חטיבת הסיוע הקרבי היא החטיבה הלוגיסטית המשויכת לאוגדה 98, תחת החטיבה 5 גדודי מילואים שלכל אחד יעוד שונה. החטיבה מסייעת לחטיבות המתמרנות במשימות לוגיסטיות מורכבות מעבר לקווי האויב ובנוסף הצוותים שלה מתחזקים את המל״ק (מרכז לוגיסטי קידמי) שנמצא בתוך עזה ונותן מענה מהיר לתיקון הכלים. כתבנו שוחח עם המפקד אל"ם עופר ועם המילואמניקים, חיילי החפ"ק שלו.
לאחר שחמאס הודיע על התנגדותו לעסקה: סינוואר סותם את הגולל
נסראללה צוחק בבונקר: הטעות הענקית שעשתה ישראל מול חיזבאללה
אל"ם עופר הוא בן 52, אבא לחמישה ילדים, מתגורר ברמת השרון. הוא למד משפטים ובעל תעודת עריכת דין, תואר שני עשה במדעי המדינה, אבל הוא מתפרנס מעסק של תיירות אתגרית, ג'יפים, אופנועים, טיפוסי הרים ועוד. בעברו הקים את פרויקט "אחריי", שימש כמדריך הראשון בפרויקט וכמנכ"ל במשך 8 שנים. עופר היה לוחם בסיירת מטכ"ל בסדיר, עמנואל מורנו היה בצוות שלו. בהמשך, היה בצוות שהקים את יחידת מגלן. מאז שהשתחרר מצה"ל הוא משרת במילואים. שלושה שבועות לפני המלחמה מונה למפקד חטיבת הסיוע הקרבי של אוגדה 98.
אל"ם עופר מספר על תחילת המלחמה: "בשבעה באוקטובר, איך שכולם רואים את הסרטונים, הרמתי טלפון למפקד האוגדה אמרתי לו - נראה לי שצריך לבוא, אמר לי - תבוא לבסיס. האישור היה לגייס שני גדודים, בפועל הגיעו כולם". בצהריים יצאו דרומה ושלושה גדודים שעוסקים בניוד ורפואה, יצאו לעבר הרצועה. עופר אומר: "המשימה לא הייתה ברורה ולא היה ברור לאן ללכת ומה עושים".
הוא ממשיך ומתאר: "נסענו עם שני רכבים פתוחים, בצד הדרך רכבים, מרחב מטווח, המון גופות. אנחנו באנו לעזור למי שצריך, לשייטת נגמרה התחמושת, הנחיתו עלינו שני מסוקים". עופר מסביר: "אתה עובד כמו מכונה, אתה לא מרגיש תחושות. אתה בא, שם את המדים והנשק, ועושה את מה שצריך, ככה אנחנו מתוכנתים. אתה יותר מתעסק במה צריך לעשות ולא במה ראית. ידענו שאנחנו צריכים לעזור ליחידות ולתספק בתוך האש".
הייתה הרבה עשייה במהלך אותו היום: "בבארי נשארו ללא תחמושת, הגענו עד לבית לפרוק תחמושת כשמסביב המחבלים יורים. אמרו לנו לא לצאת מתוך הרכב הממוגן. אמרתי לנהג שייסע עם הרכב, לתוך הבית. מסביב הבתים עולים באש והנהג אומר - אני אפיל להם את הפרגולה..." עופר מודה: "אתה לא מבין באמת מה קורה, אף אחד מאיתנו, עם כל הניסיון של מלחמת לבנון השנייה, חומת מגן, כל המבצעים סביב עזה... לא חווינו כזו מלחמה. אף פעם לא נלחמנו בשטחנו. תמיד צה"ל נלחם בשטח האויב. בשביעי עד העשירי בחודש, נלחמנו בשטחנו".
בלילה השני הם לנו בקיבוץ סעד, עופר מנסה להמחיש את דבריו לעיל: "נכנס מחבל וירינו בשטחנו, ביישוב. אנחנו בתוך שטח אש". ביום השלישי, כוחותיו פינו גופות ובמקום להתאמן ולהתכונן ללחימה, הם עסקו במשימה שהרושם היה, שהינה לא פחות חשובה באותו הזמן. הם שכנעו תושבים לפנות את הבתים, בסעד הרבה תושבים סירבו לעזוב את הבית. "הסברנו להם שזה בסדר והם יחזרו, ישבנו עם משפחה ושכנענו אותם לעזוב את הבית. כמה שעות אחרי, התרחשה ההתקלות שלנו עם המחבל".
