המשימה המורכבת של קציני בריאות הנפש בצה"ל: "עוזרים לחיילים לאסוף את השברים"

סרן אביה גאון עזבה תינוקת בת חצי שנה, סרן אמיתי גיורא מפונה מביתו בקיבוץ דן כבר חצי שנה, סגן עידו גביזון הוא בן דודתו של אלון אהל שנחטף לעזה, סרן רעות כהן הייתה בהיתקלות עם מחבלים, סרן נופר שעוני נכנסה לתפקיד תוך כדי מלחמה וסרן ליה קורן איבדה חבר בנובה.

"שותפתנו במימון חמאס הייתה ישראל": ראיון עם יועצו של ר"מ קטאר
בנקודת הכרעה: התקדמות במו״מ מול מצרים ברקע ההכנות לפעולה ברפיח

כשאר חיילי צה”ל ואזרחי המדינה, צלקות המלחמה נצרבו גם בהם, אך הקב”נים של אוגדה 36 מותירים את הפצע האישי בצד על מנת לעשות הכל כדי לטפל בלוחמים שלה, כפי שהם עושים כבר שישה חודשים, על גדר הרצועה כשמעל רועמים התותחים, בעזה עצמה בין הקרבות ועתה בגבול הצפוני.

חשיבות החוסן והכשירות המנטלית מעולם לא הייתה משמעותית יותר, הם מבהירים, בעודם מטפלים, תרתי משמע, תחת אש. “במלחמה הבנו כמה התפקיד שלנו הכרחי”, אומרת סרן קורן. “באנו להיות קב”ני חטיבות בשביל הרגע הזה”, מוסיפה רס”ן גאון.

אנחנו נפגשים ביסוד המעלה. כמו בכל ביקור בצפון בחודשים הללו, הנוף הפסטורלי מתעתע. אל מול הפריחה מתנהלת מלחמה. “אוגדה 36 היא אוגדה צפונית שבמלחמת חרבות הברזל ירדה ללחימה בדרום ולתמרון בעזה”, מסבירה קב”נית האוגדה רס”ן גאון. “האוגדה התמודדה גם עם המלחמה בעזה ועכשיו היא מתמודדת גם עם משימת ההגנה בצפון. זה מעבר שיש בו הרבה מאוד אתגרים”. 

קב”ני הקבע בצבא הם אוכלוסייה של חוזרי שירות. גם הם עצמם שירתו בתפקידים שונים בצבא, השתחררו, למדו עבודה סוציאלית והחליטו לשוב לצבא. “לכל אחד כאן יש גם צוות של קב”ני מילואים שעובדים איתנו מאז 7 באוקטובר ועד היום. חשוב להדגיש את זה, לא היינו יכולים להסתדר בלעדיהם.

העיבוי והמענה שהם מעניקים לנו הוא הכרחי וקריטי, כדי לעמוד בעומסים שאנחנו מתמודדים איתם היום”, אומרת גאון. 
“באמת חשוב לנו שזה יישמע”, מוסיפה סרן כהן, קב”נית חטיבה 7, “בסוף קב”ני המילואים שלנו הם אנשי טיפול מהמעלה הראשונה, אנשי אקדמיה, עם קליניקות בבית, עם משפחות, עבודות, שב־7 באוקטובר הגיעו אלינו ונהיו חיילים”. 

תחושת השליחות ברורה למן הרגע הראשון בשיחה. כל אחת ואחד מהם מתארים מדוע החליטו לעלות על מדים פעם נוספת ולעסוק במשימה החשובה. “הצורך פה הוא גדול”, מדגישה כהן, “יש פה את כל סוגי האוכלוסייה עם כל סוגי ההתמודדויות, ולנו יש הזדמנות מקצועית להתנסות בכל הדבר הזה”.

“לגרות את הזיכרון”

בשנים האחרונות נושא ההתמודדות עם טראומה ותגובות קרב בצבא עבר מהפך, כפי שגורמים רבים מעידים. אין ספק שהאופן שבו אנחנו תופסים את תפקיד הקב”ן השתנה בשנים האחרונות, מהדמות שממנה מבקשים חיילים להשתחרר, אל הדמות שתעזור להם לשוב אל הקרב והתפקוד. “כשאני הייתי חיילת בשירות סדיר, לא הכרתי בכלל את הקב”ן”, מעידה סרן נופר שעוני, קב”נית חטיבה 188, “היום חיילים רוצים לפנות לקב”ן כדי לקבל כלים תמיכתיים. מעבר לטיפול קליני, אנחנו עורכים מיון ואבחון, עושים עבודה מערכתית מול החיילים, מול המפקדים שלהם”. 

גאון: “התפקיד של הקב”ן הוא להיות איש טיפול בתוך מערכת מאוד גדולה. אנחנו לא רק יושבים בתוך קליניקה ומטפלים. אנחנו מדריכים מפקדים איך לאתר סימני מצוקה, איך לטפל טוב יותר בחיילים שלהם, אנחנו מעבירים להם הרצאות וסדנאות של מוכנות לחירום, מכשירים חיילים לטפל אחד בשני בתוך שטח הלחימה במצבים של תגובת קרב. אבל גם יוצאים החוצה כדי לעשות עבודה סוציאלית בעצם, עבודה מערכתית”.

