יומיים בלבד לפני שרמ״ח אוכלוסייה בפיקוד העורף, אל״ם שרית גרשקוביץ כהן, פורשת מצה"ל לאחר 25 שנות שירות, אנחנו נפגשות בבסיס פיקוד העורף ברמלה. בראיון ראשון מאז פרוץ המלחמה היא לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של פיקוד העורף ואל החוויות האישיות שלה בשנה הדרמטית ביותר שידעה ישראל.
"בתפקיד הייחודי הזה, הרי אין עוד רמ"ח אוכלוסייה בצה"ל, עלי להסתכל על הציבור במדינת ישראל ולדעת כל הזמן, באמצעות מגוון של פלטפורמות ואמצעים, מה הצרכים שלו", אומרת גרשקוביץ ומסבירה על משמעות היותה עמוד תווך בקשר בין צה"ל לחברה הישראלית.
אל"ם שרית גרשקוביץ כהן, נשואה, אם לשלושה שמתגוררת בגני תקווה, רק בת 43 ושירתה בצבא במשך יותר ממחצית חייה. "הייתה לי זכות לשרת במשך 25 שנה את המדינה והצבא", היא אומרת, "לעשות תפקידים שהם מאוד משמעותיים ומרכזיים, שמשפיעים על המדינה, על האזרחים והרשויות המקומיות".
סינוואר תופס את הראש: המסמך הסודי על חמאס עכשיו בידי ישראל
הפרופסור שמסביר: "נסראללה וישראל בלחץ – מי ימצמץ ראשון?"
גרשקוביץ היא בעלת תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת תל אביב. כטניסאית עבר היא לרגע לא חשבה שתמצא את עצמה במשך שני עשורים וחצי על מדים, אבל נראה שבבית שבו גדלה, להורים יוצאי ברית המועצות שהגיעו ארצה בשנות ה־70, הדרך לשירות המדינה הייתה ישירה. היא שירתה במגוון תפקידים, בהם ראש זירת עורף באגף מבצעים וראש ענף הסברה בפיקוד העורף והגיעה לתפקידה הנוכחי לפני שלוש שנים. "התחלתי בגל השלישי של הקורונה ואני מסיימת לאחר 11 חודשים של מלחמה".
למה לפרוש עכשיו?
"ההחלטה לפרוש הגיעה הרבה לפני שהתחילה המלחמה, היא לא כתוצאה מהמלחמה. ההפך, השנה האחרונה הייתה השנה הכי משמעותית בשירות שלי, ומכאן אני מעבירה לבאה אחריי את התפקיד המשמעותי והמשפיע הזה".
מהו התפקיד?
"בשגרה, אנחנו עוסקים בכל מה שקשור להכנת המרחב האזרחי לחירום. זה כולל את הרשויות, משרדי הממשלה, ארגוני המגזר השני (העסקי) וארגוני המגזר השלישי, וכמובן את האזרחים. כשהגיעה המלחמה, הוצאנו אל הפועל את מה שעבדנו עליו במשך שנים - קיום קשר ישיר עם האזרח באמצעות מערך הסברה גדול, משמעותי, אפקטיבי, שמזהה את הצרכים של האזרח ויודע לתת מענה".
מהי המשמעות של פעולת הסברה בפיקוד העורף?
"המשמעות היא הצלת חיים. תפקידו של מערך ההסברה הוא להנחות. האחריות שלי היא לתת מידע והנחיות באופן שוטף לאזרחים. ראינו, הלכה למעשה, שכשאזרחים נשמעים להנחיות של פיקוד העורף ונכנסים למרחב הכי מוגן שיש, או שוכבים על הקרקע, הם מצילים חיים. אבל זה לא רק להגיד לאנשים מה לעשות, אלא צריך גם כל הזמן לתזכר ולהסביר את הרציונל של למה צריך לפעול ככה. חלק מהאנשים לא מבינים את הרציונל של פיקוד העורף שאומר לעצור את הרכב, להתרחק ולשכב על הקרקע".
מה הרציונל?