אבל הקושי לא נגמר שם, עופר וכוחותיו ממשיכים: "הפינוי של כפר עזה היה מבצע חטיבתי, פינינו עשרות גופות, ראינו את זה בלייב, גופות שלנו ושל מחבלים, בסיטואציות שאתה מבין שהיו אירועים קשים. בחורות קשורות על מיטה, אנשים שרופים, כרותים..."
על הפעילות שלהם כחטיבה לוגיסטית עופר גאה לומר: "אנחנו חטיבה ייחודית אין כזו בצה"ל, אנחנו יודעים לתת לאוגדה 98 ערך מוסף, שבא לידי ביטוי במלחמה. יש לנו גדוד ניוד קל, שיודע להכניס כוחות ולהוציא בעיקר מיוחדים. נוסעים עם הלוחמים בגדוד הזה, עם הכשרת ניוד. לדעת לנתב את הציר. להגן על עצמם ולחזור. אנחנו אלה שזכינו להוציא את שבע הגופות. בסוף, אנחנו נמצאים שמונה חודשים במילואים, בשביל דברים כאלה, להחזיר חטופים וגופות, זו מטרת העל".
המשימות הנוספות שלהם יכולות להיות למשל להסיע צוות של יהל"ם למשימה מיוחדת של מנהרה. זה יכול להיות גם משימה הומניטרית. עופר חושף: "גם כשהיה בחאן יונס שני אירועים כאלה, שנתקעו אנשים מבוגרים וחולים והיה צריך לפנות אותם מגזרת הלחימה, גם את זה ביצענו".
על המוטיבציה הוא אומר: "אני חושב שמה שמאפשר להחזיק את החיילים במילואים הרבה זמן זו האמונה ומה שמוביל פה את כולם זו ההבנה, שמה שאנחנו עושים זאת פעולה חשובה ושאין מישהו אחר שיעשה את זה". לדבריו "אין חייל שיצא בג'באליה ולא מבין את המשמעות של מה שהוא עשה. באנו להרוג אויב להרוס לו תשתיות, ולהחזיר כמה שיותר שבויים ונעדרים הביתה". עופר מציין ש"השב"כ מושך היום מידע מהשטח, המחבלים מדברים על זה שלא כדאי להילחם מול אוגדה 98" וקובע: "זו הרתעה!".
שלומי רון, הסמח"ט של עופר מצטרף לדברים. הוא בן 52, גם הוא אב ל-5 ילדים, שלושה מהם שירתו במלחמה הזו. שלומי מתגורר במודיעין ובאזרחות הוא מכהן כסגן מחוז ברשות אכיפה ממשלתית. בסדיר שירת בשייטת ובדובדבן.
הוא מנסה להבהיר: "מה שמיוחד בחטיבה שלנו, לעומת חטיבות אחרות בצה"ל שבדרך כלל הן גנריות, למשל בחטיבת חי"ר - יש גדודי חי"ר, שפחות יותר דומים אחד לשני. אצלנו - יש שני גדודים שהם דומים, שמתעסקים בניוד, אבל לצידם יש גדוד שהוא גדוד רפואה, שהוא בעל יכולות לפתוח בית חולים שדה. גדוד איתן, מתמחה באיתור נעדרים ובסריקה, כמו זק"א של הצבא, יודע לטפל בזירות מורכבות של חללים. הגדוד החמישי הוא אייל, שמתעסק בלוגיסטיקה עצמית ועורפית שהוא היחיד שלא מוגדר כגדוד".
שלומי חושב ש"היכולות באו לידי ביטוי במלחמה בצורה משמעותית" ועוד אומר: "החטיבה מאוד שונה מהנוף הצה"לי." לגבי ההישגים עד כה הוא אומר: "המצב היום שונה מה-7 באוקטובר. עם זאת, יש עוד עבודה לעשות, לא יכולים להיות רגועים. הצד השני, ברמת היכולות, לא יכול לעשות. זה לא אומר בעיניי שהוא לא יכול לייצר אירוע במקום ספציפי, אך לא בסדר גודל כמו שהיה, אני לא חושב שהוא מסוגל לכך כעת". הוא קובע: "זה תלוי בנו, איך נשמר את החוסר יכולת שלו".
