יום הראשון של חול המועד סוכות פגש הרב תמיר גרנות, יו"ר ישיבת ההסדר “אורות שאול" בתל אביב, את בנו סרן אמתי צבי גרנות (24), מפקד צוות בגדוד 75 שבעוצבת “סער מגולן". “נפגשנו במסיבת האירוסין שלו והיה מאוד שמח, ושלושה ימים לפני ה־7 באוקטובר הוא חזר לצבא", מספר הרב. “לא העליתי בדעתי שזו תהיה הפגישה האחרונה. ב־14 באוקטובר, בעיצומה של המלחמה, שוחחנו בטלפון ובעיקר הוא דיבר על כך שהחתונה שלו לא מתקדמת כי הוא בתוך לחימה באזור שתולה, אבל אשתי, אביבית, אמרה לו שהוא לא צריך לדאוג אלא יכול להתחתן לפני המועד, מבלי לארגן יותר מדי, יש כלה, יש אותי כרב וזהו. בבוקר של ה־15 באוקטובר הוא דיבר עם ארוסתו רוני והחליט שלא לחכות עד שהוא ישתחרר, וחמש שעות אחר כך הוא נכנס לקרב בעקבות ניסיון חדירה של חוליות מחבלים למושב שתולה, ובפעם השלישית שהם ניסו לחדור, רגע לפני שהוא ירד מהעמדה – טיל של חיזבאללה השיג אותו והרג אותו במקום".
חודשיים וחצי אחרי ששאולי גרינגליק ז"ל נפל בקרב, משפחתו תשתתף במרתון י-ם
נלחם מאז ה-7 באוקטובר ושולח מסר: "עם ישראל צריך ללכת בראש מורם"
מה הדבר העיקרי שהוא לימד אותך?
“הוא לימד אותי שאדם יכול לחיות עם אמת פנימית מדויקת ולא לזוז ממנה גם מבחינת המידות, המצפון והערכים מבלי לצעוק את זה אף פעם, מבלי לתבוע ממישהו כלום, אלא לעשות את זה באופן הכי עדין וזה יוצר רושם גדול אצל הסביבה ואצל אנשים רחוקים, וזה הדבר הכי משכנע שיש בעולם. הוא היה מדויק לגבי הדברים שהוא האמין בהם, הוא לא היה מוכן לדבר דיבור שהוא לא מדויק או אמיתי או שפוגע במישהו. זו תכונה מפליאה שלו שאימצתי לעצמי".
“יש לעשות מעשה"
לשבעה, שהתקיימה בבית המשפחה בתל אביב, הגיעו לדברי הרב גרנות אנשים ממנעד רחב של הקשת הישראלית, את חלקם הכיר וחלקם לא: “תוך כדי השיחות נולדה ההבנה שאחרי השבעה אנחנו ניפגש וננסה להבין יחד לאן אנחנו הולכים. התחלנו לקיים פגישות בסלון הבית שלי ונפגשנו דתיים, חילונים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, תומכי הממשלה ומתנגדיה. שוחחנו על הכאבים שלנו ועל הדברים שמציקים לנו, ואחרי שבנינו אמון חשבנו שאנחנו יכולים לכתוב יחד מסמך, אמנה, שתהווה מפת דרכים חברתית ולאומית לאיך אנחנו ממשיכים הלאה בדרך של אחריות משותפת ולכידות, שותפות ואחריות, ומה אנחנו יכולים לעשות בשביל זה".
יוזמי “אמנת בראשית" הם כאמור הרב גרנות (54), אב שכול, דתי לאומי וראש ישיבה מוכרת, וחיים ילין, חילוני, קיבוצניק, לשעבר חבר כנסת ובעברו גם ראש המועצה האזורית אשכול. על גבי תחושת היחד שנתגלתה בחזית ובעורף במהלך מלחמת “חרבות ברזל" שמו לעצמם חותמי האמנה ומייסדיה לחדש את הרוח, החזון והברית בין חלקי העם ולהתחייב לתיקון של החברה הישראלית באמצעות ארבעה מרכיבים: שיח חדש, חידוש האמון בהנהגה, ממלכתיות והסכמה רחבה.
“זו הבנה משותפת של עשרות אנשים שהתכנסו יחד במעגלים שונים וכתבו וניסחו את האמנה שבהמשך תתרחב למעגלים רבים", מסביר הרב גרנות. “האמנה התחילה בהבנה שהייתה משותפת להרבה אנשים בנפרד ב־7 באוקטובר שלא ייתכן שמה שהיה הוא גם מה שיהיה, ושצריכים לעשות ריסטארט ולמרות או בגלל שחטפנו מכה איומה ב־7 באוקטובר, זו גם יכולה להיות הזדמנות אדירה לקום מחדש. אנחנו צריכים להבין שאנחנו זקוקים אחד לשני ויש לנו אויבים משותפים, דברים שאתה שוכח כשיש חברה מפולגת. יש לעשות מעשה ולא לסמוך רק על המצב בזמן מלחמה כי המלחמה תיגמר באיזשהו שלב אבל האחדות, הלכידות והאחווה צריכות להיות בסיס קבוע גם לשנים הבאות שאחרי המלחמה".
עד כמה אתה מאמין שהאמנה יכולה להניב פירות?
“אני בטוח שהיא תניב פירות כיוון שהלב של חלק גדול מהעם נמצא שם, משהו כמו 80%־70% רוצים שלא נחזור אחורה ומוכנים לוותר בשביל זה. עשינו סקרים שלפיהם אתה רואה שהאנשים רוצים ממשלה רחבה, רוצים הנהגה משותפת, מוכנים לוויתורים כדי שהדבר הזה יוכל לקרות, מבינים את המחיר הכבד ששילמנו על הפילוג ושצריך לעשות משהו בשביל זה. בוא לא נהיה תמימים, יש כוחות שמעדיפים שיהיה פילוג, אבל הרוב לא. זה לגיטימי שיש כוחות שמעדיפים פילוג, אבל לא טוב שהם יובילו. אם הכוחות האלה נשארים בשוליים זה בסדר גמור וזה מאתגר, אבל החלק המרכזי של עם ישראל, החלק הציוני והאחראי, צריך לשתף פעולה למרות שיש בתוכו מחלוקות, אבל המשותף הרבה יותר משמעותי מהרווח של כל צד בנפרד".
איך המלחמה השפיעה על היחסים בין דתיים לחילונים?
“בעולם הציוני־דתי יש שתי תובנות מרכזיות: המחשבה שאנחנו יכולים לנהל את המדינה רק עם הכוח שלנו היא לא נכונה, כדי לקדם את הערכים שלנו צריכים לעשות זאת במשותף עם כוחות שונים. תובנה נוספת היא שאין התפרקות אידיאולוגית בינינו ובין אנשים שאנחנו חולקים על דעותיהם כי במלחמה כולם הוכיחו שהם פטריוטים ושהמדינה חשובה להם. אצל החילונים אני רואה מקבילה, כלומר הבנה שההישענות התרבותית והאידיאולוגית על השמאל המערבי היא טעות, הוא לא באמת אוהב אותנו והוא לא יכול לספק לנו תשתית לקיום שלנו. יש הבנה של כולם, חילונים ודתיים, שצריכים זהות לאומית חזקה.
בעולם החרדי, ואני לא מתכוון להנהגה אלא למרכז החברתי שלו, נולדו המון ספקות ורגשות אשם, יש תחושה שצריכים לזוז ולתרום למה שקורה ואנשים לא יכולים להישאר אדישים, אבל יש גם המון חששות כי חרדי לא יודע איך יקבלו אותו אם יתגייס ואיך זה יאיים על המרקם החרדי שלו. לכן יש המון בלבול ותסכול בחברה החרדית עכשיו".
ואם בחרדים עסקינן, מה דעתך על סוגיית חוק הגיוס? לא חסכת ביקורת על התבטאותו של הרב יצחק יוסף.