“יש הבדל מאוד משמעותי בין העבודה שלנו בשגרה לבין המצב עכשיו”, מוסיפה סרן קורן, קב”נית חטיבת גולני. “זו המלחמה הראשונה שאני נמצאת בה כקב”נית, והבנתי עד כמה התפקיד שלנו משמעותי, עד כמה משמעותי זה להיות שם עבור החיילים ולהחזיר אותם לתפקוד, להחזיר אותם למשימה שלהם”. 

כהן: “הגענו לחיילים בכל מקום שהם היו צריכים אותנו. היו קב”נים בתוך עזה, אמיתי (סרן גיורא) ביניהם, טיפלנו בהם בשטחי כינוס, על הגבול, כשהתותחים הפגיזו. כלומר, הטיפול במלחמה הוא ממש בשטח. אנחנו ממש מטפלים תחת אש”.

כבר ב־7 באוקטובר הגיע סרן אמיתי גיורא, היום סגן קב”נית האוגדה, ואז קב”ן חטיבה 188, לחיילים בדרום, כשנודע לו כי מתחוללת מלחמה. באותו הבוקר הוא התעורר על שפת הכנרת, בקמפינג משפחתי. “ב־6:30 כבר התחילו הוואטסאפים, השארתי את אשתי ואת הילד שלי בכנרת ופשוט נסעתי”, הוא משחזר. “ב־12 בצהריים כבר הייתי בצאלים. נסעתי בשטח השמדה. בדרך אמרו לי לעצור, אמרו לי שהחלק הבא לא מטוהר, הייתי בווידיאו עם רעות (סרן כהן) ואמרתי לה שאני חייב לנתק כי אני צריך להיות מרוכז. הייתי לבד באוטו”. 

כהן: “תדמיינו את הסיטואציה, הוא יושב באוטו שלו עם קסדה ושכפ”צ, עוצר אותו מחסום, אומרים לו שיש מחבלים, והוא אומר להם שהוא נוסע בכל זאת כי יש חיילים שצריכים אותו”. 

גיורא: “נסעתי בשביל החטיבה שלי. נסעתי, אפילו ברמה ההורית, לראות שיש להם את הכל, או אם הם צריכים עזרה במשהו, הכנה אחרונה, דיבור אחרון לפני. זה בעיקר לבוא ולראות את האנשים שאתה אוהב ומחובר אליהם”. 

כהן: “כמו שקצין חימוש מגיע ובודק שהטנקים בסדר, וכמו שקצין רפואה מגיע ובודק שיש מספיק ציוד רפואי, אנחנו גם מגיעים כדי לראות בעיניים שלנו את המפקדים והחיילים רגע לפני שהם הולכים להילחם. שם המקום שלנו, זה משהו מאוד בלתי פורמלי, מאוד עמוק, מאוד רגשי”.

גאון: “קב”ני חטיבות הם חלק מהיחידה גם ברמה הרגשית וגם המקצועית. הם קציני מטה שנמצאים תחת חיל הרפואה, ומעבר למחויבות המקצועית שלהם, יש להם באמת גם מחויבות רגשית לאנשים ביחידה, לא רק כמטפלים אלא כקולגות, כחברים”. 

ובאותו היום, כששערי הגיהינום נפתחו בדרום הארץ, הבינו קב”ני 36 שעליהם להגיע ללוחמים כמה שיותר מהר. “היה צורך להגיע לאנשים, מהחייל ועד המח”ט, לעזור לארגן את המחשבה, את המצב, ובין היתר גם לטפל. כבר ב־7 באוקטובר, קב”נים רבים נוספים הגיעו וטיפלו עוד באותו הערב. אחרי שהם עשו את כל העבודה המערכתית”, משחזרת גאון. 

גיורא: “במוצאי שבת 7 באוקטובר, אחרי שהייתי בצהריים בצאלים עם גדוד 53 והחטיבה, נסעתי לג’וליס, שם הייתה הקדמית של החטיבה”.

מה ראית?
גיורא: “ראיתי את גדוד 53 וחלק משמעותי מחטיבה 188, יוצאים למלחמה. כמו שעשו בכיפור ב־73’ כך הם עשו בעוטף ב־23’. ואז ממוצאי שבת, הייתי בג’וליס. חלק מהחטיבה וחלק משמעותי מגדוד 13 פונה לג’וליס. פגשתי חיילים שהיו בלחימה, חיילים שיצאו ממוצב נחל עוז. שם ערכנו את ההתערבות הראשונה, אני וקב”ני מילואים של חטיבת גולני שהגיעו וסייעו מאוד”.

