עזה מקוללת בעיני ששון חבה פעמיים. בפעם הראשונה כאח שכול, כשיוסי אחיו הצעיר נפל בפאתי העיר בדמדומי הערב. הם היו חיילים בתצפית, פלוגה עזת נפש עם נשק, גבורה ומכשיר הקשר על גבו הצנום של יוסי חבה. והמכשיר גדול ומצפצף, רק האנטנה דקה וארוכה, מגביהה עד שערי שמיים. פילחה את האוויר, פגעה בכבל חשמל עם מתח גבוה, ויוסי התחשמל למוות. הוא היה השלישי מתוך שישה, קרוב בגיל ובנפש אל ששון אחיו הגדול. "הקשר בינינו היה כל כך סימביוטי, שיוסי ראה בי דמות לחיקוי ורצה לשרת כמוני בגולני", אומר חבה וקולו סדוק מרוב דמעה. "המוות שלו שבר וטלטל אותנו. ממשפחה נורמטיבית, שמחה ומתפקדת התפרקנו לגמרי. גם אני טיפחתי טראומות. השתניתי.
אומנם לאבד אח זה פחות קשה מלאבד ילד, כי ההורים שוקעים אבל הילדים ממשיכים את החיים, מתחתנים ומקימים משפחה, אבל אני התגעגעתי ליוסי. האבל עליו השאיר בי משקעים".
35 שנה עברו מאז, וששון האח השכול הפך לאב גאה לארבעה ילדים ועשה הכל כדי שעזה לא תשוב לשלוף אליו ידיים רעות. אבל כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, גויסו שני הבנים שלו, האחד לח'אן יונס, השני לשג'אעייה. "ארבעה חודשים מהגיהינום עברו עלינו", הוא אומר, "לא היה לי כדבר הזה מאז שיוסי נפל. הייתי יוצא בבוקר למאפייה שלנו ועובד על אוטומט. שם עליי אוזניות ולא משקיע גרם יותר ממה שצריך. הייתי מנותק. לא עניין אותי כלום, ואני בנאדם שאכפת לו מהעבודה. כל דבר קטן הוציא אותי מדעתי. כל רעש, כל דפיקה, הקפיצה לי את הלב. הכל הכל בזמן הזה היה תפל ושולי. רק שהילדים יחזרו הביתה. לקוחות פרטיים אמרו, תן לנו את השמות של הילדים שלך ונברך אותם. אמרתי להם, תומר בן אורנה, נועם בן אורנה, והם אמרו, 'נתפלל עליהם, נברך אותם ואל תדאג, ששון, אלוהים לא נותן מכה פעמיים'".
גם אורנה אשתו חשבה ככה. "אבא שלי הדליק עלינו נר, כל יום בירך את הנכדים, כל יום התפלל על הנכדים. וכולנו אמרנו תהילים. כתוב 'ונשמרתם לנפשותיכם', והילד שלי הרי שמר על עצמו. תמיד אמר לי, 'אמא, אני שומר עליי וגם עליכם'".
ואז עזה הכתה בפעם השנייה. נועם חבה, הצעיר בילדי המשפחה, בן הזקונים של ששון ואורנה, נפל בין הסמטאות, מעל המנהרות, מתחת למבנים ההרוסים, והפך את עולמם. "אמרתי לחיילים שבאו לבשר לנו, אלוהים לא יכול לעשות לנו את זה פעמיים, תבדקו שוב, יש כנראה טעות במשפחה. זעקתי להם, אני אח שכול, הייתי הולך לבית כנסת, הייתי עושה מי שבירך לנועם מול ספר התורה, לשמירה עליו, לשלומו, התפללתי עליו שייצא מעזה בשלום, אז איך ייתכן שאתם מודיעים לי דבר כזה ועכשיו אני צריך לעשות לו אשכבה? זה לא ייתכן, זה לא נתפס".
קשה ליוסי לדבר. גם על אחיו ועכשיו גם על בנו הקטן. "גם על יוסי לא דיברתי הרבה", הוא אומר בשקט. "וגם היום אני לא כל כך מצליח לדבר על נועם, כי אני עדיין לא מעכל שהוא הלך".
אבל אורנה מדברת. בעיניים בוערות, בלב שורף. "אני פועלת הפוך", היא אומרת, "אני מדברת גם על יוסי וגם על נועם. אין דבר כזה לשתוק. כולם יידעו מי היה נועם שלי. לא יהיה אחד שלא יכיר אותו".
