בלילה שבין ה־19 ל־20 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע “צוק איתן", נכנסו חיילי חטיבת גולני לשכונת שג’אעייה שבפאתי עזה בשיירה שכללה שני טנקים ואחריהם שני נגמ"שים מדגם M־113. הנגמ"ש הקדמי, שהוביל תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13, נתקע באחד הרחובות בשכונה כתוצאה מתקלה טכנית. באותו זמן שוגר לעברו נ"ט שפגע בו פגיעה ישירה והוא התלקח ובער במשך שעות. הטיל נורה מבניין סמוך ומחבלים פתחו באש לכיוון הנגמ"ש הבוער ואף התקרבו אליו, ככל הנראה בניסיון לחטוף גופות.
בתום האירוע, שהוגדר כאחד האסונות הכבדים שחווה צה"ל, התברר כי שישה חיילים שהיו בתוך הנגמ"ש נהרגו וחייל נוסף, אורון שאול, הוגדר כ"נעדר". ב־25 ביולי אישרה ישראל כי שאול נהרג אף הוא וכי גופתו מוחזקת בידי חמאס. המחבלים בנו בכיכר פלסטין, ששימשה סמל לשלטון הטרור של חמאס, פסל בדמות נגמ"ש שממנו יוצא אגרוף ועליו תלויה דיסקית עם שמו של שאול כאות לניצחון על צה"ל באותו אירוע.
מהנגמ"ש ניצלו שניים: אוהד רויסבלט, מפקד הנגמ"ש, והקשר שלו, ניסן מושייב, שמאז ועד היום דואגים לזכור ולהזכיר את חבריהם שנפלו באותו אסון: סמל מקס שטיינברג, סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמל שון מונדשיין, סמל בן וענונו, סמ"ר אורן נח וסמ"ר אורון שאול. יהי זכרם ברוך.
“הפיכת קערה"
“הרגע הכי דרמטי מבחינתי באותו אירוע היה אחרי שנורה טיל RPG שפגע בנגמ"ש והיה פיצוץ מטורף וירי. זו הייתה הפיכת קערה מאוד משמעותית", משחזר רויסבלט (32), שנפצע קשה באירוע. “ממצב של שקט מוחלט וחושך מוחלט ותנועה של כוחות שלנו ורעשי צעדים – פתאום בשנייה אחת הכל התהפך. ירי ופיצוצים. נפגעתי מירי ברגליים וביד, והדבר שהכי זכור לי הוא שבאיזושהי נקודה הבנתי שאני נשארתי לבד בשג’אעייה, כבר התחלתי להבין שהחיילים שלי לא בין החיים ושנשארתי לבד מול מחבלים שלא מפסיקים לירות עלינו ולשלוח טילים לכיווננו. הבנתי שזה עניין של שניות עד שמישהו יבוא וינסה לחטוף אותי. הרגע שהכי זכור לי הוא הנקודה שבה שלפתי רימון מהצד של הווסט, שמתי אותו על החזה, החזקתי את הנצרה ואני זוכר את עצמי שוכב על הגב עם רימון על החזה ומחכה. אמרתי לעצמי שברגע שמישהו מגיע אליי אני מפוצץ את עצמי יחד איתו".
בעודו “ממתין" למחבלים הגיעה הגאולה, כדבריו, שרויסבלט לא ציפה לה, בדמות הקשר שלו, ניסן מושייב: “לא היה לי מובן איך אני שוכב שם ואף אחד לא מגיע, ומה ששינה את זה היה שהרמתי את הראש שלי וראיתי את ניסן, חי ועומד כמה מטרים ממני עם נשק. עצם זה שראיתי אותו חי שינה את המשוואה כי הרגשתי שאני כבר לא לבד יותר. זה מבחינתי נתן לי את הביטחון שבתוך המצב הקיצוני, המופרך וההזוי הזה – אני לא לבד. ראיתי את ניסן עם נשק, בהכרה, והוא היה בסדר, וזה היה הכל עבורי".