“מה שקורה בחברה החרדית בעקבות המלחמה נותן הזדמנות לכך שיהיה שינוי, אבל זה לא מספיק כי ברמת ההנהגה החרדית אין שום תזוזה. המנהיגים העיקריים, הן בהנהגה האשכנזית והן בהנהגה הספרדית, לא מגלים אומץ לעשות שינוי ואצל הפוליטיקאים זה קשור גם בשימור של עמדות כוח. המנהיגות החרדית לא חזקה מספיק כמו בעבר, וגם הדנ"א של העולם החרדי שמרני וכל שינוי שזז מהתצורה הבסיסית של העולם הזה הוא בעייתי. השינוי צריך לבוא מבחוץ ולא מבפנים, כלומר אי אפשר לחכות שהעולם החרדי יעשה שינוי אלא המדינה צריכה לעשות מעשה".
איך?
"אני חושב שהמדינה צריכה לפעול לפי שלושה עקרונות: הראשון הוא שיש חובת גיוס כללית בסיסית לכולם וצריך לעשות זאת בלי סנקציות פליליות לעולם החרדי כי סנקציות כאלה נותנות לחרדים כוח. השני הוא שצריך לבוא לעולם החרדי ולומר לחרדים שמעריכים אותם ואת החברה החרדית ולכן, מתוך כבוד ללימוד התורה, המדינה תעביר חוק שנותן מעמד ללימוד התורה ולתקצוב שלו בתנאים שהמדינה תקבע. השלישי הוא יצירת מסגרות אמיתיות בצבא שמאפשרות למצטייני העולם החרדי להיות בצבא ולהיות חרדים.
לכן צה"ל יצטרך לקיים ויתורים ולמצוא פשרה. להושיט יד אמיתית ומכבדת לחרדים. מה שמדינת ישראל נותנת, הן באופן ישיר לישיבות והן באופן עקיף לאברכים, יהיה מבוסס על קיום חובת השירות הבסיסית. אם החרדים לא יקבלו זאת – הם יצטרכו להסתדר לבד. המדינה לא יכולה ולא צריכה לאפשר את הסטטוס הכלכלי הנוכחי של העולם החרדי כי יש חיילים ויש פצועים והמחשבה האידיאולוגית היא קודם לדאוג להם".
“ללכת בדרך של שותפות"
הרב גרנות מספר כי ב־7 באוקטובר, בוקר שמחת תורה, הוא התעורר במצב רוח עצוב עוד בטרם הגיעו האזעקות המבשרות על המתרחש: “קמתי עצוב בבוקר כי ידענו שבניגוד לכל שנה, השנה הישיבה שלנו בתל אביב לא תצא לרקוד עם ספרי התורה ברחובות העיר כי פחדנו שתהיינה מהומות כמו שהיה ביום כיפור האחרון ולפני כן, ולא רצינו לעורר מהומות, אז זה העציב אותי. ואז בשעה 06:30 בבוקר שמעתי יללות באוויר וחשבתי שאו שזו אזעקה או שאלו שדים ורוחות אז קיוויתי שאלו שדים ורוחות כי מה פתאום אזעקה בשבת בבוקר? בהתחלה לא הבנתי מה קרה, אבל מהר מאוד הגיעו לישיבה ידיעות וביקשנו מהתלמידים לפתוח את הפלאפונים ומהר מאוד הגיעו צווי 8. התפללנו מהר וחיבקנו ובירכנו את התלמידים שלנו ושלחנו אותם למלחמה, אותה מלחמה שאיבדתי בה גם את בני אמתי".
מה המסר שתרצה להעביר?
“חלקים גדולים בתוך עם ישראל פיתחו חשד זה כלפי זה ואנחנו חוששים לחיינו ולעתיד שלנו, והפחד הקיומי הזה משתק אותנו ולא מאפשר לנו למצות את הכוחות האדירים שיש בנו שהם הרבה יותר חזקים כשאנחנו משתפים פעולה אחד עם השני. אם נאמין אחד בשני, מההנהגה ועד אחרון האזרחים, ונעבוד בדרך של שותפויות והסכמות אנחנו נראה שיש לנו כוח אדיר ונרוויח יותר. גם ברמה הפוליטית אני קורא למנהיגות ולעם לתת כוח ותמיכה לכל מי שמוכן ללכת בדרך של שותפות והסכמה של מנהיגות רחבה. כשהמלחמה תסתיים יש לקיים בחירות שיאפשרו ממשלה רחבה שהעם נותן בה אמון וכך יבוא ריפוי לעם ישראל. אמן".