מה אתה שואל אותם?
גיורא: “אנחנו עובדים לפי פרוטוקול שנקרא MSI, שהמטרה שלו היא הבניית זיכרון טראומטי. אתה מבנה את הזיכרון, מנסה לשמוע מה היה ולעשות עיבוד קוגניטיבי לזיכרון כדי לקודד אותו כמו שצריך ולוודא שאין חורים שחורים בזיכרון שיהפכו להיות אחר כך פלאשבקים או סיוטים בלילה”.

איך זה נראה? 
גיורא: “אנחנו הולכים ואני מנהל איתם שיחה”.

אתם לא יושבים?
גאון: “הם לא במצב לשבת”. 

גיורא: “אתה רוצה להביא את הבן אדם לתפקוד. אם אני יושב, אני מצמצם אותו. אני מוביל את השיחה לשאלות על מה הוא זוכר ומה הוא עשה. ואם יש מקומות שהוא רגע נתקע, אז אני משתהה איתו ושואל איתו עוד שאלה ועוד שאלה. אני בעצם רוצה לגרות את הזיכרון שלו, לייצר משך של רציפות הזיכרון”.

“לא יושבים במרפאות”

אחד העקרונות שמלווים את תחום בריאות הנפש בצבא הוא הרציפות התפקודית והמשימתיות. על כן, לוחמים מוכשרים לתת מענה נפשי ראשוני זה לזה. הפרוטוקול שעל פיו הם פועלים נקרא “יהלום”, שהמטרה שלו היא לייצר תקשורת קוגניטיבית, לצמצם בדידות וניתוק, ולבטל חוסר אונים דרך הפעלה יעילה והחזרה לתפקוד על המקום.

היום כל לוחם בהכשרה עובר הסמכה לבצע את הפרוטוקול הזה כדי שיוכל לטפל בחבר שלו בזמן אמת עוד בלחימה והוא מונע מצוקות נפשיות עתידיות ומאפשר ללוחמים להשלים את המשימה שלהם. “העקרונות של הדירקטיבה המקצועית של בריאות הנפש היא ראשי תיבות קמ”צ - קרבה, מיידיות, ציפייה”, מסבירה גאון.

"זה מה שמוביל אותנו מהקרב ועד העורף. זה אומר כמה שיותר קרוב לאירוע, אם זה בתוך עזה כמו שאמיתי ועוד רבים עשו, או שזה קורה ממש על הגדר בנפ”ח (נקודת פינוי חטיבתית) בבארי, כמו שרעות עשתה. כשטנק מגיע, נפתח הכבש, יורד חייל, מקבל טיפול ועולה חזרה לטנק”. 

הם כולם מתארים כיצד טיפלו במכוניות שלהם, על הגבול, בעזה עצמה, לצד הכלים, רצו למיגוניות באמצע טיפול ועשו הכל רק כדי להגיע לחיילים. “אנחנו ממש לא יושבים במרפאות”, מדגישה שעוני. 

גאון: “אנחנו עושים את כל זה כדי להגיע כמה שיותר קרוב לאירוע וכמה שיותר מהר. לפעמים אנחנו מדברים עם הורים שלא מצליחים להבין למה אנחנו שולחים את הבן שלהם חזרה לקרב כל כך מהר. וזה באמת משהו שקשה מאוד להבין. גם ברמה האישית זה יכול להיות קשה.

אבל מבחינה קלינית, הדירקטיבה אומרת שכשאנחנו מחזירים את החייל הכי מהר שאפשר לתפקיד שלו, למשמעות שלו, לזהות שלו ולחברים שלו, אנחנו מחזירים אותו למה שהוא אמור להיות. ושם אנחנו מבטלים את האשמה, את חוסר האונים, את הבושה. העקרונות הקליניים האלה שומרים עליהם, זה יכול לצמצם תחלואה נפשית ולכן אנחנו נשארים נאמנים לזה, גם כשזה מאוד קשה”.

לצד המענה הראשוני חשוב לומר כי מערך בריאות הנפש, שנמצא תחת אט״ל, אגף טכנולוגיה ואחזקה (כאשר חיל הרפואה תחתיו) כמובן רחב ומקיף יותר. “המעטפת הרחבה של בריאות הנפש לא מתחילה ונגמרת בקב”ן החטיבה”, אומרת רס”ן גאון. “זה הלב, אבל יש קווי סיוע, יש מרפאות של מומחים.

מערך בריאות הנפש גם פרוס בבתי החולים, אין חייל שמגיע לבית חולים ולא פוגש קב”ן. השרשרת מתחילה בתוך עזה לצורך העניין בין חייל לחייל, ממשיכה אחר כך בנפ”ח בארי לדוגמה עם קב”ן החטיבה, אחר כך יש פלוגות לתגובות קרב, אלה מרפאות שפזורות לאורך קו לבנון ולאורך רצועת עזה, אחר כך יש את המרכז לשיקום עורפי וכל שאר המעטפת. זו באמת שרשרת מאוד ארוכה של מענים”.

“סיטואציה כאוטית”

מלחמת חרבות ברזל אינה הפעם הראשונה שבה גדוד 77 מחטיבה 7 ניצב בקו הראשון מול האויב. זה קרה לפני 50 שנה, במלחמת יום הכיפורים. אז נלחם הגדוד בעמק הבכא, בפיקודו של תא”ל בדימוס אביגדור קהלני. בימינו היה הגדוד לקו ראשון באוגדת עזה, במוצב יפתח. “הגדוד ספג אבידות מאוד קשות, חטופים, פצועים והרוגים”, אומרת כהן ומתארת כיצד ניסתה להגיע מיד לחטיבה. 

הבנת שאת נוסעת לתוך תופת?
כהן: “נסעתי לשם כמה ימים אחרי, בשיא הביטחון. אומנם הייתי עם שכפ”ץ וקסדה אבל לא באמת הבנתי. הגענו לשדה קרב, ממש. תוך כדי שאנחנו נוסעים, היה ירי בכל מקום. זו מציאות שנורא קשה לתפוס. אנחנו מדברים על 7 באוקטובר, אבל זה היה שבוע של מלחמה על הבית”.

גאון: “ישנו עם הנשקים במיטות”. 

כהן: “היה מזעזע בדרום בימים ההם, נסענו ברכבים פרטיים והסמח”ט תדרך אותנו מה לעשות במקרה של היתקלות. כשלמדתי עבודה סוציאלית רציתי לטפל בטראומה, אבל לא הבנתי שככה זה ייראה”. 

לא התכוונת להיות חלק מהטראומה.
כהן: “זאת נקודה חשובה, לא. ביום שהגענו למוצב באמת היה ירי בכל מקום, בלי הפסקה, זה נשמע כמו בסרט, ובכביש שנסענו בו הייתה היתקלות עם מחבלים, הבנתי את זה רק שהגענו. אחרי זה ישבתי עם המ”פים, ומסביב מלחמה. באיזשהו שלב שמענו על חדירה, כולם דרכו נשקים ורצו. זה קרה כשאני בשיחה אחד על אחד. הסיטואציה הייתה באמת כל כך כאוטית”. 

ואז המלחמה ממשיכה ואת מוצאת את עצמך מטפלת על הגבול.
כהן: "כן, זו גם סצנה דרמטית. העוטף יפה, את רואה שדות של קלמנטינות וכרוב ולידם שיירות של D9 וטנקים. הסיטואציה היא באמת כפי שתוארה, טנק מתקרב, יש רעש מצמרר, כבש נפתח, חייל יורד, מאובק, מיוזע, ואנחנו מדברים איתו בין הטנקים. ברקע, פיצוצים בלי סוף. הפער הזה בין הפסטורליות של שדות הקלמנטינה לבין הפיצוצים הוא סוריאליסטי. גם הפער בין הבועה והשיח האינטימי שיש לנו עם החייל, כשבחוץ המציאות היא מטורפת”. 

ואת הפנים הראשונות שהוא רואה?
כהן: “בהרבה מקרים כן, ואני אומרת לו ‘כיף לראות אותך’”.

מה הוא משיב?
כהן: “הוא בשוק. הזמן הטכני שלוקח לצאת מעזה לארץ הוא קצר, אבל לשינוי הרגשי לוקח הרבה יותר זמן. ברגעים האלה חשוב לי להבין מה המצב שלו ולפעמים אנחנו יכולים לזהות משנייה של קשר עין אם הוא מרגיש יותר טוב מהפעם הקודמת שפגשתי אותו או פחות”. 
היה מקרה שאמרת החייל הזה לא יכול לחזור עכשיו.

כהן: “כן, בטח. אנחנו מנסים כל הזמן להתאים את תוכנית ההתערבות ללוחם. ויש לנו את גיבוי המפקדים לזה, זה לא היה יכול לעבוד בלעדיהם. לכן הרבה פעמים אנחנו מסכמים איתם לתת ללוחם נגיד שלושה שבועות בחוץ, ובשלושה שבועות האלה נפגוש אותו לטיפול אינטנסיבי, ננסה לעשות משהו קצר מועד משמעותי ונראה איך הוא מרגיש. היום הקשר שלנו עם המפקדים מאפשר לנו כל הזמן לחשוב על מה הכי מדויק למקרה הספציפי שבו אנחנו מטפלים”.

שעוני: “זה תוצר של אמונה של המפקדים בנו ושלנו בחיילים”. 

”הם צריכים שיחה”

עוד בשבת השחורה, גדוד 53 מחטיבה 188, בפיקודו של סא”ל סלמאן חבקה ז”ל קפץ ללא היסוס לדרום להילחם בקרבות הבלימה העזים בעוטף. הגדוד גם היה חלק משמעותי מהתמרון ברצועה. ב־2 בנובמבר 2023 נפל המג”ד חבקה בקרב בצפון הרצועה. כשאנחנו מדברים על נפילתו של חבקה ז”ל, ידו של גיורא מעט רועדת. קולו נשאר יציב, אך הגוף כנראה מתאר את מה שמתחולל בלב. אני שואלת אותו על כך. לוקח לו זמן להשיב. “זה אובדן אישי”, מסבירה גאון עבורו. 