“כמו לכל אדם גם לי יש פחדים, ואחד הפחדים שלי זה מחושך, אבל ברגע שנקלעתי לסיטואציה והבנתי שאני לבד, אמרתי לעצמי שאעשה את הכל כדי להציל את עצמי, וברגע שראיתי את אוהד הבנתי שאני לא לבד ויש לי את האחריות לא רק להציל את עצמי אלא להציל עוד מישהו", מוסיף מושייב (29). “תוך כדי הסיטואציה צעקתי את שמות החברים, הבנתי שאין אנשים בחיים, וכשאוהד זחל אליי – הרגשתי יותר ביטחון".
“הכוחות הראשונים שהגיעו אלינו, הכוח השני של המחלקה שלי, הגיעו אלינו אחרי כרבע שעה, ופינו אותי לבית החולים אחרי כשעה־שעה וחצי, שזה יותר מנצח במונחים של קרב", מציין רויסבלט. “כשהנגמ"ש השני הגיע לחלץ אותנו שכחתי מקיומו כי התעסקתי כל כולי בחבר’ה שלנו", אומר מושייב. “כשאוהד אמר לי ‘ניסן, תראה מה עם הנגמ"ש של גרוסמן’, הבנתי שאנחנו לא לבד ושאנחנו צריכים להכווין את הכוח הזה אלינו. וכך זה היה".
“למדתי הרבה מעזה"
ממרחק של עשור, השניים מסתכלים אחרת על האירוע ששינה את חייהם. “אני זוכר שבהתחלה לקח לי קצת זמן להבין מה שקרה. כשפוניתי למיון בבית החולים בילינסון, לא ידעתי גם להגיד מה בדיוק קרה", מספר רויסבלט.
“מיד הגיעו לתחקר ולשאול אותי ולא היה לי מושג. לא איבדתי הכרה ולא נאלמתי אלא קרו המון דברים במקביל ועזבתי את שג’אעייה כשלא הבנתי עד הסוף מה היה. הקושי הגדול שליווה אותי בשעות הראשונות היה אי־הידיעה לגבי מה היה. אחרי זה הייתי צריך להתמודד עם תחושות אשם כי אני המ"מ, אני המפקד ואני התחייבתי להחזיר את החיילים שלי הביתה, ואני חזרתי הביתה והחיילים שלי לא. זה משהו שהיה לי קשה מאוד להתמודד איתו, וזה מלווה אותי עד היום. זו תחושה שונה מפוסט־טראומה. להיות מפקד שכול זה משהו שרק מי שנמצא באותו מצב יכול להבין".
מושייב: “אי אפשר לשנות את מה שקרה ובוא אני אגלה לך סוד - כואב לי וצר לי, אבל אני חושב שיצאתי מהמקרה הזה הכי מלומד, הכי מחוזק וזה מי שאני היום ומי שאהיה בעתיד. בטח שהתפיסה השתנתה כי בהתחלה אתה מאשים את עצמך. הכי קל בסוף להיות במקום של להאשים את עצמך. עם השנים אתה פשוט לומד להבין שמה שעשית באותו רגע – זה הדבר הכי נכון לאותו רגע. הראייה של היום היא של הבנה והכלה. אני מבין ומכיל את עצמי. הייתי ילד וגם היום אני ילד, אומנם יותר פיקח, אבל עדיין ילד, וההבנה נהיית אחרת. אם אני היום נקלע לסיטואציה של שדה קרב או קרב יריות אני מבין מה עליי לעשות. הייתי לצערי בכמה, ואני אומר ‘לצערי’ כי הלוואי שלאף אחד לא יהיה את הניסיון הזה ולא יהיו לנו אויבים".
כשאתם מסתכלים היום בסרטונים ובתמונות משג’אעייה, איך היא נראית לכם בהשוואה לאיך שחוויתם אותה לפני עשור?
רויסבלט: “כשנכנסנו לשג’אעייה אני זוכר שנסענו עם הנגמ"שים בין מטעים, עצי לימון ועצי זית. הייתה תחושה שאתה נכנס לשכונה רגילה שבפאתיה יש עבודה חקלאית ומחסנים וכו’. אתה נכנס למקום שאתה רואה שחיים בו. היום שג’אעייה נראית שונה לחלוטין. אחד הדברים שאני הכי זוכר הוא התמונה של פסל הנגמ"ש שהמחבלים שמו שם. כשראיתי את זה הייתי בהלם, וב’חרבות ברזל’ כשהחיילים הגיעו לשם והפגיזו את האנדרטה הזו – התרגשתי. זה היה נורא לראות שיש אנדרטה שחוגגת את היום הקשה בחיי".
מושייב: “חוויתי את עזה בצורה ממש קשה. במעט הזמן שהיה לי שם – לא באמת הספקתי לעכל את זה שהייתי שם. אבל, ויש אבל גדול, למדתי הרבה מעזה. אתה מבין את המקום, מבין את המשמעות ואת גודל האירוע. מה שחוויתי באותו אירוע מלווה וילווה אותי תמיד, אבל אני לומד להכיל את זה ולא לשפוט את עצמי".
מה סייע לכם להרים את עצמכם?
מושייב: “בראש ובראשונה, חצי שנה אחרי אותו אירוע הכרתי את בת הזוג שלי, כיום אשתי, והיא נתנה לי את המקום הכי בריא והכי חזק שהייתי צריך, ואני צריך. משם למדתי לעטוף את עצמי במקומות שטוב לי בהם ובאנשים שעושים לי טוב. בחרתי לעשות לעצמי טוב. אם משהו לא טוב לי – אני לא אעשה אותו, בלי לשפוט את עצמי".
רויסבלט: “השנים הראשונות היו התמודדות עם שיקום פיזי ונפשי. בהמשך החיים הייתי צריך להתמודד עם פוסט־טראומה, שזה לא פשוט, וזה בנוסף לרגשות האשם שדיברתי עליהם מקודם. הייתי כמעט שנה בשיקום ובסוף תהליך השיקום הייתי במקום מאוד נמוך, והבנתי שחסרים לי בחיים שגרה וערך מוסף. יש משהו בצבא שיש בו ערך מוסף שקשה לחוות באזרחות. חיפשתי מה לעשות עם הרצונות האלה ובאוגוסט 2015 התגייסתי מחדש לצבא כמדריך בפנימייה צבאית בחיפה, לעבוד עם בני נוער ולהדריך אותם גם במהלך השירות שלהם. הדבר הבא היה להציב עוד יעדים ומטרות. החלטתי ללמוד משפטים אז למדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וכל הזמן הצבתי יעדים. הדבר הכי חשוב הוא גם התמיכה של המשפחה. בסוף בלי תמיכה חזקה, גב ובית חזק מאחורה קשה להתמודד עם פוסט־טראומה. חשוב שיהיה עוגן להישען עליו כי אם אין את זה – אתה אבוד".
“ניהול סיכונים נכון"
בשנים שחלפו מאז הפך רויסבלט כאמור לעורך דין והוא עובד במשרד עורכי הדין ש. הורוביץ בתל אביב, ומושייב, שמקפיד לעשות מילואים, התגייס לשורות המשטרה. במלחמה הנוכחית שניהם לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים והתגייסו למילואים.
“אני גר בבאר שבע וה־7 באוקטובר הזניק אותי לשטח במסגרת העבודה שלי במשטרה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי לוחם במילואים, כך שאני בסוג של לחימה מתמדת", אומר מושייב. “במהלך המילואים היו מספר היתקלויות, אבל גם הייתה היתקלות שדי שינתה לי את התפיסה: אני קשר מג"ד והייתה לי היתקלות של ירי צלפים. תחשוב ששנייה לפני שהמג"ד חטף כדור ברגל התחלפנו במיקומים. תחשוב שהכדור הזה היה מכוון אליי. ברגע שאתה נכנס לקרב יריות - אתה בחיים לא יוצא ממנו כי אתה נכנס לעוד ועוד קרב יריות, ואם קרב היריות גולש לחיים האישיים שלך, או במילה המכובסת, יש לך ‘פוסט־טראומה’ - אז זה לא נגמר. אני מרגיש שקרב היריות שלי לא נגמר אבל אני מאוד שולט עליו. זה ניהול סיכונים נכון. לא היה לי אפילו היסוס קטן אם להתגייס, זו מלחמה על הבית, מלחמה על האדמה ומלחמה על הדגל. אי אפשר לקחת את זה מאיתנו".