"ברגע שנשמעת אזעקה, הרכב יכול להיות ממש מלכודת מוות, כי אם רסיס או חלקי רקטה פוגעים ברכב, את לכודה בפנים. אבל אם תחני את הרכב בצד, תצאי ותשכבי על הקרקע, תקטיני באופן משמעותי את הסיכוי שלך להיפגע. הרי הסיכון המשמעותי הוא להיפגע מהשברים של הרקטה. ברגע שנשכבים, הרסס עולה כלפי מעלה וככה מצמצמים את היכולת להיפגע".
“להיות רלוונטי מול האזרח"
לפני ימים אחדים הכריז פיקוד העורף על הסוף לצבע הכתום. מעתה, התרעות פיקוד העורף ישנו את צורתן על מסך הטלוויזיה והצבע הכתום המזוהה איתן כל כך, ייעלם. המהלך עורר תגובות רבות ברשת, חלק התייחסו לסרטון ההסברה כאל סמל להתמשכות שגרת המלחמה והמשמעות העולה מכך ביחס למציאות חיינו, וחלק תהו אם המטרה היא לעדן את ההתרעות המופיעות, והשתמשו בסרטון של פיקוד העורף כדי להביע ביקורת על התנהלות הממשלה בכל הנוגע לגבול הצפוני. אך פיקוד העורף מסביר בפשטות כי השינויים נובעים מתוך הרצון להתריע ולהעביר מידע חיוני לציבור בצורה מהירה ונגישה.
"לאורך כל המלחמה פיקוד העורף רצה להיות רלוונטי עבור האזרח", אומרת גרשקוביץ. "להביא לו את המערכות הטכנולוגיות והיכולות הכי טובות שיש. את מערכת ההתרעות של פיקוד העורף בנינו כשהייתי רב־סרן צעירה, ראש מדור הסברה, עברו כבר למעלה מ־12 שנה. תוך כדי המלחמה הבנו שכמו ששדרגנו את היישומון של פיקוד העורף, גם את המערכת הזאת צריך לשדרג, ולאפשר לה להכיל התרעות על ירי רחב הרבה יותר ממה שהיה לנו עד עכשיו. קחי למשל אנשים מבוגרים שמרבית היום יושבים מול הטלוויזיה. אם אני רוצה שהם באמת יוכלו לראות כמה שיותר התרעות ושהמסך לא יקפא או שלא תהיה איזושהי תקלה, אני צריכה לשדרג את המערכת".
אין עוררין על כך שהנחיות פיקוד העורף מצילות חיים, ורבים אכן פונים לפיקוד לקבלת מידע. בסוף השיחה אנחנו מבקרות במוקד שמאויש בחירום על ידי עשרות חיילות לטובת מענה טלפוני, ובאולפנים המשמשים את הפיקוד לטובת יצירת סרטונים, קמפיינים, פודקאסטים, חבירה לשידורי רדיו וכל אמצעי שדרכו מבקש הפיקוד להתאים את עצמו לכלל אזרחי ישראל וצורכיהם.
"עם למעלה מעשרה מיליון תושבים במדינת ישראל, אני צריכה להכיר כל אחד ואחד מהם. אני חייבת להתאים את פעילות ההסברה שלנו לקהילות השונות", מסבירה גרשקוביץ. "כמו שאני מתאימה את ההסברה לחברה הערבית או לחברה החרדית, אני מתאימה את ההסברה גם לסקטורים שונים כמו אנשים עם מוגבלויות, קשישים, ילדים, בני נוער והורים. זה מקצוע לזהות את הפערים שעולים למול האזרחים ולדעת לתת להם את ההתאמה הנכונה".
עם פתיחת שנת הלימודים צפה ביקורת על חוסר מיגון בבתי ספר שונים. מה תגידי לאם ששולחת את ילדיה לבית ספר לא ממוגן בירושלים, או לאב מהעוטף או מהצפון שדואג לדרך שילדיו צריכים לעבור מהבית ועד לכיתה?