“הוא היה חבר טוב”, מוסיף גיורא לאחר כמה רגעים. “כקב”ן אתה מגיע לגדוד בשגרה פעם בשבוע־בשבועיים ואתה יושב קודם עם המג”ד. זאת שיחה בין חברים, שואלים מה נשמע, איך אתה. מדברים על המשפחה, הילדים, על הדילמות שיש לו. רק אחר כך אנחנו עוברים לשיח מקצועי. עם סלמן הקשר היה קרוב. גם היינו רצים ביחד, זה היה התחביב שלנו. כשהיה נופש משפחות של החטיבה גם נוצר חיבור בין המשפחות”. 

ואז אתה מקבל הודעה על הנפילה שלו.
גיורא: “כן”. 

מה עובר לך בראש?
גיורא: “אני מעביר תדר, אני מכונה. אני אומר לאביה ולרעות, ‘טוב, סלמן, אני הולך, ביי’.”

כהן: “זה היה בחמש בבוקר”.

גיורא: “אני בדרך לקדמית, אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות ואני מצטרף למפקדים בשטח. יש לנו הרי ממש פרוטוקול ולצערי בגדוד 53 עשינו אותו כבר שמונה פעמים בעקבות שמונה הרוגים. לכן באותו הבוקר, אני נוסע כדי לעזור למפקדים לנהל את האירוע הזה”.

מה הכוונה?
גיורא: “המג”ד נפל בעזה, הוא היה בתוך טנק עם עוד ארבעה לוחמים. צריך לחלץ את הטנק. אומנם המרחק מנפ”ח בארי לעזה הוא שלושה קילומטרים בקו אווירי, אבל הנסיעה אליו יכולה לקחת גם שבע שעות. הבנתי שאני חייב להיות בנקודה שבה הם יוצאים, וזאת אופרציה, אבל אתה ממתין להם שהם יחזרו.

מצד שני, חלק משמעותי מהגדוד נמצא בחוץ, ומישהו צריך להיות עם המפקדים כשהם הולכים לכנס את החיילים ולהגיד להם שסלמן נהרג. אנחנו מקפידים שהשיחה הזו תהיה עד אחרון החיילים, כדי שחס וחלילה לא יהיה חייל שישמע על זה בוואטסאפ. לא משנה איפה חייל נמצא הוא ישמע על זה ממפקד שיגיד לו מה שקרה ושנפעל לפי הרוח של סלמן”.

ובינתיים הטנק של סלמן מגיע? 
גיורא: “כן, גוררים אותו. הוא נוסע לאט והרעש של הזחל מצמרר. התותחנים יורים ויש עשן ונפתח הכבש ויורדים הלוחמים. וכבר חושך, והם יוצאים מאובקים ואתה מחכה להם עם לחיצת יד ואומר להם ‘טוב לראות אתכם’. אתה מסביר להם למה באת ומבקש לדבר עם כל אחד מהם. אתה נמצא שם כדי שהם יפגשו קב”ן כמה שיותר קרוב לאירוע.

הרי הם היו בסביבת אדם מת שהיה המפקד שלהם. הם צריכים שיחה. מסביב חושך מצרים, אבק ופודרה עד העיניים, רעש איום, אבל אתה מוצא סביבה אינטימית כדי לדבר עם כל אחד מהם. בעיקר אתה רוצה לתת את התחושה שהם לא לבד”.

כל אחד מהקב”נים באוגדה מתמודד עם האתגרים הייחודיים לחטיבה שלו. בתותחנים, כפי שמסביר סגן עידו גביזון, קב”ן חטיבה 282, האתגר העיקרי הוא שחיקה. “הם לא כוח שמתמרן בתוך השטח עצמו”, הוא אומר, “אלא הם כוח שנותן עתודה של אש לכוחות שנמצאים בפנים. לכן התמקדנו גם בלהכיל את כל התחושות וחוסר הוודאות שגם הם חוו וגם במשמעות שלהם".

מה הכוונה?
גביזון: “הם לא יודעים מה קורה כתוצאה מהירי שלהם וכשלא רואים בעיניים זה גורם לפעמים לתחושה של חוסר משמעות. אחד הגדודים למשל עזר להוציא חטופה מעזה. רק ברגע שהם ידעו שזה מה שהם עשו, הם ידעו להתגאות בזה ולהבין את המשמעות שלהם במלחמה”. 

עוד מספר גביזון, כי “כשהלוחמים סיימו את הסבב בעזה ועלו צפונה, עשינו משהו שנקרא סגירות מנטליות. סגירות עיבוד. אנחנו מלמדים את המפקדים ואת החיילים לדבר את השחיקה, להיות מודעים לדברים האלה יותר. אנחנו מבינים שהסביבה החברתית היא החשובה לדברים האלה”. 

כהן: “בכל הזדמנות שכוח יצא מתמרון ברצועה נעשו שיחות עיבוד, זה כלי שגם לימדנו את המפקדים ובחלק מהמקרים היינו נוכחים ביחד איתם”.

נאמר בשיחות האלה משהו שהפתיע אתכם?
גביזון: “הבגרות שלהם הפתיעה אותי”. 