ששון: "לא דיברנו עם ההורים שלי על יוסי בגלל הכאב. אמרנו כל הזמן, אם אתה לא מדבר על זה, אולי יכאב פחות".
אורנה: "ואני אומרת, לדבר או לא לדבר, עדיין זה כואב באותה מידה".
משפחת חבה צנועה ושקטה, שומרת על פרטיותה, אבל המאפייה שלה על סניפיה מוכרת היטב בירושלים, והמוסד הוותיק קנה לו שם ולקוחות נאמנים. כשנודע דבר האסון נסגרו המאפיות, אף על פי שנועם ז"ל נפל בשישי, היום החזק בעבודת המאפייה, ותושבי ירושלים יצאו אל התריסים המוגפים ועמדו מולם בתפילה ובדמעות. חלקם אף הדליקו נר נשמה. זה היה רגע של קדושה.
ארבעה ילדים הביאו לעולם אורנה וששון, בת ושלושה בנים, "בת ראשונה סימן לבנים", מחייכת אורנה בדמעותיה. ספיר בת 27, נשואה ומצפה לילד, דניאל בן 25, תומר בן 23, שהספיק להשתחרר מהצבא ולסיים את הטיול הגדול בדרום אמריקה, ונועם הקטן, בן 21 בנופלו. האח תומר יצא למסיבת "נובה" ב־7 באוקטובר ובנס ניצל מהטבח. "כל המשפחה חגגה את ליל שמחת תורה ביחד", משחזרת אמו. "ולמחרת תומר התארגן ויצא למסיבה. זו לא פעם ראשונה שהוא יוצא למסיבות טבע, אז לא דאגנו. הוא גם הבטיח שהוא יחזור עד שבת בצהריים כדי שיוכל להשתתף בארוחת החג המשפחתית. ואני באמת הכנתי אוכל חגיגי, מאכלים שנועם אוהב במיוחד, כי באותה שבת הוא חזר מעזה. אני זוכרת שקמתי כרגיל בשש וחצי, ערכתי את השולחן, ופתאום תומר התחיל לשלוח הודעות בקבוצה המשפחתית. בגלל שהייתי עסוקה בבישול לא שמתי לב, אז הוא התקשר ואמר, 'אמא, את לא רואה את ההודעות שלי, אז אל תדאגי, היו אזעקות צבע אדום ואנחנו מסתתרים בין שתי מיגוניות'. אמרתי, סבבה, זה תכף ייפסק ואתה יוצא צבא ויודע להסתדר. בדיעבד התברר לנו שתומר אפילו לא ידע עד כמה הוא היה קרוב אל הגדר".
אורנה המשיכה להתכונן לארוחת החג, עד שתומר צלצל בשנית. הפעם הוא נשמע לחוץ ומבוהל. "הוא צעק בטלפון, 'אמא, אבא, יש כאן יריות, מחבלים'. אמרתי לו, תשלח מיקום, נתקשר למשטרה, אבל הוא המשיך לצעוק, 'אני אוהב אתכם', והתחיל לרוץ. שמעתי את היריות דרך הטלפון, והלב שלי קפא. הוא ניתק את השיחה ואז שלח מיקום עם הודעה, 'אמא אני אוהב אתכם, סליחה, סליחה', כאילו נפרד ממני. התקשרתי אליו ואמרתי לו, תומר, אני לא מוכנה לשמוע דבר כזה בשום פנים ואופן. תגיד איפה אתה ונראה מה עושים. ושוב הטלפון התנתק. אז ששון ואני רצנו לאוטו ונסענו לתחנת המשטרה בשכונת נווה יעקב. היו המון אזעקות בדרך, אבל זה לא עניין אותנו. נסענו במהירות, בדחיפות, ברמזורים אדומים, וכשהגענו לתחנת המשטרה מצאנו שם אנדרלמוסיה נוראה. אף אחד לא ידע מימינו ומשמאלו".