"פיקוד העורף עובד בשותפות הדוקה עם כל מי שנמצא במרחב האזרחי. עם רשויות, משרדי ממשלה, רשות החירום הלאומית, השלטון המקומי, השלטון האזורי. זאת הייחודיות שלו. במקרה של בתי ספר שאין בהם מיגון, נראה שמדינת ישראל לא תבנה מיגון מהיום למחר, אבל על ידי תמיכה ברשויות המקומיות וסיוע להן, אנחנו מצליחים להביא ילדים לבתי הספר על בסיס 'הכי מוגן שיש'. ו'הכי מוגן שיש' מציל חיים. הוא כמו המסדרון לאותה משפחה בצפון שלא היה לה ממ"ד בבית והחיים שלה ניצלו".
מה זה "הכי מוגן שיש" בבתי הספר?
"אנחנו מתואמים עם משרד החינוך על הנחיות משותפות למנהלי בתי הספר ומוסדות החינוך, על איך באמת מייצרים מרחב הכי מוגן שיש. שלחנו מהנדסים שלנו שיבדקו ויסמנו את האזורים שהם הכי מוגנים שיש. שלחנו קצינים וחיילים שיתרגלו עם בית הספר את הנושא הזה. הצבנו חיילים על הסעות תלמידים בעוטף. זאת אומרת, כל הזמן יש חשיבה על האתגרים האלה, ואיך ביחד נותנים להם מענים".
ומה באשר ליישובי הצפון שלא פונו, אך הם בהחלט בקו האש?
"מי שמקבל החלטה על פינוי של תושבים הוא הדרג המדיני. באזורים שהמדינה החליטה לא לפנות, אנחנו כל הזמן עוסקים בלהמשיך ולחזק את הרשויות המקומיות, ולספק מענה לצרכים שלהן. כמו מענה לתלמידים דרך פריסה של מיגוניות, גם בבתי הספר עצמם אבל גם לאורך הדרך אליהם, כמו מתן הנחיות ושיתוף פעולה עם הרשות. אנחנו גם שולחים חיילים שיהיו שם ויעזרו, יספקו תחושת ביטחון. אנחנו כל הזמן מנסים להיות רלוונטיים אל מול הפער שקיים".
“היינו חייבים להשתנות"
זהו כאמור הראיון הראשון של גרשקוביץ מאז ה־7 באוקטובר, ואולי זה רגע סימבולי, שרק עם פרישתה היא מתפנה גם לחשוב על שעבר עליה בחודשי המלחמה. "ה־7 באוקטובר הוא אירוע כל כך גדול, שאפילו קשה לי לתאר אותו", היא משתפת. "קשה לי למצוא את המילים. זה אירוע מכונן שהבנתי בו שאם כל חיי שירתי בצבא, עכשיו זה ה־זמן שלי לקחת את כל היכולות והידע שצברתי, לקחת את כל המערך ולעשות את כל מה שאנחנו יכולים, כדי לעזור לאזרחים במדינת ישראל".
איפה התעוררת באותו הבוקר?
"בבית בגני תקווה. בהתחלה האזעקה לא פעלה אצלנו, אבל בעלי אמר לי, 'שימי לב הטלפון שלך קופץ, יש אזעקות'. באותה נקודת זמן באמת לא הבנתי את כל תמונת המצב. אבל אז גם אצלנו הייתה אזעקה ונכנסנו למרחב המוגן, ואני תוך כדי מתפעלת את האירוע".
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שאנחנו בסיפור אחר לגמרי?
"אני זוכרת שבהתחלה רצו הרבה תמונות וסרטונים בטלגרם וברשתות החברתיות ובאמת אי אפשר היה להבין את גודל האירוע, אבל תוך זמן קצר הגעתי לפה ונכנסתי לחמ"ל, ופה התחלנו להבין את סדרי הגודל והבנו שאנחנו באירוע אחר. אני מסיימת 25 שנה של שירות וזה היה אירוע אחר מכל מה שהכרתי".
ומה עבר בראש באותם רגעים?
"האנשים. האזרחים שנמצאים בשטח. מה הם עושים, ומה הם צריכים. הדבר השני היה שצריך להתעשת כמה שיותר מהר, לפקד על המערך ולממש את המשימות שלנו".
דיברנו מקודם על המונח "הכי מוגן שיש" ואני חושבת על אותו היום, כשמיגוניות שמטרתן להתמודד עם איום רקטי הפכו למלכודת מוות. "הכי מוגן שיש" לא הגן בכלל.
"אף אחד מאיתנו לא שיער שזה מה שיקרה. ואפשר להגיד את זה על הרבה מאוד דברים שקרו באותו היום, זה היה האירוע הכי נורא שאפשר לתאר. אבל כשאזרח שומע אזעקה ונוקט פעילות רציונלית ורץ למיגונית, הוא עושה את מה שהוא יודע כדי להציל את החיים שלו. לכן את צודקת, מדובר באירוע הכי־הכי נורא שיכול היה לקרות לנו וכואב לי מאוד על מה שקרה, אבל אסור לנו להסיק מהאירוע הנורא שקרה שלא צריך להיכנס למיגוניות שפזורות במרחב האזרחי או לא להקשיב להנחיות של פיקוד העורף ובכלל של צה"ל. קיבלתי בשבוע שעבר סרטון של תלמידים בצפון שבדיוק חזרו מבית הספר, באו לרדת מהאוטובוס והייתה אזעקה, לאן הם רצו? למיגונית, כי המיגונית מצילה חיים. גם היום בעוטף אם תשמע אזעקה, ירוצו למיגונית, זה משהו שיכול באמת להציל את החיים".
ישנת בשנה האחרונה?
"מעט מאוד, את רואה את השחור מתחת לעיניים. להיות רמ"ח אוכלוסייה שכל הזמן צריכה להיות עם האצבע על הדופק ולא לפספס שום דבר בהתייחסות לציבור במדינת ישראל זה תפקיד מאוד מחייב, עמוס וגם כל הזמן משתנה. המעבר מאפס למאה הוא מיידי".
מה גם שזאת מלחמה שמתחוללת לא מעט בעורף.
"נכון. זאת מלחמה שגרמה לציבור להיות מאוד דרוך. הציבור רוצה לקבל את המידע שלו הרבה יותר מהר וזה מחייב גם אותנו להשתנות, כדי להיות תמיד רלוונטיים. לדעת להחזיר את התשובה הכי מדויקת ובזמן הכי קצר. הנושא של אובדן תחושת הביטחון באמת היה אירוע שלא חווינו אותו בתצורה הזאת, לפחות לא בתקופה שלי. למשל, גם כשפיקוד העורף אפשר לתלמידים לחזור למוסדות החינוך, חלק מההורים לא רצו להחזיר. לא כי הם לא סמכו על בית הספר, אלא כי הם אמרו, 'מי יכול לשמור על הילד שלי בדרך?', 'מי מבטיח שבית הספר הוא באמת־באמת מוגן?'. וכשאנחנו הבנו, כפיקוד, שתחושת הביטחון היא כרגע הנושא המרכזי, ניתבנו חלק גדול מהפעילות של הפיקוד לסיוע לתחושת הביטחון".
“פעולות אקטיביות"
כשגרשקוביץ מדברת על הצלת חיים, היא מתייחסת לחלקים השונים בתפקידה, פעולות אקטיביות על מנת להגיע לכל אזרח ולהסביר לו את ההנחיות והרציונל העומד מאחוריהן, ההתאמה של המידע לכל אוכלוסייה ואוכלוסייה ונקודת מבט רחבה שמתבוננת על כל אזרחי המדינה. מבין המהלכים המשמעותיים שגרשקוביץ הובילה במהלך המלחמה יש לציין את מדיניות ההתגוננות, שמבקשת לרקוד ריקוד עדין בין הנחיות שמצילות חיים ובין רציפות תפקוד.