כהן: “עשינו שיחת סגירה כזו לאחת מפלוגות המילואים וניגש אליי אחד החבר’ה. הוא אמר לי שזו פלוגה שרצה ביחד מאז הסדיר למעלה מעשור, הם היו בפלס”ר 7 ולחמו כבר ב'צוק איתן'. ואז הוא אמר לי: ‘את יודעת מה הדבר הכי משמעותי שלקחנו מהמלחמה הזאת? לימדתם אותנו לדבר. אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד, אבל עכשיו למדנו לשבת במעגל ולדבר על מה שאנחנו מרגישים, למדנו להקשיב, למדנו לזהות אחד את השני’. זה ניצחון. מציאות שבה חבורה של גברים מצ’ואיסטים מחזיקים את המורכות אחד של השני, גם מבלי שנהיה שם, זה לא עניין של מה בכך”. 

שעוני: “גם המפקדים כבר מזהים את זה. הם יודעים שאם היה אירוע טראומטי בתוך עזה, הם צריכים לדבר עם המחלקה, עם הצוות שלהם. הם מדברים איתם בלי הקב”ן אפילו. כמובן שאחר כך יש לנו את העיבודים שעוזרים להבנות את כל רצף האירועים שהם חוו שם, אבל הם יודעים כבר להשתמש בכלי הזה, אפילו בזמן לחימה”. 

גאון: “זה מעיד עד כמה הדבר הזה ממוקם בצה”ל, לא רק בקצה עם החייל, אלא גם ברמה המערכתית, וזה סופר משמעותי”. 

בין מלחמה למלחמה 
אם לא די באתגרים הרבים שהלחימה בעזה הציפה, חטיבות האוגדה עלו לקו ההגנה בצפון. “יש פה מלחמה, צריך להגיד את זה”, אומרת שעוני. “נכון, אין תמרון בתוך לבנון, אבל יש חזית צפונית, יש קרב הגנה, גם פה חיילים נהרגים, אזרחים מפונים ונהרגים. המשימה הזאת לא פחות קלה מתמרון בעזה. צריך להבין שגם פה יש לנו תפקיד משמעותי כדי להחזיק את החיילים ולשמור על המפקדים”.

גאון: “זה אתגר שאני לא חושבת שהיה בעבר. הלוחמים של אוגדה 36 נמצאים אחרי לחימה בעזה, עברו למשימת הגנה בצפון והם במין מצב ביניים לפני מלחמה אפשרית אחרת. לכן התפקיד שלנו כקב”נים עכשיו זה לאסוף את השברים של מה שהיה ולהכין את המסגרות למה שיהיה”. 
שעוני: “אנחנו גם מתמודדים עם הרבה שחיקה”.

מה מחיר השחיקה? 
שעוני: “שהם פחות רואים את ההצלחות שלהם, ויש להם המון הצלחות”. סרן קורן מחטיבת גולני, חטיבה שספגה אבידות רבות, מספרת שלא רק שהלוחמים עברו ישר מלחימה אינטנסיבית בעזה לקו הגנה בצפון, אלא שאת הימים המעטים שהיו להם בין לבין הם הקדישו לביקור המשפחות השכולות וחבריהם בבתי החולים. ועתה, ההכנות לקראת החזית הצפונית מאפשרות גם זמן מחשבה, והמחשבה מציפה רגשות: “אנחנו מדברים על הסתגלות ותסמיני דחק שצפים. זמן החשיבה מציף תחושות, שאלות”.

זה שונה מאוד מהתמודדות עם מתקפת פתע.
קורן: “נכון, יש משהו בשלב ההכנה, בשונה ממתקפת פתע, שמאפשר מקום לחשיבה. החשיבה הזאת מייצרת הצפה רגשית. גם בהיבט של שחיקה. הם שואלים אם יש לנו את הכוחות, את היכולות, אם נוכל להגיע לאותם הישגים, אם רואים אותי כמו שראו אותי שם, גם לא ברור מה קורה, איך, מתי יקרה”. “זו חטיבה משתקמת”, אומרת לבסוף קורן, “חטיבה שעברה משבר, עם הרבה אבידות של אנשים מאוד משמעותיים בתוך החטיבה”.

כולל אנשי פיקוד?
קורן: “כולל אנשי פיקוד, מג”דים. אנשים שהשאירו חותם משמעותי בתוך החטיבה”.

איך משקמים לב של יחידה?
קורן: “התשובה בגוף השאלה, מסתכלים על זה כיחידה, כמסגרת, לא רק כפרטים. מתמודדים עם זה דרך הרבה עבודה מערכתית, עם מפקדים שמנכיחים את בריאות הנפש מלמעלה. כלומר, שהחייל מבין מהמ”פ שלו, שהמ”פ שלו מבין מהמג”ד, שהמג”ד מבין מהמח”ט שיש לגיטימציה להגיד ‘קשה לי ואני צריך לדבר’. שיש לגיטימציה לפנות לקב”ן ולא כי אתה רק רוצה להשתחרר, אלא כי אתה באמת רוצה לדבר על אירועים משמעותיים שעברת ולעבד חוויה”.