הניחו בפני השוטר את המיקום של תומר. "אמרתי לו, 'הילד שלי נמצא שם ויורים עליו'", מספר ששון. "והשוטר היה אובד עצות. אמר לנו, אתם לא מאמינים מה הולך בדרום, יש שם קטסטרופה. וניסה להגיע לכל מיני שוטרים ואנשי צבא באזור אבל ללא הצלחה. חזרנו הביתה וישר הפעלנו קשרים. עוד לא הבנו את הממדים של מה שהתרחש שם. תוך כדי הנסיעה אבד הקשר עם תומר, אבל כשהגענו הביתה הוא השיג נקודת קליטה, התקשר ואמר, 'אמא, אני לא יכול לדבר, אבל אני עם המשטרה על הקו, והמשטרה בקשר עם קצין הביטחון באזור'. הם היו ארבעה חברים באותו שלב, ותומר הספיק לספר שבהחלטה של שניות הם החליטו להתפצל. תומר המשיך עם שחר, ושני החברים שהמשיכו למקום אחר נתפסו ונרצחו".
אורנה ביקשה משחר שישלח לה מיקום בזמן אמת. "ישבנו על הטלפון וראינו אותם זזים לאט", היא משחזרת. "תומר התקשר וסיפר שהם מתחבאים בתעלה ויש יריות ממש ליד הראש שלהם. החול שניתז מהירי כיסה להם את הפנים, ואנחנו בבית נטרפים. ששון רצה לקום ולנסוע לשם, לא היינו מסוגלים לשבת בשקט. פתחנו חמ"ל, וכל רגע נועם יורד מהקומה השנייה כדי לבדוק אם תומר יצא מכלל סכנה. הוא קיבל הקפצה לבסיס, כל החברים שלו התארגנו לצאת, אבל הוא רצה לדעת מה קורה עם תומר. אני זוכרת אותו יורד את המדרגות שתיים־שתיים, בגופייה ומכנסיים צבאיים ואומר לנו, 'המצב שם גרוע מאוד'. פתחנו גוגל מַאפס כדי להבין איפה תומר מסתתר, ופתאום זה נעצר. ותומר ושחר לא עונים".
חמש שעות תומר ושחר רצו ממקום למקום, קילומטרים ארוכים בלי מים, מתחבאים בפרדסים ובתעלות, מתחמקים ממחבלים ומירי. למזלם ברחו מיד כשהחלו האזעקות ויצאו מהדרך שעדיין לא נכבשה, ולכן לכל אורך דרך המילוט המחבלים היו לצדם ולא לפניהם או מאחוריהם. "ורק בשעה אחת וחצי בצהריים הם הגיעו למושב פטיש", אומר ששון, "כבר לא הייתה לתומר סוללה, אז אחת התושבות שם אמרה לנו, אני רואה אותו פה, ונתנה לנו לדבר איתו. וארגנו להם הסעה עם שאר הניצולים. ורק כשהוא היה כבר בדרך מבאר שבע לירושלים, רק אז נשמנו. ורק אז הסכמנו לקחת את נועם לשטחי הכינוס".
בבית תומר סיפר רק מעט ממה שעבר עליו. "חברה של תומר התקשרה ואמרה לו, בוא איתנו, ופתאום היו יריות והיא ברחה עם החברות שלה וכולן נרצחו. הם התחבאו במיגונית, בתעלות. כשעלו על אמבולנס, ריססו אותו, ואז הם ברחו ממנו ועלו על אוטובוס, שם שכבו בין פצועים והרוגים, וכשגם את האוטובוס ריססו, ירדו ממנו והתחילו לרוץ. תומר סיפר שהוא רץ כל כך מהר, שהדביק את אלו שיצאו לפניהם. יומיים לקח לו להתאושש ואחר כך גייסו אותו. אמרתי לו שלא ילך, שיקח עוד כמה ימים כדי לנוח, אבל הוא קרבי, חדור מוטיבציה".
אורנה לא התעקשה על קטנות. מבחינתה הילד חזר הביתה חי, וזה הדבר היחיד שחשוב. "הרגשתי שאלוהים אוהב אותנו, שנעשה לנו נס גלוי", היא אומרת. "עשינו עם תומר ברכת הגומל, אמרנו, אסור להתלונן על שום דבר. הילד בבית, כל הארבעה שלי בסדר, תודה לאל. מי היה יכול לדמיין בכלל אותה שעה שהמכה הגדולה, האנושה, מחכה מעבר לפינה".
ששון: "נשמנו. בירכנו. הודינו. התפללנו. היינו מאושרים. שעתיים־שלוש לפני כן שמענו את הילד שלנו נפרד והנה הוא בבית. עד היום אני לא מסוגל לשמוע את ההודעה ששלח לנו. עד היום אני לא מסוגל למחוק את המיקום. וביום שתומר חזר, החזרנו את נועם לצבא. באמת חשבנו אז שהיה לנו מזל, ושהרע כבר מאחורינו".
נועם חבה היה ילד עם שמחת חיים קורנת. היו בו נועם מראה ונועם הליכות. ראו את זה עליו מהרגע שנולד, דומעת אמו, ולכן קראו לו נועם. "הוא מגנט את כולם, כל מי שהתעסק איתו, ישר התאהב בו", היא אומרת, "כי הוא היה חברותי ואהב לבלות ולעזור. היו לו המון חברים, מכל הסוגים והמינים. היה מתקשר אליי מהדרך, אמא, 'החבר'ה מהשכונה יורדים לאילת, אפשר להכין לי מזוודה שאצטרף אליהם?', או, 'אמא, החברים מהתיכון קופצים אליי הביתה, אפשר להכין להם על האש?'. מכל אח במשפחה הוא לקח משהו. ספיר ילדה חברותית ששומרת על קשר עם כולם, וגם נועם היה כזה, רק כפול ומכופל. דניאל היה שחקן כדורגל, ונועם משחק גם כדורגל, גם פינג פונג, גם טניס, ומתומר הוא לקח את הרצינות בלימודים, להיות מצטיין בכל בלי להתאמץ מדי. ולקח ממנו גם את הרצון לתרום ולשרת בקרבי והתגייס לצנחנים, כי גם תומר היה שם ובכל מקום היה שמח וחייכן ושמר על המורל".
היה ביניכם קשר מיוחד?
"מאוד. הוא היה הילד הקטן, תמיד איתי, תמיד סביבי עם חיוך ענק וחוש הומור נהדר. כששיחק שעות במשחקי המחשב והייתי אומרת לו, 'נועמיקו, בוא לאכול', הוא היה צוחק ואומר, 'אוף אמא, נפסלתי בגללך'. וכשהוא התגייס ויצא לצבא, בכל שבת שחזר הביתה הביא לי פרחים. אם הייתי בבית, נתן לי זר וחיבוק, אם אני לא בבית, השאיר את הפרחים על השולחן וצירף פתק 'שבת שלום אמא המלכה, אוהב מלא'. הייתי כותבת לו לצבא, מעדכנת על המשחקים של ריאל מדריד, וכל מכתב נפתח 'נועמיקי אהוב לבי נשמתי, ילד יקר שלי, ילד אהוב שלי'. והוא חיכה למכתבים וקרא אותם בשקיקה", קולה של אורנה נשבר, "רק את המכתב האחרון הוא לא הספיק לקרוא".
שבוע אחרי שבת הזוועות ההיא, ב־7 באוקטובר, הכניסו את הגדוד של נועם לעזה. הוא היה בשג'אעייה ותומר בח'אן יונס. "קשה לתאר באיזה מצב זה שם אותנו. בפעימה הראשונה לא דיברנו איתם בכלל, כי לקחו להם את הסלולריים. זה היה סבל. הלב נטרף מדאגה. אנשים שאלו אותי, מה את עושה בקשר לזה, ואני הייתי עונה, אני עובדת בקבוצות הילדים. כי האמהות של החיילים פתחו קבוצות וואטסאפ וכל היום התכתבנו. מה קורה? מישהו שמע משהו? ככה בשתי הקבוצות".
ששון: "היינו על אוטומט. כל היום בעבודה אבל הראש לא שם. חוזרים הביתה וכל השרירים רפויים. לא עשינו כלום חוץ מלדאוג לילדים. קראנו בכל יום תהילים, מתחילת המלחמה עד שקרה לנו האסון הגדול. ונועם היה מתקשר מדי פעם מעזה, אומר לנו, 'אבא, אמא, אל תדאגו, אני שומר על עצמי וגם על המורל'. בחנוכה הכין לחיילים סופגניות, ופיתות על המחבת, ומרק אפונה ואורז, כי היינו שואלים, מה אתם אוכלים כל היום, רק מנות קרב? פעם אפילו ארגן להם קובה מקופסאות טונה".