"מה שאנחנו חווים עכשיו הוא חלילה לא שגרה, אבל בגלל שהמלחמה ארוכה מאוד אז באמת אנחנו צריכים לנסות לשמור על האיזון בין הצלת חיים ובין שימור רציפות תפקוד", היא אומרת. "המדיניות הזאת מבוססת על תהליך שפיקוד העורף עושה מדי יום, על הערכת מצב שמתייחסת גם לאיומים מצפון ומדרום, גם על הפעילות של צה"ל, על מערכות ההגנה האקטיביות וגם על ההתנהגות של האזרח. לפי זה אנו קובעים מדי יום מה תהיה מדיניות ההתגוננות. אם נחזור לאותם ילדים שהולכים לבית ספר בירושלים, אז במסגרת המדיניות נבין שלפעמים אולי זה לא הזמן הנכון, לנוכח הערכת מצב, לפתוח את בתי הספר. אבל מצד שני, כשאנחנו מבינים שהאיום נמוך יותר - הוא עדיין קיים כמובן, גם היום, אבל לא כמו בעבר - אז אנחנו כן רוצים שהילדים ילכו לבית הספר. לאורך 11 החודשים עשינו עבודה רבה כדי להוציא הנחיות שהן רלוונטיות, מדויקות ושהאזרחים באמת יאמינו בהן".
מאחורי הקלעים גם עולה השיקול שלא להבהיל את הציבור יותר מדי?
"התפקיד שלנו, ביחד עם דובר צה"ל, הוא לתווך ולהסביר לאזרחים איפה אנחנו נמצאים עכשיו. בואי ניקח את התקופה שחווינו לפני פעולת המנע שעשינו בצפון (25.8) כדוגמה. את תסכימי איתי שבשלושת השבועות לפני הפעילות הזאת רמת הלחץ בציבור הייתה מאוד גבוהה".
נכון.
"לצד השיח התקשורתי המאוד רחב שהיה בתקופה הזו לגבי סוגי הטילים וחומר הנפץ, החלק שלי הוא לבצע פעולות אקטיביות מול האזרח כדי שהוא ידע מה הוא צריך לעשות. ואני כבר אקדים את השאלה שלך לגבי למה פיקוד העורף לא הוציא הנחיות. העלינו את המסבירים שלנו לערוצים ואמרנו שכרגע אין שינוי בהנחיות, למרות שהתקשורת הציגה תמונת מצב מסוימת, כי הערכת המצב המקצועית שערכנו אמרה שנכון לנקודת הזמן הזאת לא נכון לשנות את מדיניות ההתגוננות. תחשבי שבמשך שלושה שבועות של המתנה היינו מקבלים החלטה שהילדים לא ילכו לבתי הספר. בעיניי זו החלטה מאוד לא טובה. מה זה היה עושה לילדים? מה זה היה עושה להורים? לכן יש כל הזמן הסתכלות רחבה וגם אמון בינינו ובין הציבור שכשיקרה משהו אנחנו נעדכן אותו וזה בדיוק מה שעשינו.
"אני חושבת שאי אפשר לא לפרגן לציבור במדינת ישראל על ההישמעות שלו להנחיות, על היכולת שלו להבין, להכיל ולגלות גמישות והשתנות מאוד מהירות", מבקשת גרשקוביץ להוסיף. "אני חייבת גם לפרגן לרשויות המקומיות, שעוד מתקופת הקורונה הפכו לשותפות. ככל שהמשברים הולכים ומתעצמים, העוצמה של הרשות המקומית והיכולות שלה הולכות וגדלות. לראות ראשי רשויות פועלים בתיאום עם פיקוד העורף ומגלים מנהיגות, זה בעיניי מה שמאפשר לשגרת החירום להתנהל. הרשויות המקומיות באמת נותנות מענה לתושבים שלהן וזו העוצמה של המרחב האזרחי. יש פה פעולה משותפת שרק תימשך ותתעצם".
מה מצפה לך בחוץ?
"הגשמה של חלומות חדשים. אני חושבת שיש לי הרבה מה לתת באזרחות ואני שואפת לעשות את זה. אני גם שואפת להיות עם בעלי והילדים והמשפחה הקצת יותר מורחבת, מה שלא יצא לי, בטח ובטח לא בשנה האחרונה".
מה לאחל לך?
"אז קודם כל לפני שאת מאחלת לי, אני רוצה לאחל לאחרים. אני רוצה לייחל להשבת החטופים ולאחל החלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש, לאחל לנו שהמלחמה תבוא אל סיומה ונוכל לחזור לחיות כפי שחיינו לפניה. ולעצמי אני רוצה לאחל שאגשים את עצמי במחוזות אחרים, שאשפיע ואזכה לעשות טוב במדינה המדהימה הזאת שלנו".