“הייתי בצו 8 מתחילת המלחמה", מספר רויסבלט. “בהתחלה היו לי המון התלבטויות איך אני אמור למקם את עצמי ומה אני אמור לעשות. אולי בגלל הפציעה אני לא יכול להיות לוחם בשטח אבל החלטתי שאני מוכרח לעזור בכל דרך שאוכל, אז שירתי באג"ם של אוגדה 720 והרגשתי שאני כן תורם מעצמי ככל יכולתי בתקופה הזו. לא יכולתי לשבת בבית בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום".
עד כמה המלחמה הנוכחית היא טריגר עבורכם לפוסט־טראומה?
מושייב: “צירוף המילים ‘הותר לפרסום’ יכול להזיז אותי מהכיסא. אבל זה גם נותן לי איזשהו דרייב. אני לא יכול להגיד שלא טוב לי פה אחרי שאנשים נופלים ונפלו. אחרי כל מה שעברתי אני לא יכול להגיד שקשה לי או רע לי כי אני בחיים וגם כי אלה שנפלו ולצערי אלה שייפלו - לא עושים את זה כדי שאנשים יגידו שקשה להם, אז זה לא המקום שלנו להגיד את זה. המקום שלנו הוא להיות עם ראש מורם ולהגיד תודה שבזכותם אנחנו פה".
רויסבלט: “הטריגר הכי קשה היה כשלא הייתי בפעילות. בימים הראשונים כשהתלבטתי מה אני אמור לעשות – זה היה הרבה יותר קשה מאשר כשהייתי במילואים. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על העניין הזה כי גם החבר’ה שאני מלווה מהפנימייה, גם כאלה שעכשיו בצבא, לחמו במלחמה הזו, ופתאום קיבלנו מכות לא פשוטות: בוגרים שלנו שנהרגו, שחלקם היו מאוד־מאוד קרובים אליי, כמו החניכים שלי סרן דקל סוויסה ז"ל, סמל ראם בטיטו ז"ל ורס"ן רועי מלדסי ז"ל, שהיה כמו ילד שלי, והיה מ"פ בגדוד 13, שזה התפקיד שאני שירתי בו, ונהרג בשג’אעייה, במקום שבו אני נפצעתי. זה היה מאוד כואב. זה גם הטריגר שהמלחמה הציפה בי אבל גם מה שקרה במלחמה, היכרות אישית עם כל כך הרבה אנשים שנפלו, גם החטופים וגם הפצועים".
כששמעתם על אסון הנמ"ר ברפיח, מהאסונות הקשים במלחמה זו ובצה"ל בכלל, זה הציף בכם פלאשבקים?
רויסבלט: “האמת שהייתי במשמרת בחמ"ל בזמן האירוע, ופתאום קיבלתי התקפת הודעות שקרה משהו חמור וגדול בעזה, ועדיין לא היה ידוע מה, וזה החזיר אותי ממש למה שקרה לנו. זה היה לי מאוד קשה. אומנם זה נמ"ר ולא נגמ"ש, אבל עצם העובדה שמי שהיה בפנים נהרג זה משהו שמאוד הזכיר לי את מה שחווינו".
מושייב: “ברור, בטח, זה כאילו לחוות את זה עוד פעם, רק דרך התקשורת".
לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?
מושייב: “אסור לנו לעצור, אנחנו צריכים להמשיך ולקיים את מה שהבטחנו לאחינו שנפלו. מוכרחים להילחם ולהחזיר את הרוח שאבדה לנו כי אחרת אי אפשר. אמן שבמחיאת כף האויבים שלנו ייעלמו ואנחנו נישאר פה ונוריד את הגדרות והחומות שבנינו סביבנו. זה מה שאני מאחל לכולנו".
רויסבלט: “קודם כל צריך לראות את כל החטופים שלנו בבית. דבר שני, אנחנו לא מבינים עדיין את היקף הפגיעה בלוחמים שחוו את החוויות שהם חווים וחוו בעזה. אני מקווה שיהיה להם עוגן ותהיה להם תמיכה חזקה כי אסור להזניח פוסט־טראומה".