ומעזה הוא יצא רק פעם אחת, חודשיים לפני שנפל. "הוא היה חודשיים ברצף בלחימה, ובאמצע דצמבר חזר לסוף שבוע קצר. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו", מספרת אורנה, "הייתה לו הסעה מירושלים, ואני אמרתי לו, 'למה הסעות, נשמה, אנחנו ניקח אותך כדי שיהיה לנו עוד קצת זמן איתך'. ונסענו איתו לעיר הבה"דים והצטלמנו איתו, וזו הייתה הפעם האחרונה שנגעתי בו. אחר כך הוא שלח תמונות, כי תומר נסע אליו כדי לבקר אותו ונתן לו מצלמה דיגיטלית במקום הסלולרי שאסור להכניס לעזה. בזכות זה יש לנו סרטונים ותמונות שבהם רואים כמה היה שמח וכמה היה מחובר לחיילים".
בשיחה האחרונה עם המשפחה, נועם חבה חגג יום הולדת בעזה. זה קרה בתאריך הלועזי, ואמו ביקשה שהחברים יברכו אותו גם בתאריך העברי. הוא כבר היה קרוב לחופשת השחרור, "ואנחנו הרגשנו שזהו, הגענו לסוף ולקצה, והתחלנו קצת יותר לנשום".
וביום שבו נפל השמיים קדרו, וגשם סוחף ניתך על האדמה. "זה היה יום מועקה כזה, יום זר ומוזר", מספרת האם. "אני מנהלת חטיבה צעירה בירושלים ובדרך כלל מתעוררת בבוקר מוקדם, ודווקא באותו בוקר התעוררתי מאוחר ולא היה לי חשק לכלום. ההורים שלי התקשרו ואמרו, 'בואי איתנו, אנחנו צריכים לקנות משהו', וכמובן שהגעתי, אבל עמוק בלב רק רציתי לחזור הביתה. ובבית הבת הגדולה ביקשה שאכין פשטידה. שמתי כמה ירקות על האש, וששון התקשר. זה היה בסביבות ארבע אחר הצהריים. הוא אמר, אורנה, אני ממש מתגעגע לנועם, והתחיל לבכות. אמרתי לו, הכל בסדר, ששון, אל תדאג. נועם אוטוטו משתחרר. אבל לששון היה כבד על הלב ולא הבנתי למה. בשלב מסוים אפילו אמרתי לו, 'תקצר, הפשטידה עומדת להישרף', והוא אמר, אני מסיים את העבודה, מתארגן ויוצא הביתה".
שעה קלה לאחר מכן התחילו לקפוץ הודעות וואטסאפ בקבוצה של ההורים מהצוות של נועם. "אחת האמהות כתבה, 'עילאי בדרך לניתוח בתל השומר'. אמא אחרת כתבה, 'שילה נפצע, אנחנו בדרך לבילינסון'. וכולם מיד מגיבים, תרגישו טוב, רפואה שלמה, ואף אחד לא יודע מה קרה. התקשרתי לאמא של עילאי, אמרתי לה, 'טליה, מה קרה לילדים?', ואמרה לי, 'עילאי נפצע בבטן, הוא כבר בניתוח'. שאלתי, 'את צריכה שאבוא לשבת איתך?'. אמרה לי, 'לא, הכל בסדר, כולנו פה'. ואני יושבת בסלון, כל הילדים כבר לידי, ופותחת את התמונות של הקבוצה ופתאום הלב שלי עצר, כי אני רואה שיש להם מספרים על המדים, ועילאי מספר 9 ושילה מספר 11, ומי באמצע? נועם שלי".
תומר היה בבית בחופשת סוף שבוע מהצבא. "והוא אמר לי, 'אמא, הכל בסדר', אבל ראיתי שהפנים שלו נהיו לבנות כמו סיד. ואני זוכרת את עצמי יושבת על הספה ועושה ככה עם הידיים, כאילו לגרש את המחשבות הרעות. ואומרת לעצמי בלי קול, 'בשורות טובות, בשורות טובות'. ובשש וארבעים שמענו דפיקה בדלת. ידענו שששון צריך לחזור הביתה אז לא קפצנו, אבל זו לא הייתה הדפיקה שלו. תומר רץ לדלת, ואני עוד אומרת לו, 'אבל תומר, למה בלי נעליים?'. והוא פתח והלך אחורה ואמר בקול הכי משונה ששמעתי אי־פעם 'לאאא'. רצתי מאיפה שישבתי, ראיתי אותם, אמרתי להם, 'לא, לא, לא, תלכו מפה מיד, זה בית של שמחה, של אופטימיות. תלכו מפה מיד'. אבל הם נשארו".
רק מאוחר יותר ששון ייזכר שרצה בכוונה להתעכב בעבודה. כאילו הלב ניבא וביקש לעכב את הבשורות המרות. "אחרי שסיימתי במאפייה עוד הלכתי להורים שלי, ואמא שלי ביקשה שאקפיץ אותה לאיזה מקום, ואני נוסע לאט, וכשחזרתי הביתה מצאתי את החיילים בבית והכל נהיה שחור".
אורנה: "ששון מצלצל מהדרך, וכולנו פה בכיות וצרחות מקפיאות דם ודפיקות על השולחן, ומתוך ערפל הזוועה אני אומרת לעצמי, איך נודיע לששון ככה באוטו, בנהיגה? ביקשתי מהקצינים להזיז את האמבולנס והרכבים שלהם לסוף הרחוב, וכשששון הגיע הוא צלצל ואמר שיירדו לעזור לו עם הסלים. אמרתי לו, אנחנו רגע עסוקים פה, תעלה ואחר כך נרד. והוא עלה, רק ראה אותי וישר הבין. אמרתי לו מילה אחת. 'נועם'. ואז הבחין בחיילים בזווית העין, והתמוטט".
המשימה הייתה לפשוט על בית ספר הסמוך לבית החולים נאסר. פלוגה א' של צנחנים 202 התכוננה לצאת. התקבל מידע שבבית החולים יש גופות או חטופים וצריך לטהר את בית הספר הצמוד אליו כדי שיוכלו להיכנס לתוכו. "ונועם, כמו שהוא ידע לצחוק ולהרים את המורל, ככה ידע להצטיין במשימות קרביות", אומר ששון. "אז הוא והחיילים סיימו את הפעולה על הצד הטוב ביותר, ובדרך חזרה למקום המוגן שמרו על רווחים, וזה מה שהציל אותם, כי מחבל שירה אר־פי־ג'י כיוון למקום שבו עמד נועם, והוא חטף את כל ההדף".
וזה מנחם אתכם?
"קצת וגם הידיעה שהיו איתו עד הרגע האחרון. רצינו לפגוש את הרופא, כי רצינו לדעת שהוא לא סבל, שעשו הכל על מנת להציל אותו, שאם היה איזה קמצוץ סיכוי שיחיה, שיילחמו עליו. ואחרי שטיפלו בו וקבעו את מותו, העלו אותו לאכזרית. אמא של אחד החיילים התקשרה אליי וסיפרה שהמסוק הוציא מעזה את הפצועים, ואת נועם העלו לרכב, ואז הבן שלה קרא לחברים שלו ולעוד חיילים, עד שהיו עשרה שאמרו עליו קדיש. גם זה עשה לנו משהו".
ששון: "ובסוף השבעה הגיע אלינו רופא צבאי מהצוות שתפקידו להוציא פצועים והרוגים מהשטח. והוא סיפר שעד שנועם נהרג גשם זלעפות ירד על האדמה, וכשהגיעו אל נועם, הוא ניסה הכל, כולל החייאות ופלזמות ועיסויים, אבל לא היה אפשר להציל כי הפציעה הייתה קשה ונועם נהרג במקום. ועוד הוא סיפר שכשנועם החזיר את נשמתו, השמיים התבהרו פתאום וקשת בענן הופיעה, והרופא עשה את ברכת הקשת".
אורנה: "הוא היה הנהג, וביקש להתחלף עם החייל שמלווה את גופת הבן שלנו במושב האחורי, והתיישב לידו וכל הדרך עד לשטח ישראל התפלל עליו וקרא תהילים לעילוי נשמתו. ואיך שיצא מעזה, הוא הגיע אלינו לספר. בא לפה בעשר וחצי בלילה עם שבעה ילדים באוטו, השאיר אותם בחוץ ונכנס עם אשתו כדי לספר לנו. בדיוק סיימנו את הסעודה של סוף השבעה והקשבנו לו ולא ידענו את נפשנו. שאלת מה מנחם? זה לא מנחם, אבל זה עושה לך משהו בלב, שמישהו עשה למענו משהו כל כך גדול ברגעיו האחרונים וראה אותו והיה איתו, ושגם כשנועם כבר לא היה בין החיים, הוא לא היה לבד".
בשבעה הגיעו המונים, מכל רחבי הארץ. מרעננה ומכפר סבא, מבאר שבע ומהקריות. "באו זרים מוחלטים ואמרו לנו 'תודה ששלחתם את הבן'", מספר ששון. "ובאו גם פוליטיקאים מכל המפלגות והזרמים. וביום השלישי לשבעה התקשרה חברה ושאלה אם אפשר להביא את בני גנץ לניחום אבלים. אמרתי לה, 'את לא מתביישת לשאול דבר כזה, הרי ברור שנשמח שיבוא'.
הילד שלי הוא לא פוליטי, הוא יהודי, הוא אחד הבנים של עם ישראל המאוחד. וגנץ באמת הגיע וניחם. והייתה גם מרים פרץ, אישה מדהימה ומעוררת השראה שאיבדה שני בנים. והיא זאת שאמרה לנו שעם כל הכאב והקושי, אפשר להתרומם ואפשר לצמוח בעיקר בשביל הילדים אבל גם בשביל המורשת שלהם ובשבילנו. ועוד היא אמרה, זה לא סותר שאתם משפחה שכולה ובד בבד ממשיכים את החיים, כי זה בדיוק מה שנועם שלכם היה רוצה, שתתרוממו ותתחזקו. כששמעתי אותה, אמרתי לעצמי שאשתדל, גם כי אין לי הרבה ברירות. אני גר במדינה שבה הורים אומרים קדיש על הילדים שלהם, וכל כך הרבה אבות קוברים כל כך הרבה חיילים. אמרתי לכל מי שבא אלינו לשבעה, המצב הנורא הזה צריך להיפסק מיד, בכל מחיר, כי הוא לא טבעי. ומה שקרה לנו ב־7 באוקטובר זו נקודת אל־חזור שמלמדת אותנו שצריך לגדוע את כל הרוע הזה מהשורש. אני מצפה מהמנהיגים שלנו שהפעם יתאחדו ולא יתעסקו בפוליטיקה ויתמקדו בדבר אחד בלבד, לגמור את החמאס. אחרי כן שכולם יחזרו לפוליטיקה הזולה והמגעילה שלהם, אבל כרגע, שיתמקדו בדבר החשוב באמת, כי מה שקרה לנו בעם באותה השבת הוא בושה וביזיון, ולכן הצבא צריך לסיים את העבודה שלו בעזה כדי שאחרים לא יעברו את הסבל שהיום הוא מנת חלקנו".
ומה על החטופים?
"אני חושב שיש לנו חובה מוסרית ראשונה במעלה להחזיר אותם בכל מחיר. גם אם בכוח, גם אם במוח".
גם במחיר הפסקת המלחמה?
"בכל מחיר. כי אחרת מה אנחנו מלמדים את האזרחים, שהמדינה מפקירה אותם? זה לא בן אדם שטס לחו"ל ונפגע בתאונה. אלו אנשים ומשפחות שיקיריהם נחטפו מהמיטות ומהבתים שלהם בתוך גבולות המדינה, באמצע שבת, באמצע החג. אפילו לא בקרב".
המונים ממשיכים להגיע לבית משפחת חבה גם אחרי השבעה וגם אחרי השלושים. רבים מהם יודעים שששון איבד את אחיו הקטן בעזה ושהשכול הכה בו פעמיים. "האמנתי שלא רק המדינה, גם המשפחה צריכה לדבר על יוסי ולדאוג להנצחתו", אומרת אורנה. "ולכן כל אחד מהילדים עשה על יוסי עבודת שורשים ומורשת קרב. ואני שמרתי את העיתונים עליו 35 שנה, והם אצלנו בסלון, צהובים ומקופלים. עם השנים אנחנו מדברים על יוסי באהבה ובגעגוע ומשתדלים לא לחשוב מה הוא הפסיד אלא מה הוא הספיק, לדבר על המלא, לא על הריק. אנחנו אומרים, איך היו לו ידי זהב, ולא אומרים, חבל שלא הספיק להתחתן. אנחנו מעצימים את היש. וכולנו עולים להר הרצל כל שנה, כי זו הצוואה הלא כתובה של כל נופל. זה כנראה מה שנעשה גם עם נועם".
ורק ששון לא מצליח עדיין לדבר על העתיד לבוא. "אני לא מוכן לקבל שהגורל הכה בי פעמיים", הוא אומר בשיברון לב. "אני בהלם מוחלט. בהכחשה גורפת. לא מבין איך קרה לי דבר כל כך נורא ואיך איבדתי גם את האח שלי וגם את הבן שלי. זה לא מסתדר לי בהיגיון. בגלל זה אני מתנהג כאילו זה לא קרה. מבחינתי, הילד שלי עדיין נמצא בעזה וצריך לחזור. וכשאני עולה לישון ובוכה, אני אומר לעצמי, אולי אתעורר בבוקר ונקום מהחלום הרע והמר הזה".
