"אנחנו קרובים להכרעה צבאית ברצועה, ואנחנו מוכנים למערכה בצפון" – כך מצהיר אל"מ דביר אדרי, מפקד חטיבה 460 ("עוצבת בני האור") של חיל השיריון בראיון נרחב למוסף "מעריב" שיפורסם ביום שישי.
"אנחנו כבר עכשיו במערכה רב-זירתית בעוצמות משתנות", מחדד אדרי, "ולפחות במקומות שאני נמצא בהם, צה"ל מוכן למערכה בצפון. היא לא תהיה קלה ופשוטה אבל לאור הלחימה בדרום יש לנו דור של מפקדים ולוחמים עתיר ניסיון".
החטופה שחזרה מהשבי: "אומרים שהם לא מעורבים, אבל הם קיבלו עלינו כסף"
"אתם גמורים": מחאה חריגה בכנסת נגד חברי הממשלה
אבל גם עייף ושחוק.
"כן, אבל כשהמשימה היא להחזיר מעל מאה אלף תושבים לבתיהם, אז אני סומך עליהם שימצאו את הכוחות לעשות את זה בצורה הכי טובה".
רוב מלחמות ישראל עד היום היו קצרות, לעומת מלחמת חרבות ברזל שמתארכת מאוד.
"מלחמה קצרה היא עניין יחסי. אף מלחמה בעבר לא שמה לעצמה יעד כל כך מובהק שלוקח הרבה מאוד זמן כדי להשיג אותו. אי אפשר להשמיד את חמאס בזמן קצר. יכול להיות שיכולנו לעשות דברים יותר מהר, או דברים שונים, אבל כבר בתחילת המלחמה דיברו על שנה של לחימה בעצימות כזו או אחרת כי כולם הבינו שלמוטט את חמאס ייקח זמן".
שנה זה עוד כשלושה חודשים לסיום המלחמה. אתה מאמין שנעמוד ביעד הזה?
"אני רוצה להאמין שכן. כל מומחה צבאי שיודע לזהות את ההישגים בשטח, יגיד שאנחנו קרובים לניצחון. ניצחנו בתוצאות המובהקות של מה שקורה במקומות שהיינו בהם. הכרענו הרבה מאוד גדודים ובהקשר הצבאי הבאנו הישגים משמעותיים. ניצחון הוא מילה מתעתעת, כל אחד מגדיר אותו אחרת, אבל אני חושב שאנחנו קרובים להכרעה צבאית".
אבל אתם יוצאים ונכנסים, וחמאס מנצל את ההזדמנות כדי להשתלט מחדש על המקומות שמהם יצאתם מחדש.
"בכל מקום שהיינו בו, אנחנו יכולים לנוע ולתמרן בתוכו בצורה חופשית. אלו הם פעולות שבתחילת הלחימה לקחו הרבה יותר זמן והיו הרבה יותר מסובכות ומסוכנות. כשרק נכנסנו לעזה, לקח לנו שבוע להגיע לנקודה מסוימת ולכבוש אותה. היום אנחנו יכולים לחזור אליה בתוך כמה שעות ולעשות בתוכה כל מה שאנחנו רוצים. זו הכרעה. יכול להיות שגם בעוד שלושה חודשים חמאס יצליחו לשגר ממנה רקטה פה ושם, אבל זה כבר לא במסה הקריטית וגם לא בכמויות שהיו ברשותו בתחילה. ככה נראית הכרעה".
כשנשאל מח"ט אדרי מהיכן המוטיבציה של הלוחמים להילחם במשך תקופה ארוכה כל כך, השיחה תמיד חוזרת למראות הזוועה בשבעה באוקטובר: "כל מה שראיתי ושמעתי ביישובי העוטף התנקז אל הרגע הזה של הכניסה לעזה. אני לא אוהב להשתמש במונחים של נקמה, אבל אני חושב שכל מי שיצא לעזה באותו בוקר הבין שאין דרך אחרת חוץ מניצחון מוחלט, חד וברור. אני מכיר את העוטף הרבה מאוד זמן, ומה שראינו בשבעה באוקטובר על הציר מצומת סעד לאוגדה נצרב בנו באופן שאי אפשר לתאר במילים. המראות של הגופות והרכבים השרופים היו קשים מאוד. אבל דווקא בגללם הייתה אמונה גדולה במה שאנחנו עושים ותחושת צדק עמוקה".
מה מהמראות נחרט בך במיוחד?
"בשטח, בין הגופות, שכבו בני זוג מחובקים. אפשר היה לראות שהם החליטו לסיים את החיים שלהם יחד, וככה מצאנו אותם. זה זעזע אותי. וזה היה חלק מהתחושות שליוו אותנו כשנכנסנו לעזה לצד גודל האחריות וההבנה שאתה לוקח שלושת אלפים אנשים למלחמה. ידעתי איזו עוצמה יש לי בידיים, עם מה אני נכנס פנימה, ועדיין הלוחמים שהיו איתנו הדהימו אותי בכל פעם מחדש. לא רק החיילים ואנשי המילואים, גם המפקדים בכל הדרגות.
"ממש הרגשנו שאלו הם אותם האנשים שיצאו להילחם לפני 50 שנה במלחמת יום כיפור, ושאנחנו לא יכולים שלא לנצח, כי אחרי הקולות והמראות של השבעה באוקטובר אין לנו את הפריבילגיה הזאת. ולכן כל אחד הגיע לחטיבה כדי לעשות את הכי טוב שהוא יכול. ולא משנה כמה ואיך הוא התאמן לפני כן, ולא היה חשוב איזה אילוצים הוא השאיר מאחור. כולם שמו את המחלוקות בצד, וגם את האתגרים והצרות האישיות ובאו להסתער".
הראיון המלא יפורסם ביום שישי במוסף מעריב.