התפתחות מאוד מעניינת ב"קרב הורדות הידיים" בין ישראל לבין איראן לקראת התגובה הישראלית החריפה - משמרות המהפכה האיראניים החלו להפיץ איום חריף, לפיו אם ישראל תפגע במתקני נפט באיראן תגיע תגובה חריפה בדמות תקיפת מתקני נפט בערב הסעודית, באיחוד האמירויות, באזרבייג׳ן, בכוויית ובבחריין.
גורמים במיליציה הפרו-איראנית בעיראק (גדודי חיזבאללה) מסרו כי במקרה שישראל תתקוף באיראן בסיוע אמריקני, בסיסיה הצבאיים של ארה"ב יותקפו בטילים. מה זה בכלל אומר? ישאל את עצמו הקורא. התשובה היא הרבה. וברמה האסטרטגית הגבוהה ביותר.
בצבא כבר משרטטים את התרחיש: כך יוכלו תושבי הצפון לחזור לבתיהם
תבהלת שיא בלבנון: תחת ההפצצות - הפינוי מהמדינה עולה שלב
סיפור המסגרת הוא המבוכה האסטרטגית של איראן. למרות דברי הרהב ולמרות מתקפת הטילים השנייה משטחה לישראל בשבוע האחרון, עודה קיימת ואף מתחזקת.
מה השתנה?
לאורך שנים איראן העדיפה לעמוד מאחור "ולדבר" באמצעות שליחיה השונים ("האקדחים הטעונים" שפיזרה ברחבי המזרח התיכון) מבלי לספוג מחירים על כך, הרי שכעת עם גריעת עיקר יכולותיו של חזבאללה שהיה החוליה הכי חזקה בציר ההתנגדות, ופירוקו הצבאי של חמאס, איראן נאלצת, לראשונה, לעמוד בפרונט ולהתחיל לשלם מחירים על כך.
הדילמה באיראן טרם מתקפת הטילים הייתה אמיתית - בין רצון להגיב כדי לחזק תודעתית וסמלית את ציר ההתנגדות שהיא מובילה ואולי אף להרתיע את המשך הפעילות הישראלית, לבין חשש אמיתי מההשלכות שיהיו לזה על איראן כמדינה ועל היכולת להשיג הסכם גרעין חדש בחסות הממשל החדש הצפוי בארה"ב.
תגובה איראנית צפוייה הייתה להציב אותה במקום בלתי מוכר לה: דווקא זו שכל האסטרטגיה שלה נשענה על הפעלת שליחים ולהימנע כמעט בכל דרך מפעולה ישירה מעל סף הרעש נגד ישראל שמוצאה באיראן, תהיה צפויה, לראשונה מאז מלחמת איראן-עיראק, לעמוד בגלוי ובהתרסה מול ישראל באופן ישיר ולהסיר את הרסנים שהאסטרטגיה שלה השיתה על הפעילות הישראלית, שלא לדבר על העמדה הבינ"ל והזכות להגנה עצמית.
ובסוף זה קרה. איראן בחרה. זו לא הבחירה הטבעית למדינה שקולה שגם הצטיירה, מחוץ להצהרות הרהב, פרגמטית בכלים שבהם היא משתמשת לאורך שנים, ולכן רוב מומחי איראן מבולבלים ולא יודעים להסביר באופן רציונלי את הבחירה האיראנית לתקוף. אעז ואומר שהבילבול הזה הוא גם מנת חלקה של איראן ושל רבים בהנהגה האיראנית נכון להיום.
אז איך איראן מתמודדת עם המצב החדש?
לכאורה, איום על היקף הנזק הצפוי בישראל ועל "מחיקתה מהמפה" (כנהוג בדברי הרהב האיראניים) אמור לעשות את העבודה ולהיות אפקטיבי. אבל, וזה החידוש המשמעותי – זה לא הכיוון בו בחרה הפעם מהדיווחים מסתמן שאיראן מכירה בכך שלא תוכל להרתיע את ישראל מתגובה חריפה למתקפת הטילים וכי זו תקרה. לכן היא מנסה למצוא גורם שיש לו סיכויים טובים יותר לעמוד במשימה זו - ארה"ב.
