במלחמה הזו כולם מדברים על חזיתות עזה, חיזבאללה (לבנון) ואיראן. לזה מוסיפים מדי פעם גם קורטוב של יהודה ושומרון, בעיקר כשיש חדשות מהחזית הזו. משום מה, החזית הסורית נשמרת מחוץ לשיח, הגם שהיא מעורבת עמוקות במלחמה הזו מתחת לפני השטח.

הסוף לשמועות: בנו של אסמעיל הנייה מאשר - כך חוסל ראש הלשכה המדינית של חמאס

נראה, שגם הצד השני (איראן, חיזבאללה) מעוניין מאוד שהזירה הסורית תישאר מחוץ לשיח התקשורתי, וזו עולה לכותרות מדי פעם באופן נקודתי כאשר צה"ל מבצע סיכול של הברחת אמל"ח איכותי המיועדת לחיזבאללה או לחילופין כאשר ישראל מחליטה לעלות מדרגה ולפעול כנגד איראנים ואנשי עסקים בכירים של הציר הפועלים משטח סוריה ומסייעים לחיזבאללה (לבנון).

הקורא בוודאי ישאל מדוע הן איראן והן לבנון מעוניינות בשמירה על סוריה מחוץ למגרש המשחקים? התשובה נעוצה בתפקידה המרכזי של סוריה עבור הציר המתנגד לישראל, תפקיד שברובו נשמר מאחורי הקלעים.

בחינה קצרה מעלה כי סוריה היא ראש הגשר למעורבות האיראנית הגבוהה והישירה בגבולותיה של ישראל. בעוד שלפני אירועי "האביב הערבי" היו סוריה ואיראן לעומתיות זו לזו (משטר סוני עלאווי לעומת משטר שיעי), הרי שעם פרוץ האירועים בסוריה, היו אלו חיזבאללה ואיראן פטרוניתו שהתגייסו באופן מלא לסייע למשטר אסד לשרוד ולהישאר בשלטון. השתיים האלו ניצלו שעת כושר, אך כבר אז הבינו כי ללא אסד בשלטון, יש סיכון גבוה שאיראן תאבד את השליח המרכזי שלה באזור - חזבאללה.

כך נפתחה הדלת הראשית לאיראן להתבסס פיסית בגבולותיה של ישראל לצד בניית ממשק ישיר עם שלוחה המרכזי בלבנון. התוצאה הייתה נוכחות של קצינים רבים ממשמרות המהפכה על אדמתה של סוריה (גיס לבנון בכוח קודס), בסיסים איראניים מוסווים, תשתיות ומחסני אמל"ח איראניים (כולל חלקים ייעודיים בנמל התעופה הבינ"ל של דמשק לטובת העברות האמל"ח), שכונות בדמשק שהפכו הלכה למעשה לאיראניות (סידה א-זנב כדוגמה), חמ"לים משותפים לאיראן ולצבא סוריה על אדמתה של סוריה ובמלחמה האחרונה נוספו גם לוחמי מיליציות איראניים מעיראק. במקביל, חיזבאללה העביר בשנים האלו נתח עיקרי מאנשיו לסיוע בלחימה בסוריה (וספג קורבנות) ומיסד את ממשקי העברות האמל"ח שמגיע מאיראן בין סוריה ללבנון (שבהם ניסתה ישראל להילחם בשגרה במסגרת המערכה שבין המלחמות - מב"ם).

עתה, כשדברי רהב ואיומים נשמעים מפיה של איראן ומפיהם של שליחיה בדגש לחיזבאללה, יש גורם אחד שמשום מה שומר על שתיקה - משטר אסד בסוריה. ולא בכדי. מהמציאות שתיארתי לעיל עולה כי סוריה היא המפתח הראשי להמשך הנוכחות האיראנית גם ביום שאחרי חרבות ברזל ולהמשך טיפוח כוחו של חזבאללה בלבנון.

בהמשגה ניתן לאפיין את הבעיה האסטרטגית בהנחות העבודה הבאות:
1. סוריה היא הבסיס האיראני המרכזי בגבולותיה של ישראל (לא עזה ומסתבר שפחות לבנון).
2. סוריה היא צינור החמצן של חזבאללה בלבנון. ללא משטר אוהד בדמשק, חזבאללה לא יוכל לשמר לאורך זמן את כוחו.

המשמעות בהקבלה לחזית עזה היא - לפנינו מדינה שלמה שהיא למעשה "ציר פילדלפי צפוני". פגיעה בציר הזה היא מחויבת המציאות לפחות כמו בציר פילדלפי הדרומי בעזה, ועליה להיות מוגדרת כאחד מההישגים הנדרשים של המערכה בחזית הצפונית – צבאית ודיפלומטית. אסור שיהיה הסכם מול לבנון ללא כריכה של סוריה בעניין, כמו גם אסור שפעילות צה"ל תתמקד אך ורק בלבנון ותותיר את תמונת המצב בסוריה בדיוק כשם שהייתה לפני השבעה באוקטובר.

השתיקה הסורית לאורך המערכה מעידה יותר מכל כי מזה בדיוק חושש הצד השני. קטונתי מלייעץ לצה"ל ולמדינת ישראל בדיוק איך לפעול, אבל יש כמה רעיונות טובים בעניין שמהם עולים ההישגים הנדרשים הבאים לטובת מציאות אחרת ביום שאחרי:
1. ערעור מחדש של משטר אסד בדרכים יצירתיות.
2. סילוק גורמי משה"ם ונוכחות איראנית מסוריה - הישג אפשרי אך שאפתני במיוחד למול הנוכחות הרוסית בסוריה ולמול יתר החזיתות.
3. יצירת חיץ (פיסי, בינ"ל, חיסול תשתיות, כבישים מסופים ועוד) לאורך גבול סוריה-לבנון באופן שינתק את לבנון מסוריה וינתק את הקשר הפיסי הישיר בין איראן לחיזבאללה - אפשרי בשת"פ עם ארה"ב.

4. סילוק מיליציות משטח סוריה - אפשרי בשת"פ עם ארה"ב. לסיוע בעניין יכולה להיחלץ גם ארה"ב שלה בסיסים וחיילים במזרח סוריה ואין היא צריכה כאן החלטת קונגרס/נשיא לשליחת חיילים למזרח התיכון. זה לא יבוא כמובן מיוזמתה בשל אי רצונה לפתוח חזית נוספת, אבל כל אחד עם שכל ישר יכול לזהות כאן הזדמנות אסטרטגית לפעול בעוד הרוסים ממקדים קשב רב לאוקראינה ובעוד ארה"ב נמצאת כאן עם ריכוז כוחות חסר תקדים ועם כוחות קרקע במזרח סוריה, בכדי לכפות על סוריה (באש/ בדיפלומטיה אגרסיבית/בצעדים התקפיים שאינם באש) מציאות אחרת ביום שאחרי חרבות ברזל, כזו שתסדר את המרחב אחרת לשנים רבות קדימה ותחזיר לאחור את מה שהתפתח כאן לפחות בעשר השנים האחרונות בחזית הצפונית.

כאמור, על ישראל להתחיל לדון בנושא עם ארה"ב ולהציב דרישה חד משמעית לטיפול בעניין כחלק מתהליך ההסדרה של סיום המלחמה הנדון בימים אלו במסגרת העסקה. זה לא יבוא ביוזמתה של ארה"ב – על ישראל ליזום דרישה חד משמעית בעניין, מתוך הבנה שאם בסופו של דבר לא יופעל כוח מול מדינת לבנון, זו הדרך היחידה לצאת עם הישג מהותי ביד בחזית הצפונית (1701 בלבנון אינו הישג מהותי) שיטפל בשתי ציפורים במכה אחת (איראן וחיזבאללה) תוך ניצול הנוכחות האמריקנית שהיא שוט משמעותי במרחב בעיתוי הנוכחי.

ממליץ בחום למקבלי ההחלטות לשקול זאת. הזירה הצפונית היא זירה אחודה כבר עתה, ולפיכך אין בהצעה משום הרחבת המלחמה, אלא דווקא פוטנציאל רב לריסונה לשנים רבות קדימה. זהו אינטרס ישראלי לפעול מול כלל מרכיבי הזירה הצפונית ולצאת מגבולות המגרש שאיראן וחיזבאללה מבקשים לשרטט לנו, כדי לרסן את חיזבאללה וכדי לעצב אחרת את המציאות בזירה הצפונית לקראת "היום שאחרי".

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש זירה באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים