לפי פרסומים זרים, התגובה המדודה של ישראל לתקיפה האיראנית על ישראל בשבת שעברה, שעיקרה פגיעה מדוייקת באחד ברכיבי סוללות ה-S300 באספהאן, סיימה את סבב המהלומות הישיר וחסר התקדים בין ישראל ואיראן. ההנהגה האיראנית החליטה משיקוליה שלא להגיב לתקיפה הישראלית, כנראה בשל התקיפה המדודה לצד חוסר הרצון להגיע למערכה רחבה מול ישראל והנוכחות האמריקנית באיזור המפרץ.
״אם לא הייתי ראויה לא הייתי נבחרת״: מגי טביבי מדברת על הכל | ראיון חגיגי
תא"ל אוליאל נזכר ב-7 באוקטובר ומצהיר: "צה"ל יודע להתמודד עם רפיח"
ועדיין, נראה כי איראן וישראל עודן נמצאות על מסלול התנגשות. איראן תקפה את ישראל לא רק כדי לנקום על מותו של חסן מהדוי אלא כדי לייצר מציאות אחרת במשוואה מול ישראל במטרה להניא את ישראל מתקיפות עתידיות כנגד אינטרסים ונכסים איראנים במרחב המזה"תי.
ועל-כן, אם ישראל תממש את איומי מנהיגיה לאחר התקיפה באיראן, סביר להניח כי הדילמה שתונח בפני ההנהגה בטהראן (שבניגוד לעבר אין בה גורמים "מתונים" בתהליך קבלת ההחלטות) תאלץ אותה "ליצוק תוכן" לאיומיה, בעיקר במענה לשאלה, האם היא תהיה מוכנה להסתכן בחילופי מהלומות עם ישראל כמענה לפעילות ישראלית עתידית כנגד איראן. דילמה זו רק צפוי להיות מועצמת אם העימות בין חיזבאללה לישראל יתגבר, באופן שיאתגר את יכולתה של איראן להישאר מחוץ לעימות זה, ולא לסייע באופן ישיר לבעלת בריתם הלבנונית.
ועדיין, ברור כי "הגבינה זזה". "מערכת היחסים" בין איראן וישראל השתנתה ללא הכר בשבוע האחרון. שתי המדינות, למרות הרצון הבסיסי להימנע ממלחמה, זזו צעד אחד נוסף לעבר עימות ישיר וחסר תקדים ביניהן, באופן שמאלץ לא רק את איראן אלא גם את ישראל לחשוב על צעדיה העתידיים, בעיקר במערכה שבין המלחמות.
מערכת "חרבות ברזל" מוכיחה את מגבלותיה של מערכה זו (בעיקר בכל הנוגע לבניין הכוח של חיזבאללה), וגם מחדדת את ההבנה שיהיה קשה מאוד יהיה לשמר אותה ללא גלישה למערכה רחבה. זאת ועוד, התקיפה האיראנית הוכיחה את חשיבות הפעולה של ישראל במסגרת של קואליציה רחבה, ולאו דווקא להיות "בחזית המאבק" בהקשר האיראני.
מנגד, דבריו של מנהיג איראן בימים האחרונים על כך שלא נכון למדוד את התקיפה רק במונחים של פגיעה בישראל, מעידים כי גם באיראן מתקיים ככל הנראה מחשב לגבי הצלחותיהם ובעיקר כשלונותיהם בתקיפה זו. חשוב לציין כי גם לאיראן תקיפה זו היתה ייחודית ביותר, בעיקר בכל הנוגע להתמודדות עם מערכות הגנה אקטיביות, קצב האש חסר התקדים ושילוב של טילי קרקע קרקע במסגרת תקיפת כטב"מים וטילי שיוט, ועל כן סביר כי היא מנסה להפיק לקחים ממנה לקראת העתיד, לאור ההבנה שסבירות העימות הישיר עם ישראל גדלה.
בהקשר ישיר לכך, התגובה הטובה ביותר שישראל יכולה להגיב למתקפה האיראנית באופן רחב היא קידום נורמליזציה עם סעודיה, תוך התקדמות במסלול המדיני הפלסטיני. שני המהלכים הללו יפגעו בצורה קשה בטהראן, אולי יותר מכל תקיפה צבאית כנגדה.
אין כמעט באיראן חשש יותר גדול מהפיכתה של ישראל כמדינה אינטגרלית במזה"ת בכלל ובעיני מדינות המפרץ בפרט. בראי איראן מדובר בסכנה מדינית, תרבותית ובטחונית מהמעלה הראשונה, כי היא מקרבת את ישראל משמעותית לגבולותיה, ולכן יש בראייתה השפעות שליליות במיוחד לבטחונה.
התקדמות במו"מ המדיני עם הפלסטינים גם תפגע קשות ביכולתה של איראן להתערב באופן ישיר במתרחש בזירה זו, ושומטת מהקרקע את הצידוק "המוסרי" לכאורה של איראן להתערבות בהקשר הפלסטיני.
נורמליזציה עם סעודיה תאפשר להקים באופן פומבי ורחב קואליציה איזורית שלא רק תקבע את הסיוע לכל אחת מבעלות הברית בהגנה, אלא גם תאפשר לקדם מהלכים מורכבים יותר בהובלה אמריקנית מול טהראן, במיוחד אם זו תחליט לחצות את הרוביקון בהקשרי יכולתה הגרעינית ותבקש להתקדם לעבר פצצה. לחילופין, המשך הפעילות הישראלית הישירה מול איראן, כאשר ברקע המצב המורכב בעזה, תפחית דרמטית את היכולת לגבש קואליציה שכזו, באופן שעלוה להשאיר את ישראל לבד במערכה מול איראן ושלוחותיה.
בשורה התחתונה, איראן וישראל עשו בשבוע האחרון צעד משמעותי לקראת עימות ישיר וחסר תקדים ביניהן. בראי ישראל, המענה המושלם לעובדה שאיראן נתפסה שוב כגורם מערער יציבות אשר מסכן את שכנותיו, הוא לא בתקיפה כזו או אחרת, אלא ביכולת לנצל את החשש האיזורי והבינ"ל מאיראן, להגביר את הלחץ המדיני עליה ובעיקר לנצל זאת כפלטפורמה להידוק מערכת היחסים עם מדינות האיזור ובראשן סעודיה, שכן כל התקרבות בין ישראל לממלכה הסעודית תפגע בטהראן אולי יותר מכל תקיפה קינטית כזו או אחרת.
מגוון האתגרים העצומים שאיראן מציבה לישראל (גרעין, בניין כוח קונבנציונלי, שלוחים ועוד), מחייבים מענה רחב ובינלאומי והראשונה שצריכה להבין זאת על רקע אירועי השבוע האחרון, זו ההנהגה הישראלית שחייבת לשקול לשלם את המחיר המתבקש בהקשר הפלסטיני כדי לאפשר את הקמתה של קואליציה שכזו.
דני (דניס) סיטרינוביץ הוא חוקר עמית בתוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, ושירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון.