בחזרה לפיגוע לפני 50 שנה בקריית שמונה: ביום חמישי האחרון, חלפו בדיוק 50 שנה מאז שהתרחש פיגוע הטרור בעיר קריית שמונה - שגבה את חייהם של 18 אזרחים, מתוכם 8 ילדים. הפיגוע נחשב לפיגוע הטרור הראשון בישראל שבו חדרו מחבלים ורצחו תושבים.
"הבית בקריית שמונה": הסיפור הטראגי של הטבח בפסח 1974 שחובה לראות
בראיון מצמרר, חושף אחד משבויי ג'יבריל את מה שעבר עליו
11 באפריל. שנת 1974. חצי שנה לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. שלושה מחבלים חוצים את הגבול מלבנון לישראל, מנצלים את מזג האוויר הסגרירי כדי להסתתר. הם מטפסים בשביל נסתר בנחל מרגליות, המוביל היישר אל קריית שמונה. 06:40 באותו הבוקר, חיילי משמר הגבול שהופקדו לשמירה בגבול הצפון מבחינים בעקבות חדירה טריים לאורך הגבול. מיד הם יוצאים למרדף, תוך ניסיון להבין לאן פנו המחבלים.
ב-07:30, המחבלים כבר מספיקים להגיע לעיירה דאז קריית שמונה. תחילה הם פונים לבית הספר היסודי "יאנוש קורצ'אק", אך מוצאים אותו ריק בחופשת חול המועד של פסח. המחבלים מחליטים לפנות לרחוב יהודה הלוי. הם פורצים לבניין מגורים בן ארבע קומות, נכנסים לבתי התושבים - וטובחים בהם באכזריות. משם הם עוברים לבניין הסמוך, פותחים במסע רצח אכזרי מדלת לדלת, ופוגעים בכל מי שנקרה בדרכם.
בקומה השלישית של בניין רחוב יהודה הלוי 15, קולות ירייה מחרידים באותו היום פילחו את דירתם של מרים ויעקב גואטה. הם ירדו בריצה במדרגות, ובמקום להימלט אל מחוץ לבניין, פנו להיכנס לדירת משפחת שטרן. רגעים ספורים לאחר מכן, מרים נורתה למוות ויעקב נפצע אנושות ומת מפצעיו.
בקומה הרביעית בבניין הסמוך, משפחת ביטון נאחזה בתקווה אחרונה - ובניסיון הנואש להוריד את הילדים דרך המרפסת לקומה שמתחת - אך ללא הצלחה. הילדים ואב המשפחה לא הצליחו לחמוק - ונורו למוות בידי שניים מהמחבלים. במקום אחר, יוסף שטרית, היה שקוע בעבודתו, לא מודע כלל לטרגדיה המתרחשת בביתו. אשתו פאני וארבעת ילדיהם נותרו לבדם מול גורלם. איריס, בת ה-9, הייתה עדה לחדירת המחבלים, נמלטה לחדרה וניסתה להציל את אחיה הקטן מוטי. אחיה, אחוז פאניקה, ברח מידיה - ונורה למוות. מלבד איריס, כל מי שנכח באותו הבוקר בבית - נרצח.
״אבא שלי יצא מהבית לעבודה דקות בודדות לפני שהמחבלים חדרו לבניין״, משחזר בראיון ל-״מעריב״ ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן, שסבתו הנצ׳ה אדל שטרן ובתה רחל ז״ל נרצחו בפיגוע. ״כאשר היה בעבודה, אמר לו השכן שראה ניידות משטרה מתחת לבניין שלו. בדיעבד, הוא הבין שהכוחות היו בעיצומו של קרב תוך ניסיון ללכוד את המחבלים. הכניסה הראשית לבניין הייתה חסומה, אז הוא נכנס מאחור - ונתקל בגופה הראשונה של הנרצח הראשון בטבח ובעוד שתי גופות. לאחר מכן, פרץ את דלת ביתו - וראה תמונה מצמררת. הוא מצא את סבתא שלי מדממת למוות - לאחר שגוננה על הבת הקטנה שלה מהיריות. על אף המאמצים לגונן על רחל, שהייתה בת 8 במותה, 18 הכדורים שהמחבלים ירו לעברן - פגעו בשתיהן והובילו למותן. מלבדן, באותו החדר סבתא שלי החביאה את 2 האחיינים שלה מתחת למיטה - וכך הצילה את חייהם״, מספר.