מה אומרים ההורים שלך?
"אבא שלי נשבר. כשיוסי אחי נהרג, הוא התעלה על עצמו והרים את המשפחה. היום הוא מבקש ממני לעשות את אותו הדבר".
אני מבקרת בביתם ביום שאחרי השלושים. נועם נוכח בכל חדרי הבית. פניו המאירים וחיוכו השמח ניבטים מציור שציירה אומנית חברת משפחה, ומתצלומים בגודל טבעי בפינת המטבח והסלון. "אנחנו עדיין לא בשלב שיכולים להוציא את התמונות שלו מהמטבח והסלון, זה חזק מדי. לפני כן לא היינו שמים אפילו מגנט על המקרר. ממש לא. הקירות אצלנו לא אוהבים שטויות. ועכשיו, בכל מקום יש משהו של נועם, כי אי אפשר, אי אפשר להיפרד ממנו". גם המשפטים של נועם משוטטים בחדרים הגדולים, "שומר על עצמי וגם עליכם", ו"כל עוד מישהו זוכר אותי אני חי" לצד הדסקיות, הדגלים, וספרי תהילים שנדפסו לזכרו. יום קודם לכן עלו לראות את המצבה. "וזה היה שוק טוטאלי", אומרת אורנה בדמעות. "חשבתי לעצמי, מה, זה שלי? איך זה קשור אליי?". ובשישי האחרון ישבו לארוחה רק המשפחה הגרעינית, אחרי שחודש שלם היו עטופים מכל עבר במשפחה המורחבת ובקהילה החמה והמסורה של השכונה הירושלמית הירוקה שבה הם מתגוררים. "הוצאנו את התמונה של נועם ושמנו ליד השולחן, והוא אכל איתנו. ובכינו מאוד, כי הכל צף, וכולם ראו את הכיסא שלו הריק שלא יתמלא יותר. שלחנו ילד לצבא, והחזירו לנו אותו בארבעה ארגזים ושני תיקים. ישר שמנו בחדר שלו ועוד לא פתחנו, כי אנחנו לא מסוגלים. הכל כל כך טרי, כל כך שותת דם. רק את הארון שלו אני פותחת, מריחה את החולצות עם הריח שלו שנותר. וכל הזמן אני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שילד כל כך שמח, כל כך מלא אהבה לעולם, כל כך חרוץ ועסוק בעשייה, איך ילד כזה פתאום נגמר".
ששון: "קשה לי לחזור לעבודה. אני מרגיש ריקנות, כי המשפחה והילדים היו כל החיים שלי. לא עניין אותי שום דבר זולתם. היום אני מרגיש שהכל תפל. אפילו לקום וללכת לעבודה לכמה שעות קשה לי, אבל נצטרך לקום כי אין ברירה, נהיה חייבים להתחזק כדי שיהיה לנו הכוח לזכור את נועם".
אורנה: "אני חושבת עליו כל הזמן, כל רגע, כל היום. אני מספרת עליו המון לכל מי שרוצה לשמוע, ואני חושבת שאמשיך לעשות את זה, כי חשוב לי שיכירו את נועם ויידעו מי הוא היה. אני אומרת לששון ולילדים, לאט־לאט, צעד־צעד, לא להגיד מה יקרה מחר, אלא איך לעבור את השעה הקרובה, את הבוקר והערב. זה שאנחנו אחד בשביל כולם, גם המשפחה, גם החברים של נועם, מאוד משמעותי לנו. וזה גם מעסיק אותנו במהלך היום, כי יש פה כל כך הרבה אנשים ובני משפחה וילדים לחזק ולהתחזק מהם. אבל בלילה כולם מתפזרים והולכים, ואז אני יושבת על הכורסה ומדברת עם נועם. אני אומרת לו, 'איך, איך יכול להיות שכל החגיגה הזו מתקיימת בלעדיך. הלא אתה המסמר של הסיפור הזה'. אני אומרת לו, 'נועם, נועם, שלא תחשוב שהשלמתי עם זה, כי שום אמא בעולם לא מסוגלת להשלים עם זה. אני עדיין יושבת פה ומחכה לך שתבוא'".