ארז ברט, בן 51 מרעננה, נשוי פלוס 4 ילדים, 3 נכדים (וחצי), אחד מהם נולד לתוך המלחמה. ארז שירת את רוב שירותו הסדיר בשריון, כיום הוא מנהל לחימה בחפ"ק. ארז מאמין ש"הידיעה שהצבא והאוגדה עובדים פה, צריכה לשדרג את תחושת הביטחון. עצם העשייה מייצרת תוצאות בשטח. העניין הוא תהליכי". הוא מרוצה: "אנחנו נמצאים במקום שעושים ועובדים. להגיד שהשגנו את כל היעדים? עוד לא. אם היינו משיגים את כל היעדים, היינו יכולים לחזור לחיים שלנו ולמשפחה שלנו. אנחנו פה כי יש עבודה. אנחנו בתוך העבודה והעשייה משדרגת את הביטחון שאנחנו בדרך הנכונה".
אריאל גולדין, הוא בן 45, נשוי פלוס 3. ביתו היא מדריכת חי"ר שהתגייסה תוך כדי המלחמה, היום זמן קצר לפני הריאיון איתנו, היא עדכנה את אריאל שקיבלה שיבוץ לצנחנים. גם אריאל סבור כמו ארז ש"תושבי העוטף יכולים להרגיש בנוח שצה"ל פה, חד משמעית". מנגד, "אי אפשר להתווכח עם תחושות", הוא אומר ומוסיף: "גם אם יפלו שני קסאמים, יגידו - זהו לא עושים פה כלום... אבל, צריך להבין שזו עבודה קשה וסיזיפית. צריך להבין את המאמץ ואת ההשקעה בשטח, זה משהו שהוא לא נתפס". אריאל סבור ש"התיווך לא צריך להיות של אנשי הצבא, הוא צריך להיות של אנשים אחרים, במציאות המורכבת".
הוא מדגיש ש"חשוב שהאזרחים יבינו, שאנחנו עושים פה דברים בלתי נתפסים. ברמה הצבאית אנחנו לא ראינו דבר כזה". על העשייה של האוגדה שלהם עד כה הוא אומר: ש"היא פועלת בצורה יסודית. אפשר לראות בג'באליה וחאן יונס, לא משאירים למחבלים לאן לחזור, הם חווים וחשים את זה עכשיו". עוד הוא מרגיש בנוח לומר ש"בתור מישהו שנסע פה בצירים, אנחנו חווים את העוצמה של האוגדה הזו לפנים. גם החברה שהיו בג'באליה או בבית חנון בסבב הקודם אומרים, שזה לא אותו דבר".
לאל"ם עופר חשוב לומר: "אני וכמעט כל עם ישראל רוצים שכל החטופים יחזרו הביתה. אנחנו מוכנים לשלם כל מיני מחירים כבדים, תמורת חטופים, בטח חיים". למרות דבריו אלו, הוא מרגיש צורך להוסיף: "לאן זה יוביל אותנו? אני לא יודע, אך בכל המקומות שצה"ל היה בהם, הוא השמיד את התשתיות של האויב, ופגע באלפי מחבלים. רק אנחנו הבאנו ארצה 1500 מחבלים לחקירה". עופר תוהה: "האם זה אומר שהם לא יכולים לבנות תשתיות?" ומשיב בנחרצות: "הם יכולים. מחבלים עם מוטיבציה להפוך לאנשי שלום? זה לא".
לדעתו המוטיבציה של המחבלים היא עניין דתי, שמשליך הרבה מעבר לתובנות הרגילות, של "אם שווה לי או לא". הוא פוסק: "הם חושבים אחרת" ומעריך שהם ימשיכו לנסות לפגוע בנו. אבל, הוא מסכם: "העבודה כאן לא נגמרה, בטח לא במודיעיני ולא בנושא עבודת החיילים. אנחנו כולנו פה. אמרו את זה חבריי. אנחנו פה כדי שאנשים לא רק ירגישו יותר טוב, אלא יידעו שיותר בטוח לחיות פה מסביב".