חמישה עשורים חלפו מאז הטבח המזעזע, ותחושת חוסר האונים לא השתנתה. אז כמו היום, התושבים נאלצו להתמודד עם הזוועות בכוחות עצמם, תוך המתנה חרדה לחילוץ צה"לי. הצבא, חסר כל הכנה לאירוע חסר תקדים, נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה - מחבלים שמתבצרים בתוך בניין מגורים: ״התשתיות של אז לא עמדו במבחן, וגדר הגבול, חלשה וחסרת הגנה, לא הייתה איתנה מספיק כדי למנוע מהמחבלים לחדור לשטח ישראל. 50 שנה עברו - וב-7 באוקטובר ראינו שאין שינוי - גם אז וגם היום אזרחים נאלצו להתבוסס בדמם חסרי אונים - בציפייה שכוחות הצבא יגיעו ויצילו אותם. אני מעריך שלא הפיקו את הלקחים מהטבח לפני 50 שנה״, אומר בהתייחסות ליום ה-7 באוקטובר בו אלפי מחבלי חמאס חדרו לשטח ישראל וביצעו את הטבח המחריד.
״לאירוע היו השלכות על הילדות שלי, ונוכחותו הורגשה עמוקות בילדותנו. זה אומר שכל חג פסח, הזמן בשנה בו התרחש הפיגוע, הופך ליום זיכרון ואבל עבורנו. בנוסף בשל קרבת ביתנו לגבול, התקפות וחשש מחדירת מחבלים הפכו לחלק מהחיים. עם קריאת "נחש צפע" ו"פרש טורקי", אבא היה מוציא את האקדח, ואנחנו היינו מתבצרים בבית. זו הייתה ילדות לא שגרתית, דרוכה ולחוצה אך עבורנו טבעית. לא ידענו והכרנו חיים אחרים, גדלנו לצלילי קטיושות, התפוצצויות פתאומיות, רכבי חירום וקריאות "למקלט!". היום אני מבין שמציאות זו לא נורמלית, אך בילדות, אזעקת הצבע האדום הייתה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו ולא חשבנו לעזוב״.
״גם אז כמו היום - הופתענו וכשלנו. ההיסטוריה חזרה על עצמה״, אומר. ״חודש בלבד לפני ה-7 באוקטובר, הייתה הקרנה בעיר של סרט הדוקו ״הבית בקריית שמונה״ שיצרה העיתונאית ליסה פרץ שגדלה בעיר על הפיגוע. לצערנו, הסרט קרם עור וגידים בעוטף עזה - מה שהוביל אותנו להחלטה לפנות את תושבי קריית שמונה תוך 48 שעות״.
״על אף האירועים האלו, אבי נשאר להקים משפחה בקריית שמונה - בשעה שכל המשפחות האחרות ששרדו את הפיגוע עזבו את העיר. עקשנותו לימדה אותנו שגם ברגעים קשים, צריך להילחם על הבית, להקים כאן משפחות ולא להיכנע - זו התשובה הכי טובה נגד הטרור ונגד האויבים שלנו. אם אנחנו לא נחיה כאן, מי יודע מי יתפוס את מקומנו. מי היה מאמין שהנכד של נרצחת הפיגוע יהיה לאחר 50 שנה ראש העיר? זה בלבד - מוכיח את התקומה שלנו ושל העם היהודי, שידע לצמוח גם לאחר המשבר הנוכחי״.