זו הפעם הראשונה שבה איראן מאיימת במפורש על אינטרסים אחרים של ארה"ב במזרח התיכון שלכאורה אינם קשורים לישראל, במטרה להניעה לפעולה לריסון ישראל.
הכלי - להקשיב לארה"ב ולהבין שהדבר שהיא הכי לא מעוניינת בו בעיתוי הנוכחי הוא מלחמה אזורית – ואז לאיים בדיוק בזה - "לרבע את המעגל", לצאת מהמגרש הבילטראלי מול ישראל, לאיים למעשה ביצירת משבר אנרגיה עולמי ובמלחמה אזורית, ואז לצפות שארה"ב תרסן את הצעדים שאותם מתכננת ישראל מול איראן.
וזה משמעותי להבנת המצב בו איראן נמצאת הלכה למעשה: נראה שאיראן מודה, הלכה למעשה, בכך שלאור תוצאות שתי מתקפות הטילים נגד ישראל במערכה הזו, היכולת שלה לחולל נזק משמעותי לישראל אינו גדול, ולכן איום ממוקד בישראל לא ירתיע.
העיניים האיראניות על ארה"ב. ההערכה היא שאיראן אינה מעוניינת במלחמה כוללת, וממתינה בדריכות לתוצאות הבחירות בארה"ב (מעוניינת בניצחונה של קמלה האריס). אז מה השתנה? התשובה היא – שום דבר. איראן מנסה להרתיע את ישראל באמצעות ארה"ב.
איראן מעריכה שייתקפו בתחומה מטרות אנרגיה, כאלו הצפויות, בראייתה, לחולל לה נזק כבד. לכן, לגיטימי מבחינתה לאיים במתקפה על אתרי אנרגיה המדינות המפרץ הערביות שתיצור משבר אנרגיה אזורי ואולי אף עולמי.
ומכאן הבילבול – איראן שואפת בשנים האחרונות לקרב אליה את מדינות המפרץ הפרסי, בדגש לערב הסעודית, ולשדר מסרים של פיוס. נשיא איראן עצמו ביקר השבוע בקטר. כיצד ניתן לאיים ביד האחת ולפייס ביד האחרת? אולי עדות לכך שהאיומים אינם החלק החזק במשוואה שכל מהותה להרתיע.
כל המתואר לעיל הוא משמעותי מאוד להבנת יחסי הכוחות החדשים במזרח התיכון, והסדר החדש שמתחיל לקבל בהדרגה תצורה - איראן וציר ההתנגדות כולו עודם חמושים בשאריות הקונספציה התפיסתית, בעוד שזו השתנתה 180 מעלות – בחלון הזמנים הנוכחי אין לארה"ב כלים מיוחדים לכפות את רצונה על ישראל (ממשל יוצא, הקול היהודי חשוב מאוד בבחירות), וכאן בבית "האקדח הטעון" בדמותו של חזבאללה שכוון שנים ארוכות מדי לרקתה של ישראל, אינו מצליח עוד לירות באופן אפקטיבי.
ומכאן הבילבול והמבוכה האיראניים, שבחרה באסטרטגיה של לנסות להציל את ציר ההתנגדות שלה באמצעות כבוד ו"גאוות יחידה" רגעית כדבק שישמור את החלקים יחדיו, ותקווה שזה כלשעצמו ירסן את ישראל, ואם זה לא יעבוד את את ארה"ב שתשפיע על ישראל – אסטרטגיה שאינה רלבנטית עוד למציאות החדשה שישראל מתחילה לעצב באזור, עם ארה"ב כשותף מלא או כשותף שמתבונן מהצד (כשגם היא טרם נטשה את התפיסות הישנות שלפיהן התנהלה באזור שנים ארוכות).
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים.