שיקולי משפחות החטופים ולא את הרמת המבט לפרספקטיבה עוד יותר רחבה: טובת כלל המדינה. עם כל החומרים האלה יש לקבל הכרעות קשות".
כשהתבשלה עסקת החטופים מול חמאס, הסביר לתלמידיו שהמציאות בלתי אפשרית: בלי ללחוץ על חמאס אין סיכוי שייתנו משהו, אבל אם תלחץ עליו עד המילימטר האחרון, כהגדרתו, יהיה לגמרי מיואש ותחסר לו סיבה ללכת לעסקה. "צריך את האיזון העדין־עדין הזה", אומר הרב אוריאל, "בין ללחוץ בכל הכוח לבין לזהות את הרגע שהם קצת נשברים אך לא התייאשו, ולפרוץ לעסקה".
נשמע לי תיאורטי הניתוח הזה. סנוואר לא ישחרר את אחרון החטופים בלי שחייל אחרון של צה"ל יעזוב את הרצועה.
הרב חיים: "יצטרכו לקבל הכרעות לא פשוטות. לא ייתכן שבגלל שיש כאן שאלות קשות מאוד ואנשים משלמים עליהן מחיר כבד, ייאסר לשאול אותן. האם אדם שאומר שיש להמשיך במלחמה מתעלם מזעקת החטופים? אני שומע את זעקתם אבל גם את זעקת החטופים העתידיים. האם אני רשאי להתעלם ממנה? מנהיגות לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממחירים. בשביל מנהיג, החטוף הבא הוא כמו החטוף הזה. הוא צריך להרגיש את הכאב גם על החטופים הבאים. כולם בניו".
ככל שמכניסים לתמונה את הממד הכללי, הם אומרים, זה שרואה לרוחב, השאלה מתקשה והולכת. "הפוסקים אומרים שבידי הממשלה התמונה הרחבה לקבל החלטה", קובע הרב חיים.
ואתה מאמין שהממשלה הזאת באמת מסוגלת לראות את התמונה הרחבה?
"יש לי אמון במקבלי ההחלטות. נכון שיש הרבה רעשי רקע. אני משתדל להתעלם מהם, הם כרגע לא תורמים. אני קטונתי מלהכריע בדבר הזה, כי אין לי התמונה ואני לא במקום של ההנהגה".
הרב אוריאל: "העובדה שבקבינט נכנסים לחדר אחד אנשים שעמדותיהם קוטביות אבל הם חייבים להקשיב זה לזה ואז להכריע, היא כמעט נס. זה דבר קריטי, ואני משתדל להתייחס בהמון הערכה להחלטות שמתקבלות שם".
הקדוש ברוך הוא עדיין אוהב את הארץ הזאת?
"גילינו שאנחנו אוהבים את הארץ הזאת, שישראל אוהבים זה את זה. חטפנו מכה מאוד כואבת, אבל אני מאמין שעם ישראל יצמח ממנה".
מול כל החורבן הוא רואה ירוק עד. "וכמו שבן־גוריון אמר, 'גם הנגב עוד יהיה פורח'".
"כאשר ייסר איש את בנו השם אלוהיך מייסרך", מצטט הרב חיים מדברים ח, ה. לאורך ההיסטוריה יש לישראל מערכת אמון ארוכה עם בורא עולם. יש קינה בט' באב שהיא מעין שיח בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. עם ישראל טוען והוא משיב. בימים שהוא דחוס תלונות, מדמיין חיים וולפסון שיחה עם בוראו. "מה עשית לנו?", הוא קורא אליו. "ואתם הייתם מאה אחוז?", הוא שומע מלמעלה, "שנה שלמה לא רבתם כמו ילדים קטנים?".
אתה לא מצדיק את המכה שניחתה על הארץ הזאת...
"אני בהחלט לא מצדיק. אני מזועזע מאונס נשים, מעריפת ראשים ומשריפת תינוקות, אבל יש פעמים שהקב"ה מנהל את ההיסטוריה והוא מוליד אותנו. בלידה יש המון דם אבל בסוף בוקע תינוק".
"בשמחת תורה עברו על הארץ הזאת כמה שעות שואה. אבל ישראל גילו שהם רחוקים מהמקום שנמצאו בו לפני אלפיים שנה. אחווה ומסירות הנפש צצו. "גילינו הרבה 'רועי קליינים' שקופצים על רימונים (רס"ן רועי קליין ז"ל נהרג במלחמת לבנון השנייה כשזינק על רימון כדי להציל את חייליו - מ"ח). צה"ל עושה ברצועה תמרון מזהיר שעוד ילמדו באקדמיות הצבאיות. הניצחון מושג לאט".
הנה אבחון מאושש שמצא אצל רבי נחום מצ'רנוביל, מגדולי החסידות: כשרוצים לזרוק משהו למעלה, תנועת היד מתחילה מלמטה, כמו בהטלת כידון, כשהיד זזה אחורה כדי לצבור תנופה. "כשישראל למטה", משווה הרב חיים, "זה השלב שבו הקב"ה מותח את הקפיץ כדי להעלות אותו. עכשיו אנחנו בשלב המתיחה ומתחילים לראות את העלייה".