גאון: “העבודה שלנו, דרך המפקדים, היא זאת שעובדת הכי טוב אצל החיילים. בסוף חייל יכול לאהוב ולהעריך את הקב”נית שלו, אבל אם הוא לא מזוהה עם המפקד שלו אנחנו לא עושים עבודה טובה, אנחנו צריכים, ללמד את המפקדים להחזיק את זה, כי אנחנו גם לא איתם יום־יום”. 
גיורא: “המנדט המשמעותי ביותר של קב”ן חטיבה זה הקשר מול המפקד. גם כשנכנסתי לרצועה זה היה בעיקר בשביל לדבר עם מפקדים. הרי בסוף חייל לא מסתער אחריי, לא אני מוביל אותו בקרב. המפקד מוביל אותו בקרב”.

ספר לי על המפגשים עם מפקדים בתוך עזה.
גיורא: “אתה עובר מפקד־מפקד ואתה מתחבק איתם, אלה אנשים שאתה נורא אוהב, אתה שואל מה שלומם, משתדל לא לפרק להם הגנות, להיות בהקשבה ולנסות להבין מה הם צריכים ממך. אני בקשר יומיומי איתם, גם עם קציני הרפואה הגדודיים. אצלנו בחטיבה לרוב מדובר ברופאות בנות 25־27. בכל פעם שראיתי אותן העיניים שלהן דיברו אהבה. הן באמת כוח נשי מטורף, הן מצילות חיים והן בגדול רוצות חיבוק וכוס קפה עם חלב שיבולת שועל. אמיתי”.

לצד הצורך ברגעי שפיות קטנים בתוך הכאוס, מדברים הקב"נים גם על המעברים החדים בין הלחימה לביקורים בבית. “עשינו הרבה שיחות הכנה לקראת החזרה הביתה גם למילואימניקים וגם לסדירים, כל אוכלוסייה קיבלה שיחה אחרת", אומרת גאון. "עם המילואימניקים למשל דיברנו על החזרה הביתה להורות. דיברנו על טקסי המעבר שהם צריכים לעשות כדי לעדן את הידיים שלהם, כדי לא להיות כל הזמן בדריכות”. 

מה אתם אומרים להם לעשות? 
גאון: “לשים את המדים ישר במכונה, לא לתלות אותם בכניסה לבית. לצאת לריצה של עשרה קילומטרים, להוציא את כל האנרגיה. אנחנו אומרים להם שתו בירה מתחת לבית, תירגעו, תעלו, תתקלחו ותתחילו. זה ברמה הכי בסיסית, אין פה קליניקה מורכבת. עם הסדירים, דיברנו על התקשורת מול ההורים, שידעו איך לתווך מה הם צריכים. גם להורים עשינו הכנה איך לקבל את הילדים. לכל אוכלוסייה יצרנו מבנה של שיח שאמור להכין אותה ליציאה ולמעברים האלה שהם מאוד חדים”.

“אמא משמחת חיילים” 
המעברים החדים שהלוחמים מתמודדים איתם בין הלחימה לביקורים בבית מאתגרים גם את הקב״נים עצמם, שברגע אחד צללו למלחמה. “אני גרה במרום גולן וב־7 באוקטובר, כשהתחיל כל הבלגן, בכלל הייתי ארוזה לרדת לנחל לתפוס מקום לפני שכל התיירים מגיעים”, מספרת גאון, “שבועיים לפני חזרתי לתפקיד מחופשת לידה, הסתכלתי על הבת שלי שיונקת ויצאתי מהבית.

בעולם המקצועי יש דבר שנקרא דיסוציאציה חלקית, זה אומר שאת בניתוק חלקי, את לא מחוברת לרגשות שלך, אבל את מתפקדת. זה משרת גם את המפקד ואת הרופא בקרב וגם את הקב”ן שיושב אפילו בשיחה עם חייל ושומע סיפורי זוועה”. 

רגע היציאה מהבית הוא רגע של ניתוק. 
גאון: “החוויות האישיות שלנו היו מאוד עוצמתיות ומורכבות. גם החזרה הראשונה שלי הביתה הייתה קשה, נורא פחדתי ממנה”.

למה?
גאון: “אני מספרת לך עד כמה אנחנו תפקודיים ויש משהו בחזרה הביתה שמפרקת לך את ההגנות. כשהגעתי הביתה אמרתי לבעלי לסגור את כל התריסים, שלחתי לכל החברות שלי הודעה שלא יביאו לי עוגה, שלא יתקרבו. לא מתוך תוקפנות, אלא כי לא יכולתי לעשות את המעבר הקיצוני הזה. רציתי רק להיות עם הילדים שלי”.

