רב״ט מאיה אטלס בת 19.5 מיישוב עומר, התגייסה בינואר 23׳ לתפקיד תצפיתנית ואחרי קורס שובצה בחמ״ל יפתח שבזיקים. את החפיפה מאיה סיימה יומיים לפני ה-7 באוקטובר. בשעה 6:30 מאיה הייתה במשמרת, עם תחילת האזעקות נגלו לעיניה נחילי מחבלים שצבאו על הגדרות. נפגשנו עמה בבסיס בו הכל קרה. מאיה מאז ממשיכה לשרת ומספרת למעריב על אירועי אותו היום.
עזתים רבים יעזבו למדינות אחרות? תרחיש הבלהות של החמאס
נחשף הגורם שעשוי להוביל לפיצוץ בין החמאס לג'יהאד האיסלאמי
נזכיר, פעולת חמאס באותו בוקר החלה באמצעות פריצות בנקודות רבות בגדר המערכת, דרכן חדרו אופנועים וכלי רכב עמוסים מחבלים. באותו זמן, סירות עליהן מחבלים רבים הובילו את כוחות חמאס להתקפה על בסיס זיקים ויפתח. במקביל לטבח במסיבה בנובה ובקיבוצים, המחבלים פרצו למחנה יפתח, וטבחו בו וחטפו ממנו עשרות חיילים.
היא ותצפיתנית נוספת שהייתה עמה במשמרת וישבה לידה, הבחינו בתזוזה על הגדר, שתיהן קפצו באותו הזמן. הן רואות "על הגדר חמושים, RPG והכל. בהתחלה רק שניים ואח"כ רבים נוספים שחוצים את הגדר". כשהמחבלים נצפו על הגדרות היא החלה להכריז "פשיטה" בקשר, אבל לא זכתה לתגובה. לקח כמה דקות להבין מה קורה ומה סדר הגודל של האירוע ושזה לא רק אצלה בבסיס. היא מסבירה: "אין לידי טלפון, אני ממש מנותקת, כל הסרטונים ששלחו, לא ראיתי אותם". כשלא קיבלה תגובה בקשר, היא הבינה שכנראה גם בסיסים נוספים הותקפו. היא מזכירה: "זה היה שמחת תורה, ערב חג, לא היה סד"כ מלא".
שאלנו, האם עבר לה בראש שהמחבלים עלולים להגיע אליה? והיא השיבה: "בהחלט זה עובר בראש, כי אנחנו קרובים. יש ליד הבסיס שלט "תיזהר אתה נכנס למרחב גבול" וזה 500 מטר, כאילו כלום". במסכים של החמ"ל היא גם צפתה במצלמות שמכוונות אל הבסיס פנימה. "פתאום מגיעים 20 מחבלים לש.ג חמושים ב-RPG". בש.ג הייתה משקית ת"ש בשמירה. מאיה ראתה איך "הם באו כולם עליה". מאיה מסבירה שלחיילת לא הייתה מיומנות וגם לא אמצעים ושלוחמים יצאו מהמגורים לסייע לה.
היא מעידה שבהתחלה הייתה בהלם, אבל שתפקדה ב-100%. היא חשבה באותם רגעים גם על ההורים שלה וש"הם מתים מדאגה", אבל לא עזבה את המשמרת לדקה, אפילו לא כדי להתקשר אליהם. בכל אותו הזמן שהייתה בעמדה, היא לא נתנה למה שקורה בחוץ להפריע לתפקוד שלה. היא ראתה את המחבלים מתקדמים, רצים מהשער אל הבסיס ואל החמ"ל בו היא יושבת, "זו כבר פאניקה אחרת" היא מבהירה, אך עם זאת מציינת שהיה בה קור רוח. קור הרוח הגיע מהרבה דיבור של מאיה אל עצמה והרבה מודעות לגודל השעה ולגודל האחריות. "פשוט המשכתי לדווח" היא אומרת.
המחבלים התקרבו לחמ"ל וגם הקולות שהביאו עימם, "קולות יריות, צרחות, ערבית". היא הבינה שזה הולך להיגמר לא טוב, העמדה שלה הקרובה ביותר לדלת והיא עם הגב לדלת. היא נזכרת שהמתח כבר היה גבוה מדי, היא ייחלה לכך שהאירוע יגמר, כך או אחרת... היא לא יכלה לשאת את המתח. שאר הבנות בחמ"ל היו גם הן בפאניקה, "אחת לא מגיבה ואחרת עם בכי וצרחו, כולן בחוסר אונים. המפקדות ניסו להרגיע ואז הדלת נפתחה היה שקט ואז נשמעה צעקה והבנו שאלה כוחותינו". מצד אחד הייתה הקלה גדולה, אך מצד שני היה ברור לכולם שהאירוע לא הסתיים ומחבלים רבים עוד שורצים בבסיס. היא לא הייתה בטוחה שאת כולם ניתן לאתר ע"פ המצלמות.
כאשר שאר הבנות הצליחו להיכנס לחמ״ל הן החליפו את מאיה, בשלב הזה היא ניצלה את הזמן בחמ״ל וטיפלה בפצועים מהקרבות שהלכו והתאספו בחמ״ל. אחד הפצועים היה במצב מאוד קשה. היא מודה: "אני לא עשיתי קורס של מד"א בחיים, אין לי מושג, אבל עשיתי הכל, כדי לעצור לו את הדימום או לשים עליו את הפליז, כי היה לו קר". היא מספרת שהפצוע ממש ביקש שיתקשרו לאמא שלו. היא התלבטה, מצד אחד היה ניכר שהוא במצב חמור ומצד שני היא חששה להדאיג את הוריו. הן התקשרו ואמרו לאימו שהוא פצוע, אך גם הרגיעו שהן מטפלות בו.
הפצוע לא הפסיק לשאול: "מה עם הפינוי?", היה ברור לה שפינוי לא בא בחשבון בטווח הזמן הקרוב, בשל גודל האירוע וכמות המחבלים שעדיין הייתה בבסיס. הדלת של החמ"ל הייתה מקור החרדה. כשנפתחה, לא היה ברור מי יכנס בה. מדי פעם בפעם, נכנסו או הוכנסו דרכה פצועים. כשזה קרה, הבנות נשמו לרווחה, אך זה לא הבטיח, שמחבל לא יהיה האורח הבא בדלת.
בתום הקורס היא קיוותה ורצתה לקבל שיבוץ לקו עזה, וקיבלה את מבוקשה. היא אומרת שהאיום לתצפיתניות היה ברור, שהאמינו בקיומו, אך שלא זה סדר הגודל של אירוע שצפתה. מאיה זוכרת כמה אירועים בבירור, אך מה שהשאיר חותם מיוחד אצלה, הוא טיפולה בהלום קרב שהגיע לחמ"ל. בדיעבד היא הבינה ,שבאותו בוקר הוא היה חלק מאירוע לו הייתה שותפה, של כוח גולני שנכלאו בנמר. את האירוע היא תפעלה מרחוק וקנתה ללוחמים זמן לחילוץ. למעשה בזכות כך, הלוחם חולץ בחיים. ימים אחרי שוך הקרבות, אותו לוחם יצר עמה קשר, הוא שמע שהיא הייתה במשמרת וביקש להודות לה.
רק בלילה, בסביבות השעה 21:00, מאיה יצאה מהחמ״ל והתקשרה להורים בשיחה קצרה מאוד. היא המשיכה לשרת רצוף עוד שלושה שבועות לפני שיצאה הביתה. בשבוע הראשון שאחרי המתקפה, הן לא יצאו מהחמ"ל בפקודה, הן פעלו וישנו בתוכו. מאיה מספרת שבימים שאחרי המתקפה, היא עוד צפתה במחבלים שמנסים לחזור לעזה ודאגה שיופצצו. בימים שאחרי ובלחימה, הצבא השיג שליטה מחודשת על הבסיס.
לאחר חופשה בבית, מאיה החליטה לחזור לצבא. אנשים שאלו אותה וגם אנחנו, איך זה להישאר וגם לחזור לאותו מקום ולשרת באותן משימות? למאיה היה ברור שהיא חוזרת. "עכשיו צריך אותנו, צריך להראות שלמרות מה שקרה, אנחנו והצבא שלנו חזקים". מאיה מוסיפה: "אנחנו עדיין פה, לא ישברו אותנו".
היא סבורה שחשוב שבמוצב יהיו בנות שחוו את האירוע, "אני מרגישה שזה שאני כאן וחוויתי את ה-7 ובאות לכאן בנות חדשות שמפחדות להיות פה, אולי לא רוצות, זה נותן להן מוטיבציה להישאר פה ולהבין, כמה זה חשוב מה שהן עושות וכמה זה מוערך". לאחר מכן היא קובעת בגאווה: "עכשיו זה מוערך ברמות!".
מאיה איבדה חברות תצפיתניות - מיה ויאלובו פולו ז"ל, נועה מרציאנו ז"ל, שי אשרם ז"ל, הדר מרים כהן ז"ל, שיר אילת ז"ל שהייתה הקצינה שלה בהכשרה.