יש לך גם ילד גדול יותר, איך מתווכים את ההיעדר? 
גאון: “אני והמוכרת בעידן 2000 נתיבות נהיינו חברות טובות, כל פעם שחזרתי קניתי לו ספיידרמן אחר. זה מצחיק, אבל זה לא מצחיק. אני עד היום קונה לו ספיידרמנים בלי סוף. הסברתי לו שהתפקיד שלי זה לשמח חיילים עצובים. בביקור הראשון שלי ממש התחפשתי לליצן והסתובבתי איתו בקיבוץ עם תחפושת של ליצן, כדי שהוא יוכל לספר לאנשים שאמא שלו ליצנית של חיילים. ניסיתי לדבר איתו בשפה של ילדים”. 

למרות המרחב מסביב, הם יושבים זה לצד זאת צפופים, כמי שמבקשים לשמור על עצמם. יותר מכל, ניכר ששורר ביניהם קשר עמוק ושהם שותפים לחוויה שקשה להבין אותה מבחוץ. הרי איך ניתן להבין את מי שאמונים על לבם של הלוחמים, שנושאים על עצמם את כאבם של אחרים.

“אני גם חושבת שהמשימה שומרת עלינו”, מוסיפה קורן ומספרת על האובדן האישי שלה, כשהתבשרה שחברה הקרוב, עומרי לביא, נרצח בנובה. “מאוד קשה לי ואני מאוד עצובה, אבל המשימה הזאת גם שומרת עליי. דיברנו על עקרונות הקמ”צ, כי זה באמת משמעותי לשמור על התפקוד שלנו, על הכשירות שלנו. לפתח חוסן בתוך כל הקשיים, ויש המון קשיים”, היא אומרת. “כולנו הולכים עם המדים האלה בגאווה, גאים להיות חלק מהמערכה המשמעותית. לכן ברגעים של שחיקה ומשבר, המוטיבציה להיות שותפה מתעלה על הכל”.

שעוני: “המדים האלה הם בעצם גם סמל לשפיות, הם שומרים עלינו. כשאני שמה את המדים אני באמת משנה פאזה, זה ממש טקס מעבר. כבר מהימים הראשונים זה מה ששומר עליי, בשונה מהאנשים שנמצאים בבית, שהיו מאוד בחוסר אונים וחרדה ולא הבינו מה קורה. גם אנחנו לא מספיק הבנו, אבל הייתה לנו משימה”.

ואת צללת למשימה תוך כדי מלחמה.
שעוני: “נכון. ידעתי שאני מסוכמת לחטיבה 188 עוד לפני המלחמה, אבל אמיתי היה עוד בתפקיד והמלחמה בעצם עצרה את זה. לכן גם היה לי איזשהו רגע של משבר אישי לאור הרצון העמוק להיות רלוונטית, להיות בקצה, למרות שהיה לי תפקיד והיו צריכים אותי בתפקיד. כמובן אחרי זה, גם ההגעה לחטיבה בזמן לחימה הייתה מורכבת”. 

סוגיית החטופים, שנוגעת בכל קצה בחברה הישראלית, נוכחת באופן אישי ומצמרר גם בשיחתנו. אלון אהל, בן דודתו של גביזון, נחטף לעזה ממיגונית המוות בעוטף, שבכניסה אליה עמד ענר שפירא ז”ל והדף את רימוני המחבלים, עד שנפל בעצמו. ארבעה נחטפו מאותה מיגונית. “יום למחרת כבר הבנו שאלון חטוף”, מספר גביזון, “עוד לא נתנו לנו את הוודאות, אבל כבר הבנו”. 

איך זה לקבל בשורה כזאת בשיא העשייה? 
גביזון: “אתה מאוד מנותק. אביה דיברה על דיסוציאציה חלקית, אז גם אני לא נתתי לרגש להתערב, היו לי משימות. פעלתי לפי הפרוטוקולים שאנחנו מדברים עליהם. ידעתי שאני צריך לתת לרגש הזה מקום באיזשהו שלב, לכן לשמחתי הייתה לי את האפשרות לפרוק, גם אם לרבע שעה, אצל שתי דמויות מרכזיות בחיי - בת הזוג שלי ואמא שלי”.

איך אתה היום, 200 ימים אחרי? 
גביזון: “זה כואב. אנחנו חושבים עליו יום־יום. בהתחלה גם מאוד חיכיתי לרגע שאני אוכל לצאת הביתה כדי להגיע למשפחה, להיות יחד איתם. אני אגיד משפט שנהיה נדוש בחצי השנה האחרונה, אבל הוא נכון: באתי לשם עם הרצון לחזק ויצאתי מחוזק. אנחנו מדברים על עקרונות שדרכם אנחנו רוצים להכין חיילים. אמא של אלון עושה את זה בעצמה, בלי למצמץ בכלל. זה היה כל כך מעורר השראה לראות איך הם פועלים בתוך התקופה הזאת, גם אמרתי לה את זה”.

בסוף השיחה אני שואלת אותם מה הם מאחלים לעצמם לרגל החג. זה הרגע היחיד שהם משתתקים בו. קשה להם לנסח משאלה אישית, אבל כעבור כמה רגעים הם משיבים את תשובת כולנו: לשוב הביתה, לחוש ביטחון, לכבד את זכר הנופלים ולהתבשר על שובם של החטופים.